close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

קירוב לומד הגמרא ללומד בימינו

תחרות המאמריםיג חשוון, תשסד08/11/2003

מאמר שהגיע לתחרות המאמרים שלנו, נשמח לראות את תגובותיכם.

מבוא סקר מחקרי מקיף בו השתתפו 2400 תלמידים מהחינוך הממלכתי דתי נערך בנושא לימודי התיכון. התלמידים נשאלו: "באיזה מקצוע שאתה לומד או למדת בתיכון אתה מרגיש משועמם?". לפני התלמידים הוצגו 15 מקצועות שונים ובתוכם תלמוד. התוצאות הם שהתלמוד זכה לשיעור הגבוה של 47% ומבין התלמידים המבוססים רק ספרות גובר בשעמומו על מקצוע התלמוד, נתונים אלו אומרים דרשני!!! בעבר הרחוק מי חשב על בעיות בלימוד הגמרא. מגיל 3 הולך הילד עם חבריו כל בוקר ל"חדר", לומד עד הצהרים עם המלמד - תורה ומשנה, וכשהוא חוזר הביתה הוא לומד קצת עם אביו, בשבת הוא הולך אתו לבית הכנסת ושומע את דרשת

הרב. מה"חדר" הוא ממשיך לישיבה הקטנה, שם הוא מתחיל כבר את יסודות הגמרא -מבנה כללי של סוגיות, מושגים כללים בהלכה, בסוף הוא מגיע לישיבה הגדולה בה הוא מפתח את לימודו העצמי, ומתחיל לנתח סוגיות ראשונים ואחרונים וכך שואף לגדול בתורה. גם במידה שהבחור היה מתקשה בלימוד, הוא ידע והבין שאי אפשר בלי התורה שזהו מקור חיותו של כל יהודי ויהודי, וחייבים להמשיך לנסות ולהתאמץ. כמו כן החברה מסביב כל הזמן מנסה לדחוף אותו קדימה - הרבנים, ההורים, האחים והחברים. לעומת זאת היום בעולם החומרני והמתירני "איש אשר בעיניו ייעשה" בעיית לימוד הגמרא היא חריפה ביותר. בחור שמסיים ישיבה תיכונית, כל מה שמעניין אותו זה תוצאת המשחק של בית"ר. הוא אינו יודע ללמוד גמרא, לא יודע מי הם בעלי התוס', ראשונים ואחרונים ויותר חמור מפתח שנאה תהומית ל"מקצוע". הרמי"ם והרבנים ניצבים בפה פעור לנוכח הבעיה הקשה. אנסה בעזרת ה' במאמר זה לנסות לרדת לשורש הבעיה. שורש בעיית לימוד הגמרא במוקד עולמו של כל תלמיד המגיע לישיבה תיכונית, עומד לימוד הגמרא במרכז, עולם של קושיות ותירוצים של אביי ורבא בתוספת ראשונים ואחרונים. זוהי הדרך שבה מתחיל התלמיד בתיכון את דרכו ב"ניסיון" לקנות תורה. הגמרא הינה זירת התנגחות והתלהבות בה מלחמתה של התורה מתנהלת בתעוזה. לתוכן העיוני מצטרף ממד דרמטי בה משתתף דמיון התלמיד לצד ההיגיון והתודעה הנורמטיבית. כל זה אמור ליצור אש אצל התלמיד אשר תפעם בו בחזקה לאורך שנותיו בישיבה. ליושבי ביהמ"ד דברים אלו פשוטים וברורים כעובדה קיומית "כי הם חיינו ואורך ימינו", אך כשאנו מתבוננים בתלמידי הישיבות התיכוניות אנו נבוכים לנוכח העובדה שהאש אינה יוקדת ואף לא מאירה. רבים הם התלמידים אשר אינם מסוגלים ללמוד גמרא, וחמור מזה אף שונאים אותה. והשאלה היא באמת: למה? מה מקור הבעיה? ומאיפה נובע הניכור הגדול הזה? ננסה לעלות מספר הסברים אפשריים לבעיה זו מתוך ראיה כללית -חיצונית ופרטית –נקודתית: [מודגש-] בעיות כלליות: • החברה ורקע התורני – [-מודגש] החברה לפני 200 שנה גדלה על מסורת אבות, והילד גדל בסביבה שמושרש בה תורה ומצוות. לעומת זאת כיום, החברה הדתית ברובה מעורבת בסגנון "בני עקיבא" ונוטה להיות פשרנית בנושאים הלכתיים. העיקר "לזרום" עם החיים וחס וחלילה לא להיות "דתי פאנט". לכל משפחה דתית ממוצעת יש לפחות טלוויזיה אחת ומחשב עם אינטרנט. הילד חוזר הביתה מהלימודים במקרה הטוב מחפף את שיערי הבית ולוקח את הרכב לסרט2 עם החברה או החברים. המוזיקה שהילד שומע היא בעיקר שירים לועזיים. לא פלא שילד כזה שראשו נמצא בעולם החומרי והמתירני לא יאהב גמרא. כמו כן אם בעבר ילד שאיבד עניין בלימודיו, אפילו אם נפלט מביה"ס רבים הסיכויים שיישאר בתחום הדתי, לעומת זאת בזמננו ילד כזה יימצא בדיסקוטק בשינקין. • ההשכלה - אם בעבר למדו מקצועות קודש בין 10-8 שעות ליום, היום בעקבות ההתפתחות התעשייתית והצורך לפרנסה מקדישים לכל היותר 15-10 שעות בשבוע. הישיבות התיכוניות משלבות את התחום הכללי עם התחום התורני תחת הכותרת של "תורה ועבודה". אך אני הייתי קורא זאת הפוך "עבודה ותורה". הרעיון באידיאל הוא טוב, אך לצערי הדגש הוא בעיקר על העבודה!, והתורה נדחקת הצידה. ההורים מוכנים להשקיע כסף רב במקצועות החול, כדי שבנם ילך לאוניברסיטה ויהיה עורך דין מצליח או רואה חשבון, אבל בתחום התורני התנהגותו ורמת לימודיו מספיקה להם. הם לא רוצים שהוא חס וחלילה "יתקלקל" ויהיה תלמיד חכם או רב, העיקר שיהיה דתי "נורמלי". כלומר התשדורת שהתלמיד מקבל מהחברה היא שהמקצוע בא ראשון, ורק אח"כ הלימוד. ממילא הוא פחות משקיע ומתעסק במקצועות אחרים בזמן הסדר וכו'. נוסיף לכל זה שיש גם בגרות בגמרא והפכנו את זה למקצוע ככול המקצועות. זוהי אינה צורת התייחסות למקור החיים שלנו בעולם הזה. • עמל מול סיפוק עכשווי - הגמרא אומרת: "כל ימי עני רעים"2. רשב"ם מסביר במקום שלימוד הגמ' כרוך במאמץ רב - "שממית עצמו לכוון הלכות ולתרץ הוויות". אך אם נביט בחברה המודרנית כיום, בעולם ההי-טק הרחב, אנו נקלעים למצב שהכול הוא מ"היד לפה", אין אנו מוכנים להשקיע בשביל קצירת הפירות בטווח הארוך. אנחנו לא רוצים לעבוד קשה אלא מעדיפים סיפוק מיידי "כאן ועכשיו". ילד שפותח גמ' לא מוצא את ידיו ורגליו, השפה קשה, התחביר מוזר והנושאים אינם רלוונטים ומעניינים אותו. אין לו כוח או רצון להשקיע ולנסות להבין דבר שרחוק ממנו, הוא רוצה תפוקה מיידית בלי הרבה מאמץ. • ההוראה הפרונטלית - הוראה זו היא אינה בעיה רק בתחום הגמ' אלא גם בשאר המקצועות. בשיטה זו המיקוד הוא סביב המורה ולא סביב התלמיד. כמובן, שהמורה חושב שכולם מבינים, כי כשהוא שואל מי בכיתה לא מבין, אף אחד לא מצביע (אף תלמיד לא יראה שהוא "הטמבל" שלא הבין). המורה חייב להספיק את החומר לפני הבגרות, ויש לו לפחות 30 תלמידים בכיתה, לכן אין