ג - היחס הנכון בין מצוות "ואהבת" לשאר המצוות וביאור חשיבותה

פרק ג'

-      ומי אמר לנו שהם טועים? אולי באמת החלק הזה של התורה פחות חשוב?

-      די בהתבוננות קצרה בתורה על מנת לראות שזו טעות חמורה ביותר. התחום של בין אדם לחברו כל כך חשוב בעיני הקב"ה עד שחצי מהאיסורים בעשרת הדברות – לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד – שייכים אליו. המסקנה די ברורה: אין סיבה להחמיר ב"בין אדם למקום" יותר מאשר ב"בין אדם לחברו". הדברים הללו ידועים ועתיקים, אך פשוט צריך להתבונן בהם ולהיזכר בהם מידי פעם.

    אביא לך מקור נוסף שגם

ילמד על החשיבות הגדולה של המצוות שבין אדם לחברו וגם ילמד על חשיבות מצוות ואהבת לרעך כמוך.

    ידוע ומפורסם הסיפור על הלל הזקן ועל הנכרי שרצה להתגייר בתנאי שילמדו אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אמר לו הלל: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זו כל התורה, ושאר התורה זה פירוש של הכלל הזה (שבת לא.).

    וביאר רש"י בפירושו השני:

                        "חברך ממש, כגון גזלה, גנבה, ניאוף ורוב המצוות";

    כלומר, רוב המצוות הם דברים ששנואים על חַבֵרנו[1] ומשום כך נאסרים עלינו. רש"י כותב במפורש שרוב המצוות הינם בתחום שבין אדם לחברו, מה שללא ספק מלמד עד כמה התחום הזה חשוב בעיני הקב"ה.

-      לפי הסברו של רש"י לדברי הלל הזקן, ניתן להבין מדוע מצוות "ואהבת לרעך כמוך" הינה כל כך חשובה. משום שהיא הבסיס של כל המצוות והאיסורים שבין אדם לחברו שהם רוב המצוות.

-      נכון מאד. אני רוצה להרחיב ולבאר יותר את הדברים. התורה מצווה אותנו לעזור לכל יהודי ולחשוב עליו מחשבות טובות, וכן אוסרת עלינו לפגוע בגופו או בממונו או אפילו לחשוב עליו מחשבות רעות וקל וחומר לא לדבר עליו לשון הרע ורכילות.

    השאלה הגדולה היא, האם התורה רוצה שכל המצוות והאיסורים שבין אדם לחברו יעשו וישמרו רק בגלל שה' ציווה?

-      ומה התשובה?

-      התשובה היא: לא. הקב"ה ציווה אותנו "ואהבת לרעך כמוך" והוא דורש מאתנו שמתוך אהבה זו נקיים את כל המצוות שבין אדם לחברו. שמתוך הרגשת אהבה ואכפתיות כלפי כל יהודי באופן פרטי וכלפי עם ישראל באופן כללי, נעזור לכל יהודי ולא נפגע בו.

    כך גם לגבי המצוות שבין אדם למקום. הקב"ה ציווה אותנו "ואהבת את ה' אלוקיך" והוא דורש מאתנו שמתוך אהבה זו נעבוד אותו ונשמור מצוותיו.

    יוצא איפוא, שבשני התחומים של המצוות ישנה מצוות אהבה. בתחום שבין אדם למקום ישנה מצוות אהבת ה', ובתחום שבין אדם לחברו מצוות אהבת ישראל.

    המצב האידיאלי הוא, שמתוך אהבת ה' נקיים את כל המצוות ומתוך אהבת ישראל לא נהיה מסוגלים[2] מבחינה נפשית לספר לשון הרע על יהודי או לראות יהודי הזקוק לעזרה מבלי שנעזור לו.

-      אני חושב שהבנתי. כל מצווה שנמצאת בתחום של בין אדם לחברו, צריכה להיות מלֻווה בקיום מצוות ואהבת לרעך כמוך, מה שגורם לכך שהמצווה הזאת מלווה אותנו כמעט בכל רגע.

-      יפה מאד. משום כך ניתן לקרוא לה מצווה כללית, מפני שהיא מנחה אותנו כמעט בכל רגע וכמעט בכל דבר. מנחה את המחשבות שלנו, הדיבורים שלנו, הרצונות והרגשות שלנו ואף את המעשים שלנו. הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה. הן בבוקר והן בערב. הן ברחוב והן בבית הכנסת. כמעט בכל רגע.

    לכן ר' עקיבא קרא למצווה הזו – כלל, כיוון שהיא"כוללת" את רוב המצוות, והיינו את כל המצוות שבין אדם לחברו. המשמעות של "כוללת אותן" היא, שאם אדם יקיים אותה ויאהב את כל היהודים, הוא ממילא יקיים גם את כל שאר המצוות שבין אדם לחברו. הוא אוהב יהודים ולכן ישיב להם את אבידתם ויעזור לכל יהודי שזקוק לעזרה. הוא אוהב יהודים ולכן לא יספר לשון הרע או רכילות. הוא אוהב יהודים ולכן ישלם את שכר השכיר בזמן ובוודאי שלא יגנוב מיהודי. הוא אוהב יהודים ולכן ישמור על שורו שלא יסתובב בחוץ ויזיק לעוברים ושבים, ואם השור יזיק הוא ישלם לנפגע פיצוי וכן הלאה.

    זו מדרגה שכל יהודי חייב להגיע אליה. זו אינה חומרה או הנהגה טובה אלא חובה גמורה.

    אני רוצה להוסיף עוד משהו. אפילו המצוות שבין אדם למקום נובעות במידה רבה מִמִצְווה זו.

-      כיצד זה יתכן?

-      המהות של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא לאהוב מישהו שהוא לא אתה. או במילים אחרות, התורה מחייבת אותנו לצאת מהאנוכיות שלנו.

    וכשם שאנחנו מצווים לאהוב כל יהודי, כך אנו מצוּוִים לאהוב את הקב"ה מקל וחומר, ולעשות רצונו מתוך שמחה וטוב לבב. הקב"ה מכונה "רֵע", כמו שכתוב "רֵעך ורע אביך אל תעזוב" (משלי כז,י). הוא הרבה יותר רֵע שלנו מאשר כל היהודים, ומשום כך, ברור לחלוטין שהחובה לאהוב אותו גם כלולה במצווה זו.

    אלא, שכמובן, התורה לא הסתפקה בקל וחומר ויש מצווה מפורשת לאהוב את ה' – "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". היא אף מצווה אותנו שאהבת ה' תהיה חזקה הרבה יותר מאשר אהבת יהודי, ככתוב – "בכל לבבך ובכל נפשך", תוספת שלא כתובה באהבת ישראל.

-      סליחה כבוד הרב. אדם באשר הוא אדם, הִינו מאד מוגבל. המצווה הזאת נראית כגזירה שהצבור לא יכול לעמוד בה. הרי אדם, גיבור ועשיר ככל שיהיה, לא יכול לעזור לכל היהודים כל הזמן! לא יישארו לו כוחות ולא יישאר לו כסף.

-      אני מזכיר לך את דברנו מהשיעור הקודם. אהבה היא חובת הלבבות. התורה לא דורשת מאתנו להיות עסוקים כל הזמן בלרוץ מחולה לחולה, או מעני לעני, שהרי אין לדבר סוף. הצרות מרובות, כוחותינו מוגבלים ויש לכל אחד מאתנו תפקיד לעשות בעולם. אך מה שהתורה כן דורשת מאתנו הוא - לאהוב כל יהודי כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. זה לא דורש מאתנו כסף רב או מאמץ פיזי גדול, ולכן כל אחד יכול. זה דורש מאתנו לשנות את האישיות שלנו ולהפוך אותה ליותר עדינה, יותר אכפתית ופחות אגואיסטית השקועה בעצמה, בסיפוק צרכיה ובמילוי תַאַווֹתיה.

    מעוניין לשמוע סיפור על איש כזה שהכרתי באופן אישי?

-      בשמחה. מי האיש?

-      סבא שלי, הרב יוסף אביקסיס זצ"ל. כשהייתי צעיר ראיתי שהוא מקבל הרבה מאד מכתבי תודה ולוחות שנה מכל מיני ארגוני צדקה שהיה רגיל לתרום להם. באותה תקופה הוא היה מפרנס את משפחתו הרחבה מקצבת זקנה זעומה. ומשום שידעתי שאין לו הרבה כסף התפלאתי כיצד הוא יכול לתרום לכל כך הרבה אנשים. שאלתי אותו לפשר העניין, וזו הייתה תשובתו:

    אני רוצה לעזור לכולם אך אני לא יכול. לכן אני שולח לכל אחד מספר שקלים בודדים, שיספיקו לו לכיסוי ההוצאות של שליחת מעטפה ובול באופן שעדיין יישארו שנים או שלושה שקלים לטובת העניין. אני מאד רוצה לעזור לכולם אך זה מה שאני יכול. כמובן, שאהבת ישראל אצלו הייתה רחבה מאד ובאה לידי ביטוי בעוד הרבה דברים אחרים, אך המשפטים הנפלאים הללו שיצאו מלב טהור ואוהב נחרטו עמוק בזיכרוני והשפיעו עליי עמוקות.

-      סיפור יפה מאד. מה שאני מבין מדברי הרב הוא, שהתורה דורשת מכל אחד מאתנו שיהיה אכפת לו מכל יהודי ושהוא ירצה לעזור לו, גם אם בפועל הוא יוכל לעזור רק לחלק קטן מעם ישראל ואף זאת באופן חלקי בלבד.

-      אכן כן.

-      אם המטרה של מצווה זו היא רק להוביל אותנו למעשים טובים, מדוע לא די בלצוות על המעשים עצמם? מדוע הרגשה זו, שאין בה הרבה תועלת מעשית, הינה חשובה ובעלת משמעות?

-      ראשית, הערך של הדברים לא נמדד אך ורק לפי מדד המעשים שהם מייצרים בפועל. גם אם נניח שלא היה בכוח מצווה זו לגרום לכך שאנשים יעזרו זה לזה, אין זה אומר שאין משמעות לרגש. בהמשך השיעורים יתברר בעזרת ה' שרגש האהבה יכול לפעול במציאות ולהשפיע עליה הרבה יותר מאשר פעולה מעשית כל שהיא, גדולה ככל שתהיה!

    מלבד זאת, הנחת היסוד שלך בהחלט לא נכונה. לרגש האהבה יש השפעה גדולה על עולם המעשה והוא יכול לגרום לאנשים לעזור הרבה זה לזה.

-      כיצד? הרי כבר אמרנו שגם אם נרצה לעזור אין לנו יכולת משמעותית.

-      שלוש תשובות:

    א. ברגע שיהודי אוהב את רעהו ואכפת לו ממנו, הוא כבר ימצא את הדרך לשלב בין היכולות שלו לעזור לבין הרצונות שלו שהם גדולים הרבה יותר. כל אדם ימצא את "שביל הזהב" שלו במקום אחר בנפש, בהתאם לכישרונותיו ויכולותיו.

    וברגע שכל אחד מישראל יעזור במה שהוא יכול ובמה שהוא טוב ומוכשר, העזרה שתתקבל מכל הצבור ביחד תהיה עצומה.

    ב. אני רוצה להזכיר לך שלעזור ליהודי זה לא רק על ידי נתינת כסף או על ידי עזרה בהעברת דירה. בדברים מעין אלו, באמת לא ניתן לעזור הרבה. אך ישנן דרכים רבות נוספות לעזור לעם ישראל, המשתלבות בחיי היום יום ולא דורשות מאמץ מיוחד או הקדשת זמן מיוחדת. לפעמים העזרה תהיה על ידי גמילות חסד בגוּפנו, לפעמים על ידי חיוך בפנינו ומילה טובה בלשוננו, לפעמים על ידי צדקה בממוננו, לפעמים על ידי תפילה לרפואה והצלחה וכמובן על ידי לימוד תורה למען עם ישראל. לכל הדברים הללו יש ערך עצום.

    ג. עד עכשיו דיברתי על היהודים הפשוטים, שאפילו אצלם רגש האהבה יכול לחולל פלאות ולגרום להרבה טוב בעולם המעשה. אך ישנם כאלה שזכו להתקדם מאד במצוות "ואהבת" עד כדי שקשה להם להירדם בלילה בגלל הצרות המרובות והקשות שפוקדות את עם ישראל. אותם צדיקים מסוגלים, מתוך בכי ותחנונים, להתפלל במשך שעות על יהודי הנמצא בצרה, לפעמים אפילו יותר מקרובי משפחתו. כמובן שתפילה כזו היוצאת מעומק הלב פועלת ישועות בשמים ועוזרת רבות לחולים, לעניים ולכל הזקוקים לרחמי שמים. והכל בזכות זה שמפעם בהם רגש אהבה לכל יהודי.

 

[1] לא חיברתי לגמרי בין הגמרא הזאת לבין המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" מחמת מספר סיבות: א. ההבנה הזאת נתונה במחלוקת בין שני פירושי רש"י. לפי הפירוש הראשון המשפט הזה מכוון כלפי הקב"ה ולא כלפי החבר. ב. המשפט הזה שולל פעולות מסוימות – איסורים, ואילו מצוות "ואהבת" היא מצווה חיובית, מצוות עשה. ג. מצוות "ואהבת" מדברת על רגש ואילו הכלל הזה עוסק במישורים אחרים. אולי גם קצת ברגש. הרחבתי על כך בבירורים בסוף הספר.

[2] שמונה פרקים לרמב"ם פרק שישי. "חינוך" מצווה רמ"ג – "שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו...". עיין בבירורים בסוף הספר באותיות הראשונות. המסקנה שכתבנו מאד מסתברת, שהרי מצד האמת מי שאוהב את כל היהודים באמת לא מסוגל לעבור על אחד מהאיסורים שבין אדם לחברו או לבטל אחת מהמצוות בתחום הזה. אחרת, הוא לא באמת אוהב.