הידיעה שלא לידע
close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הידיעה שלא לידע

הרב פרופ נריה גוטל  כז ניסן, תשע  4/11/2010

אינני רואה לעצמי אפשרות שלא להגיב. כביטויו של מרן הרב זצ"ל, בהקשר אחר: אינני יכול לידום והאמת אינה ביישנית ואינה פחדנית.

 

בהרבה כבוד והערכה, אך עם חוסר נחת לא קטן, קראתי את ההתייחסות לשואה שהופיעה במאמרה של חגית ורקר. הכבוד וההערכה נבעו הן מהאומץ הלא-מובן-מאליו לכתוב, לחשוף, לשתף, והן מהעיסוק בנושא כה טעון וסבוך. אני מאוד מקווה ומייחל שדבריי להלן לא ירתיעו לא את הכותבת ולא את יתר הבוגרות והתלמידות מכתיבה; זו ממש לא הכוונה, ממש לא – להיפך. ועם זאת אינני
רואה לעצמי אפשרות שלא להגיב. כביטויו של מרן הרב זצ"ל, בהקשר אחר: אינני יכול לידום והאמת אינה ביישנית ואינה פחדנית.
אפתח בסיפור, אמיתי לחלוטין, על אירוע בו נכחתי בעצמי וראיתיו לנגד עיניי. בלומדי כבחור בישיבת מרכז הרב, הגיע יום אחד רב נכבד, מבוגרי הישיבה, לחדרו של הרב צבי יהודה זצ"ל והביא לו את ספרו החדש אשר זה עתה ראה אור ונושאו 'מועדי ישראל'. [זה לא שם הספר, ואינני נוקב בשם המחבר, מסיבות מובנות]. הרב, שאהב מאוד את הכותב, קיבלו בחמימות רבה והחל לעלעל בספר החדש, אחת הנה ואחת הנה. ולפתע, בבת אחת השתנה גוון פניו, הוא אחז בספר, טלטלו בחוזקה וצעק [!] בנהמות ליבו, תוך שהוא מכה נמרצות בידו על השולחן ודמעה מבצבצת בזווית עינו: "הקב"ה לא יכול להקים את מדינת ישראל בלי שיהרוג את רבי מנחם זמבה הי"ד?! את רבי אלחנן וסרמן הי"ד?! את מיליון וחצי הילדים?! את ששת המיליונים?!"
המחזה היה קשה ביותר, אפילו לא נעים; מביך. המחבר ניסה להסביר, להצטדק, והרב צבי יהודה

קוטע אותו, לא נותן לו להוציא מילה, עד שהלה לקח את ספרו והלך.
אני הבנתי.
הרב צבי יהודה היה בוורשה לפני השואה, הוא פגש רבים מגדולי התורה שניספו בשואה, הוא "חווה" את יהדות פולין. הוא ידע בדיוק מה "הפסיד" עם ישראל בשואה! הרב צבי יהודה גם ידע בדיוק מהו עומק אמוני של אי-ידיעת המתרחש "מאחורי הפרגוד". הידיעה של אמירת הקב"ה למשה רבנו אודות רבי עקיבא: "שתוק, כך עלה לפניי במחשבה". הרב צבי יהודה ידע שלא ניתן לטעון כלפי רבונו של עולם שהקמת מדינת ישראל היא "תוצאה" של השואה, או שהיא ענישה של הקב"ה כלפי "תינוקות שלא טעמו טעם חטא" משום שלא עלו ארצה, כשם שלא ניתן לטעון שיש בכך ענישה על רוח ההשכלה שנשבה במערב ומזרח אירופה וכו' וכו'.
אני הבנתי.
לולא היה הקב"ה מתגלה לאיוב "מן הסערה" ומבאר לו על-מה-ולמה, לא היה איוב יודע – כנראה – לעולם, עד סוף ימיו, מה הביא לאותה פורענות. האם היא הייתה מוצדקת? פשיטא! "הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". אלא שאמונה תמימה בכה, ואי-ידיעת האדם בכה. לא זה המקום להאריך ולהרחיב בנדון – רמח"ל עסק בכך רבות ומומלץ לעיין כדבעי בכתביו שבנדון – אך הדברים חייבים להיאמר: אוי לנו מ"הצדקת" מעשי הקב"ה במה שאין מוחנו מסוגל לתפוס. אל לנו לנסות ולהסביר את מעשיו של מלכו של עולם בטיעונים אנושיים. טוב לנו לומר את האמת: השואה הנוראה קרעה את גוף האומה, סרקה את עור האומה במסרקות של ברזל ובוודאי שלבורא עולם "חשבון" בדבר.

.... .... ....

מהו?
האמת?
אינני יודע.
דבר אחד אני יודע: הקב"ה יודע להקים מדינה גם בלי שואה. זה אם כן לא הטעם.
הערות חינוכיות-

א. הרב פרופ' גוטל מביע עמדה בהירה. אמנם יש 'הסבר' להתרחשות השואה, אך הוא ידוע רק לקב"ה. ניסיון של בשר ודם להבינו נועד מראש לכישלון. מה משמעות הדברים? האם אסור לנו לנסות, בזהירות ובענווה, להבין את פועלו של הקב"ה בעולם? ואולי מדובר בסוגייה ייחודית, כה עוצמתית וחריגה, שרק לגביה אין לאדם תפיסה? ובדוגמה מהשנים האחרונות (להבדיל!!): אנחנו יודעים למה גירש אותנו הקב"ה מגוש קטיף?
ב. התנ"ך כולו מלמד אותנו פעמים רבות כי יש בורא וכי עולמו מונהג בשיטה של 'שכר ועונש'. כך בעונשם של תושבי סדום ועמורה, כך במצרים וכך גם אצל אבימלך ובניו במגילת רות. כששמע אברהם על העתיד להתרחש בסדום, הוא לא אמר "הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" אלא ניסה לבחון את העניין בשיקולים הגיוניים ואף התווכח! האם זה מותר רק לאברהם או שעלינו ללמוד ממנו? ומה בין זה לבין אמירת הקב"ה למשה, בנוגע לרבי עקיבא: "שתוק" (מנחות כט)? ואולי מותר להעלות "כיוונים אפשריים" תוך ענווה האומרת שאלה בסך הכול השערות אנושיות, אך לא ודאיות?
ג. האם מותר ואף כדאי לקיים את כל הדיון הזה עם תלמידים? באלו גילאים?
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה