ירושלמי- מדוע ארוסה לא אוכלת בתרומה?

הדברים מוקדשים במיוחד לעילוי נשמתו של הקדוש יוסף יהודה חיראק הי"ד, שביום שישי הבא - כא אייר - יחול יום השנה (הראשון) להסתלקותו. ה' יקום דמו ויזכנו לגאולה שלימה בקרוב בימינו!

"וְכֹהֵ֗ן כִּֽי־יִקְנֶ֥ה נֶ֙פֶשׁ֙ קִנְיַ֣ן כַּסְפּ֔וֹ ה֖וּא יֹ֣אכַל בּ֑וֹ"

התורה מלמדת שלא רק הכהנים מותרים לאכול פירות של תרומה, אל אף בני אדם השייכים להם אוכלים מן התרומה. בפשטות גם האשה, מרגע שהאיש קנה אותה לאשה, היא מותרת לאכול תרומה, לשון הבבלי (קדושין ה):

"אמר עולא: דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, והאי נמי קנין כספו הוא".

אמנם האשה אינה קניין ממוני של בעלה, כעבד ושפחה, אבל כיון שגם קשר של אישות בא ע"י קנין, לכן גם היא נכללת בביטוי "קִנְיַן כַּסְפּוֹ". אולם ההלכה אינה כך, כיון שבפועל כאשר היא מאורסת ולא נשואה היא גרה בבית אביה, ומשפחתה אסורה בתרומה, ויש חשש שתתפתה להאכילם מהתרומה. לשון הגמרא:

"מה טעם אמרו אינה אוכלת? שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה."

לסיכום, מהתורה הארוסה מותרת בתרומה, כיון שהיא "קנין כספו", ומדרבנן אסרו לה לאכול, מחשש שתאכיל לבני משפחתה.
בירושלמי הסוגיא מובאת באופן שונה (כתובות פ"ה ה"ד):

"תני: בראשונה היו אומרים ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, דהוון דרשין "וכהן כי יקנה נפש קניין כספו" בית דין של אחרון אמרו: לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה... וסמכו להן מקרא, כמה שנאמר "כל טהור בביתך יאכלנו".

סוגיא זו היא ביטוי להבדל עצום בין התלמודים, בהבנת היחס בין תושב"ע לתושב"כ.

בבבלי התורה שבכתב אומרת משהו, היא מתירה לארוסה לאכול בתרומה, ובאים חכמים ואוסרים מפני החשש.

בירושלמי זה עובד אחרת. בתחילה הבינו חכמים שראוי שארוסה תאכל בתרומה, שהרי גם היא קנין כספו. אמנם עיקר הכתוב בא ללמד על עבדים כנענים, אבל בסופו של דבר גם אשה נכללת בגדר "קנין כספו". אח"כ כנראה ראו חכמים שזה מביא לתקלה, כמו שמובא בבבלי, ומתוך כך הם הבינו שראוי לאסור על הארוסה לאכול תרומה, ומתוך מבט מחודש זה באו חכמים ולמדו את התורה, וגילו שיש לסמוך את ההבנה החדשה על דברי הכתוב "כל טהור בביתך יאכלו", דווקא מי שסמוך על שולחנך בביתך.

התורה שבכתב והתורה שבעל פה נקראות בשיר השירים "תאמי צביה". הם תאומים. הרב קוק זצ"ל מתבטא (אורות התורה א, ב) - "בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית". הו מופיעות בנפרד.

אבל בא"י התורות הן כאיש ואשה נשואים, בבית ה' בארץ ישראל. וכל הלכה שמתחדשת, מתחילה מהמבט הטהור של חכמי תושב"ע, והיא אינה יוצאת אל הפועל ללא החיבור עם דברי הקב"ה בתורה שבכתב - "אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה".

אנו שואפים לחזרת חיי האומה בשלימותם, ולהתחדשות חיי התורה, המונהגים ע"י אבא ואמא יחד, "אביו זה הקב"ה ואמו זה כנסת ישראל", במהרה בימינו אמן.