התייחסות לסוג הילד, נטיותיו וכשרונותיו וכתוצאה מזה הרבה תלמידים נשארים מאחור, דימוים העצמי יורד וקיימת תחרות בין התלמידים. [מרכז-] הצעה אישית לפתרון [-מרכז] אין ספק הבעיות הם רבות וקשות, וחשוב להתייחס לכולם. איני מתיימר לפתור את כל הבעיות, אך אנסה להתמקד בגישה, שאולי תנסה לפתור את הבעיה בצורה נקודתית. ישבתי וחשבתי על שיטה קצת שונה, המבוססת על שיטת הוראה ידועה של לימוד בקבוצות, ראוי קודם להקדים ולהסביר על שיטה זו. אנט כהן מאריכה בספרה להסביר שיטה זו ואת היתרונות שבה, ננסה להביא כאן את ראשי הדברים: השיטה הקונבנציונלית האומרת הצגת החומר בצורה פרונטלית ועבודה יחידנית, יש השלכה שלילית חריפה על לימוד הילד, מפני שכל ילד שונה בכשרונות והנטיות שלו מחבירו. לא ייתכן שהמורה ילמד את כולם בצורה שווה, באותו רמה וקצב, את אותו חומר, מה עוד שצורת העברה הפורנטלית מכניסה את הילד ל"תרדמת חורף". לעומת זאת בלימוד בקבוצות שהיא דרך הוראה שיתופית, התלמידים מאורגנים בקבוצות קטנות של 4-6 תלמידים אשר דנים ויצרים אינטראקציה בניהם בעזרת חומרי לימוד שונים ומגוונים. המורה מסתובב בין הקבוצות ומשמש כמנחה ומסייע ללומדים. ככל שמידת התלות בין חברי הקבוצה גבוהה יותר כך הפעילות מוגדרת כשיתופית יותר. שיטה זו עוזרת גם לתלמידים החלשים וטעוני הטיפוח להתבטא, במיוחד כאשר קיים שוני רב בין התלמידים. לכן בשיטה זו של לימוד בקבוצות המורה מפיק את המקסימום מתלמידיו ויש התייחסות אישית לכולם. בעקבות עיון בספרה עלה בדעתי לשלב שיטה זו גם בהוראת התלמוד ובעזרת ה' אנסה לשלב אותה גם בהוראתי בעתיד. שיטה זו בנויה מארבעה יסודות מרכזיים: 1. להגדיר היטב את מטרות השנה הכלליות ומטרות כל שיעור בנפרד שיהיה ברור בראש וראשונה לר"ם מה הוא מתכוון ללמד . 2. אני יוצא מנקודת הנחה שאין לתלמיד סיפוק בלימוד ולכן אני חייב לתת לו אתגרי חשיבה, מפני שתלמיד המגלה משהו מעצמו נוצר אצלו סיפוק ורצון להמשיך לדעת וללמוד יותר. לדוגמא אם ילד יכתוב עבודה למרות שייתכן שהתלמיד לא אוהב להכין עבודות, אבל אחרי שהוא יסיים את העבודה יווצר אצלו סיפוק מפני שהעבודה היא פרי עמלו. ככל שהאתגר גדול יותר הסיפוק שהתלמיד מקבל מהגילוי גדול יותר. לכן נחלק את הכיתה לארבע קבוצות הטרוגניות בנות 6-10 תלמידים. קבוצה אחת תשב עם הר"ם בחברותא שילמד וילבן אתם את הסוגיה בצורת דיון סוער ומלהיב של שאלות ותשובות (לפי רמת הקבוצה או כל תלמיד לפי רמתו) וישתדל להוציא מהם סברות בשיטת סיעור מוחות . אפשר להתחיל משאלה רלוונטית בחיים ולאחר מכן לעבור לגמרא עצמה. בצורה זו יכולה להיווצר אצל התלמידים מוטיבציה וחשיבה יצירתית כיון שהתלמידים מגלים את הדברים מעצמם בטח עם הרב מעודד ומוסיף שהמהלך הזה אמר הר"ן או התוס' וכד'. כמו כן נוצרים ויכוחים אשר יוצרים אינטראקציה חיובית בין חברי הקבוצה. בינתיים שני קבוצות יכינו ביחד דפי עבודה מגוונים ומובנים להבנת המשך הסוגיה או לחילופין דפי חזרה שהוכנו מראש ע"י הר"מ. קבוצה רביעית תמיד תהיה בחוץ במגרש וכד' ויציאתם תלויה בעבודתם בכיתה. אני יוצא מנקודת הנחה שלר"ם קשה להשתלט על כיתה המחולקת לקבוצות, מה עוד שהתלמידים צריכים מוטיבציה להכנת דפי העבודה. 3. חייבים לשלב אמצעים טכנולוגים שונים כמו מצגות, גמרא ברורה וכד' בשביל הרב גוניות והעניין בלימוד, במיוחד לאור התפתחות ההי-טק שלכל ילד יש כבר מחשב עם אינטרנט בבית, וכן בשביל סידור וסיכום הסוגיה באופן ברור. 4. אבל הדבר החשוב והבסיסי ביותר שבלעדיו לא ניתן לנסות לקשור את התלמיד לגמרא הוא הקשר בין הרב לתלמיד, גילוי האכפתיות, והבנה מאיפה התלמיד מגיע, מה מעניין אותו וכד'. זהו הבסיס והשורש בעבודה החינוכית, ככל שהתלמיד יותר מעריך את רבו כך גם היכולת לקבל ממנו תגדל. כמו כן חשוב להסביר את חשיבות הלימוד ולהתעסק הרבה בענייני אמונה ושאלות שתלמידים מעלים. היתרונות של שיטה זו הם: ? הרב הוא לא מורה אלא מנחה שעוזר לתלמידים לפתח את כשרונם העצמי. ? המורה הוא לא המקור הבלעדי של הידע אלא כולם שותפים וכל אחד יכול להביע את דעתו שתתקבל בברכה. ? הילד נמצא במרכז המאמץ החינוכי ולא מערך השיעור. ? עבודה בקבוצות קטנות מחזקת את התלמידים החלשים שנוטלים חלק פעיל בדיון ומעלה את דימוים העצמי. בנוסף לכך, העבודה היא משותפת ולא תחרותיות. ? חשוב לציין שפתרון זה הוא נקודתי ובטווח הקרוב. בטווח הרחוק כפתרון גלובלי אין ספק שצריך לפתוח תלמודי תורה ברחבי הארץ, כי החינוך אינו מתחיל בגיל 12 בישיבה התיכונית אלא מגיל 3. ולכן אם מגיל קטן התורה תהוה כמרכז הוויתו של הילד הרבה מבעיות אלו יעלמו. [מרכז-] סיכום [-מרכז] חשוב להבין שבעיית לימוד הגמרא אינה בעיה פשוטה. בעולם שכולו פתוח ומתירני, הלימוד נעשה בצורת "כבולעו כך פולטו". הילד לא מסוגל להבין את הסוגיה ונשאר מתוסכל, והמשך הלימוד נעשה כ"עול על צווארו" ולכן הוא מתמלא בעצבות וייאוש. חשוב מאוד להבין שלימוד התורה הוא תוצאה של יגיעה, ואין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה, וחשוב שהמורים ימשיכו לחנך לעמל ויגיעה עצמית, ולא לתת תוצר מוכן ומוגמר לתלמידים. אך הדגש בלימוד חייב להיעשות מתוך הבנת עולמו של התלמיד. הרב צריך להדליק את הניצוץ והשלהבת תעלה מאליה. כל הצעה ללימוד הגמרא מביאה אותנו לשאלת חינוכם של מלמדי הגמרא. רוב המורים לא קיבלו הכשרה מיוחדת, המורה בתיכון מוחזק כמורה ולא כאישיות חינוכית במידה שהוא מתברר אך ורק כתלמיד חכם ולא כמחנך. לכן חשוב שהר"מ יתפתח בתחום המתודי ואולי בכך נוכל לעשות צעד קטן נוסף לקראת מציאת פתרון לבעיה זו. ומי ייתן ונצליח להרים את רמת הלימוד כימי קדם ולהחזיר עטרה ליושנה במהרה בימינו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה