הדרן הרבי על מסכת תענית

מעשה בשידוך
יהודי מבני-ברק שבתו הגיעה לגיל שידוכים, ביקש ברכה מהרבי לשידוך עבור בתו, וקיבל מענה "כעצת ידידים מבינים". הוא התייעץ עם כמה מידידיו ובזכות העצה הבת אכן השתדכה בשעטומו"צ והוא רווה ממנה הרבה נחת.

לאחר זמן הגיעה בתו השניה לפרקה. שוב שאל את הרבי ושוב קיבל מענה "כעצת ידידים מבינים", וגם שידוך זה עלה יפה.
כאשר הגיע לשידוך השלישי כבר לא ראה צורך לשאול, באומרו לעצמו "אני אלך ישר לידידים המבינים". לא-עלינו הזוג הזה התגרש זמן קצר אחרי החתונה.

האב השבור כתב לרבי בתרעומת: היתכן? הרי עשיתי כעצת הרבי ושאלתי ידידים מבינים!

ענה הרבי: בשידוך הזה (האחרון) לא הייתי מעורב...

(שמעתי מהרב מלכיאל שי' מחפוץ, פעיה"ק צפת, ששמע מאחיו הרב ישראל שי' מחפוץ, ב"ב – ששמע מבעל המעשה)

שלושת סוגי בנות ישראל - על דרך החסידות

א. תניא בסוף מסכת תענית (לא, א):
"תנו רבנן, יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".
באופן כללי, שלושת משפחות אלה מקבילות לשלושת המימרות במסכת כתובות (נט, ב), דתני ר' חייא: אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים, ואין אשה אלא לתכשיטי אשה (היינו – תעטרונו בזהובים, וכפירש"י: תתנו לנו תכשיטין).
ומכיוון שאת כל שלושת המימרות אומר רבי חייא, מובן שאין בזה מחלוקת, כי אם שכל מאמר מדבר בסוג מיוחד של נשים .
וכשם שהדברים אמורים בגשמיות – מובן שכן הוא גם ברוחניות, בעבודת האדם לקונו. וכפי שהמשנה ממשיכה בפסוק "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה" – שבני ישראל מבקשים את המלך הקב"ה, שהשלום שלו, שיבחר בהם "ביום חתונתו" – זו מתן תורה.

ב. וגם בזה ישנם שלשה סוגי נשמות:
א) יפיפיות שבהן – כלשון הכתוב (שה"ש ד, ז) "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" רומז על עבודת הצדיקים, שהיא עבודה שלא על מנת לקבל פרס, עבודה אמיתית מאהבה. וכנאמר גם בתהילים (מה, יא) "שכחי עמך ובית אביך" ועי"ז "ויתאו המלך יפיך".
ולכן נשמות אלו אומרות ומבקשות: "תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי", כי תכלית השלמות היא עבודה מאהבה לשמה.
ב) מיוחסות שבהן – אלו הזקוקות לזכות וירושת אבות, ש"זכות אבות לא תמה" (ראה שבת נה, א). כלומר הבינונים, שאין עבודתם שלמה, כי אינם עובדים מאהבת ה' המעולה שעליה נאמר (שה"ש ז, ז) "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", אלא מאהבה המסותרת בלב כללות ישראל, שהיא ירושה מהאבות (ראה תניא פי"ח) ועי"ז הם מקיימים את כל מצוות התורה.
ולכן נשמות אלה אומרות ומבקשות: "תנו עיניכם למשפחה" – זרע אברהם אוהבי, וממשיכות: "שאין האשה אלא לבנים", כלומר שהעיקר הן המצוות (כמאמר "עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים"), כי הנשמה ירדה לעולם לתקן את הגוף ע"י קיום המצוות.

ג) מכוערות שבהן – אלו שאפילו זכות אבות שלהן תמה, "זכות" מלשון זיכוך, כלומר הרשעים, שהנשמה שלהם אינו זכה אלא מוסתרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה (ראה תניא פי"ט).

והן מה היו אומרות ומבקשות: "קחו מקחכם לשום שמים" – כלומר, עשה למענך אם לא למעננו!

והן מסיימות ואומרות: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", פירוש: כי "בנות ישראל נאות הן" (משנה נדרים סו, א), יהודים הם מאמינים בני מאמינים, ורוצים לדבקה בה' ולא ליפרד ח"ו, "אלא שהעניות" – אין עני אלא בדעת – "מנוולתן": מכסה על הנוי, על רצונם האמיתי. ולכן נשמות אלה מבקשות שיושפע להן עשירות, שהיא התעוררות תשובה מלמעלה, "השיבנו ה' אליך" – ועל ידי זה – "ונשובה".
ג. וזהו שהגמרא מסיימת "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים" – ועמך כולם צדיקים – "וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר גו'", כלומר, שהרי הובטחנו כי לא ידח ממנו נדח, ובסוף מקבל הקב"ה מקבל את בקשותיהם (הנ"ל) של כל סוגי בני ישראל, ואת אמירתם "אני לדודי ודודי לי".

מבוסס על: מכתב מוצש"ק ט' טבת ה'תשכ"ב למסיימי מסכת תענית (נד' בלקו"ש ח"ט בהוספות עמ' 261. אג"ק חכ"ב עמ' פד ואילך). להרחבה בנושא ראה הדרן על מס' תענית, בלקו"ש חי"ט שיחה לט"ו באב.