close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אביי ורבא דאמרי תרוויהו

הרב יניב חניאיח שבט, תשפא31/01/2021
פרק ט מתוך הספר לדרכם של אביי ורבא
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק ט מתוך הספר לדרכם של אביי ורבא

תגיות:

לאחר היריעה הארוכה שפרסנו בנסיון להסביר את מאות המחלוקות בין אביי ורבא, נראה קצת מוזר לאמר שיש מספר מסויים של מקרים (ל"ב מקרים) שבהם הם מסכימים, שבהם נפגשות שתי הדרכים. וחלק חשוב מהבנת שתי הדרכים הוא למצוא את הנקודות שבהן הן לא נפרדות.

יתכן לאמר  שהמקומות בהם הגמרא טורחת לציין "אביי ורבא דאמרי תרווייהו" הם מקומות בהם היה "ראוי" שתהיה ביניהם מחלוקת, ואעפ"כ שניהם, "תרווייהו", מסכימים בכל זאת לדעה אחת עד כדי כך שהגמרא מצינת את הסכמתם. (וניתן לדייק שהגמרא לא אומרת "אביי ורבא דאמרי" אלא מוסיפה "תרווייהו", להדגיש את החידוש שבאמירה המשותפת).

לפי


דרך זו ננסה לשפוט את המקרים שבהם הגמרא מביאה "אביי ורבא דאמרי תרווייהו". ונקדים, שצריך לדעתי בדיקה עיונית מעמיקה בכל סוגיה, כדי לבחון את הדברים לאמיתתם.

לכן נסתפק כאן בדוגמא אחת. הביטוי שמופיע במספר הפעמים הרב ביותר בהקשר זה הוא "אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות"[1]. כלומר: למרות שרבי שמעון פטר את האדם מעונש ב"לא מתכוון" - הרי שהוא מודה שחייב כאשר מעשה זה גורר בהכרח מלאכה האסורה בשבת. אולם, מכיוון שהאדם לא התכוון למלאכה זו, היה "מתאים" שאביי יביט אל כוונתו של העושה ואילו רבא יביט אל המעשה עצמו. על פי זה היה "ראוי" שאביי יפטור בפסיק רישיה ורבא יחייב. אולם, מחדשת הגמרא שאביי ורבא דאמרי תרוויהו שרבי שמעון מחייב בפסיק רישיה (ועיין שבת קלג. שרבא בתחילה טען שרבי שמעון מחייב בפסיק רישיה, ורק אח"כ אביי הודה לו).

[1] שבת קג., קיא:, קיז., קכ:, קלג., קמז., סוכה לו., ביצה לו., כתובות ו:, בכורות כה.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה