close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הדמעות של השופט אדמונד לוי

עו"ד גלעד קורינאלדי  יד אדר ב, תשעד  3/16/2014

מעולם לא ראיתי שופט דומע בפומבי. תמונת דמעותיו של השופט לוי בפרשת בתי הכנסת של גוש קטיף, הותירה בי, כאדם וכפרקליט, חותם

תגיות:

ראיתי בעלי דין מקוננים, עדים מתרגשים, עורכי דין מזדהים - אך מעולם לא ראיתי שופט דומע בפומבי. תמונת דמעותיו של השופט לוי בפרשת בתי הכנסת של גוש קטיף, הותירה בי, כאדם וכפרקליט, חותם בל יימחה. שנים אחרי נפגשנו, ונוכחתי לדעת שצערו ודמעותיו על החורבן והעוול לא פסקו מלבו

באוגוסט 2005 סערה ישראל בעקבות ההוצאה לפועל של תוכנית ההתנתקות. כאקורד סיום צורם לתוכנית, קיבלה הממשלה החלטה חסרת תקדים להרוס גם את בתי הכנסת – מרכזי הקהילות ונשמתן – ולהופכן לאבק באמצעות חיילי צה"ל ודחפוריו. גורל בתי הכנסת שהיו במשך עשרות שנים סמל חברתי, אנושי ודתי של גוש קטיף, נחרץ באחת.

וכך בדקה התשעים הגעתי לבג"ץ, בניסיון להגן על 26 בתי הכנסת של גוש קטיף, ולמנוע תקדים היסטורי שבו יהודים מחריבים בתי כנסת. זהות הרכב השופטים שישבו בדיון נקבעה על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק. בתחילה היא כללה את השופטים דורית בייניש, אשר גרוניס ואליקים רובינשטיין. ברגע האחרון, הוחלף השופט גרוניס בשופט אדמונד לוי.

בג"ץ קיים מספר דיונים בעתירה. כבר בדיון הראשון היה השופט לוי מאוד קשוב לטענות, והיה נסער מאוד. הוא תקף את ג'ינגל הקמפיין שהריצה מנהלת סל"ע באותם ימים לפיו "לכל מתיישב יש פתרון", ותקף בזעם את נציג המדינה תוך הרמת קולו: "אני שומע כל הזמן בשידורים שיש פתרון לכל דבר, לסוגיית בתי הכנסת אין פתרון?" בקולו ניכר כאבו.

דעת מיעוט כואבת
בחלוף מספר ימים ניתן פסק הדין, ברוב של שניים (השופטים רובינשטיין ובינייש) - נגד דעת המיעוט החולקת של השופט לוי. עמדתו הייתה סוג של "נחמה פורתא". הוא קיבל את הטיעון המשפטי המתייחס להגנה הבינלאומית על אתרים דתיים. בהחלטתו הדגיש את חשיבותם של בתי התפילה ברמה האוניברסאלית, ואת לגיטימיות הדרישה להגנת בתי תפילה אלה לא רק מפאת קדושתם, אלא גם כזכר ל"מחיר הכבד" שמדינת ישראל הקריבה על "מזבח השלום" המדומה:

"צערו ודמעותיו לא פסקו מלבו, והמשיכו ללוותו זמן רב בעקבות תוצאות חורבן גוש קטיף וכאבם של המתיישבים".

ספרי קודש מוזנחים מגוש קטיף
"נדמה כי אין צורך לומר עד כמה חשובים הם מקומות תפילה בעיניהן של הבריות, ובמיוחד ביישובים שצביונם דתי... וכפי שלא עולה על דעתה של הממשלה להרוס מבנים המשמשים כנסייה או מסגד, אפילו עומדים הם שוממים מאחר וננטשו זה מכבר, כך רשאים בני העם היהודי לדרוש כי ינהגו באותה דרך בבתי הכנסת שנותרו בגוש קטיף", כתב. "לא רק משום קדושתם, אלא גם כדי להזכיר עד דור אחרון את הקורבן שהקריבה מדינת ישראל רק משנדמה היה כי מבליח זיק של תקווה להסדר מדיני באזורנו".

בגישתו האמיצה תקף השופט לוי בחריפות את חדלון המעשה של ממשלת שרון באי מציאת חלופות, או במתן פתרון שימנע את הריסת בתי הכנסת. "אם יש ממש במטרה המוצהרת של אלה אשר יזמו את תהליך הפינוי החד-צדדי – ליצור אקלים חדש שעשוי להוביל לתחילתו של תהליך מדיני, שיאפשר לשני העמים לחיות בשלום ובשכנות טובה – הרי השמירה על מקומות קדושים צריכה להיות גם עניינה המובהק של הרשות הפלסטינית..." כתב.

בשורה התחתונה הסביר כי לא שוכנע כלל כי הריסת בתי הכנסת היא הפתרון היחיד לסוגיה. ובפיסקת הסיכום הפנה אתגר מוסרי לפתחה של הרשות הפלסטינית.

חותם על לבי
לאחר מתן פסק הדין התקיים דיון מכריע נוסף בהרכב של שבעה שופטים. אף שהדבר איננו מקובל בהליכי בג"ץ, ביקשתי רשות מהנשיא ברק לתת את זכות הדיבור לרבנים שאר יישוב הכהן ושמחה הכהן קוק, שנכחו באולם.

הרב קוק קם ממקומו, סידר את מגבעת הרבנים, ופתח בנאום נוגע ללב – מבין המרתקים שנישאו באולם בית המשפט העליון מיום היווסדו. את מילותיו האחרונות בדבר קדושתו של בית הכנסת בתולדות האומה הישראלית, חתם בהתרגשות גדולה ובגרון חנוק מדמעות.

דברי הטעם שיצאו מלבו חדרו כחץ ללב שבעת השופטים. אלה הורו בפה-אחד לראש הממשלה "לבחון פניות לגורמים בינלאומיים במטרה למנוע את הריסת בתי הכנסת". גם אלה שאינם חדי עין יכלו להבחין במחזה הנדיר שבו דמעות ציעפו את עיניהם של השופטים אדמונד לוי ואליקים רובינשטיין. דמעות ממש.

בא ויוצא אני בבתי דין ובבתי משפט. ראיתי בעלי דין מקוננים, עדים מתרגשים, עורכי דין מזדהים - אך מעולם לא ראיתי שופט דומע בפומבי. תמונת דמעותיו של השופט לוי בפרשת בתי הכנסת של גוש קטיף הותירה בי, כאדם וכפרקליט, חותם בל יימחה ועדות נאמנה לרגישותו כיהודי גאה, נאמן לעצמו, עמו ודתו. שונה היה בהילוכו. בעל לב, יחיד בענוותנו ואמיץ במחשבתו.

מעולם לא חדל לבכות את ההרס
בשטף ההחלטות ופסקי הדין הרבים ששופט נותן במהלך קריירה שיפוטית ממוצעת, אשר "חיי המדף" שלהם כיום (במיוחד בעידן האינטרנט) קצרים ביותר, הרי שבפרספקטיבה משפטית-ציבורית דומה כי דבריו אלו - כמו גם דעת היחיד החולקת שלו (מול עשרה שופטים) בפסק הדין בעניין חוקתיות מהלך ההתנתקות, ופינוי חבל קטיף - ייוותרו חקוקים לאורך זמן בזיכרון הציבורי הקולקטיבי, ובהיסטוריה של משפט הישראלי.

בחלוף מספר שנים וטרם פרישתו, נכנסתי לבקרו בלשכתו בבית המשפט העליון. הענקתי לו את ספרי והפלגנו בשיחה על הפרשה בפרספקטיבה. בדבריו ניכר היה שצערו ודמעותיו לא פסקו מלבו, והמשיכו ללוותו זמן רב בעקבות תוצאות חורבן גוש קטיף וכאבם של המתיישבים.

עו"ד גלעד קורינאלדי שימש כ"סניגורם של בתי הכנסת", ומחברו של הספר "משפט נעילה" – המרוץ להגנת בתי הכנסת של גוש קטיף ("הקיבוץ המאוחד"- "דביר"). 

מאמרו של עו"ד גלעד קורינאלדי פורסם על ידי אנשי "ארץ ישראל השלימה". 

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה