close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

עגל זהב?

יניב/ מהגולשים  יח אדר, תשסו  3/18/2006

הקדמה: יש לי לשון חדה... חדה מאוד. תמיד התגאיתי בזה שאני תמיד אומר את המילה האחרונה בויכוחים ושתמיד זה משהו שמפתיע את "היריב", מותיר אותו המום, מופתע ופעור פה.

הקדמה:
יש לי לשון חדה... חדה מאוד. תמיד התגאיתי בזה שאני תמיד אומר את המילה האחרונה בויכוחים ושתמיד זה משהו שמפתיע את "היריב", מותיר אותו המום, מופתע ופעור פה. אני (באמת) לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהפסדתי בויכוח (למרות שבדברים אחרים הפסדתי המון), ופעמים רבות אפילו מצאתי את עצמי מלמד אחרים איך להתווכח, להוביל את היריב לפינה, ולנצח כל דיון מילולי. ותאמינו לי, ישנם דרכים לנצח גם את הויכוח הטפשי ביותר...

סיפור:
בזמן האחרון אני מתפלל כמעט קבוע בשטיבלך של חסידים (אני קם מאוחר מידי בשביל הקהילה הספרדית שבה אני חי.... שמסיימת שחרית בערך בזמן שאני עולה למיטה) והם, אמנם, מאוד נחמדים, אבל כמעט ולא מפספסים הזדמנות ל"העיר" לי. לא מתוך רעות אלא מתוך רצון עז ל"החזיר אותי בתשובה", להראות לי את האמת שבדרכם וכדומה... לפני מספר ימים אחד מהחברה העיר לי הערה הלכתית הקשורה לתפילה, ו... תפסתי אותו. שילחתי לו הערה שהיתה שילוב של ידע הלכתי (הוכחתי לו שהוא טועה), לשון חדה (הוא יצא אדם רע שסתם מעיר לאחרים) ובעיקר שהעמידה אותו באור משונה על עצם ההערה שלו... אני לא חושב שהרבה שמעו את ההערה, ושגם אם הם שמעו שהם הבינו את מלוא עומקה העוקצני והמבריק- אבל הבחור שהעיר לי נותר המום. הוא הסמיק, מלמל משהו, התנצל, הסמיק עוד קצת... ושתק. במשך כל התפילה שלאחר מכן הוא ראה חובה לעצמו ל"דאוג", הביא לי סידור ספרדי (קשה למצוא שם), פינה לי מקום וכו...

בתחילה הייתי מאושר. סוף סוף העמדתי מישהו מהמטרידים אותי במקומו בנכון, הוכחתי להם שציונים דתיים לא פרייארים, שאנחנו יודעים הלכות, שאנחנו נפגעים מההתערבות שלהם בחיינו ועוד... הייתי באמת מאושר.

אבל, כמו שקורה הרבה פעמים, פתאום הלך הטעם הטוב ונעלם. פתאום הרגשתי כמה הוא עלוב עכשיו, לא רק בגלל ההערה שלי, אלא בגלל שהוא באמת חי בעולם מצומצם של הסתכלות הלכתית מאוד מסויימת וששברתי לו משהו. פתאום הרגשתי ש"מה זה נתן לי", ומה זה עזר לכל השאר ושבאמת את הבן אדם הזה אני בעצם לא מכיר ושהוא אף פעם לא העיר לי לפני כן...

המעבר היה חד, מאיזו שהיא פסגה של נקמה מתוקה בכל (וצריך להודות בזה) השחורים האלה, למין סתם כזה. תחושה של איבוד הטעם ושמה בעצם עשיתי...

בשבילי, זה דומה לעגל הזהב, משהו מאוד מתוק על פניו, לרגע פסגת השלימות והשאיפות, ואחרי כמה דקות- כלום. אוויר. עגל הזהב האמיתי הוא בתוך כל אחד מאיתנו, בגאווה שלנו ובזה שאנחנו אף פעם לא יוצאים מפסידים בויכוח, לא עם חברים, לא עם ההורים ובטח לא עם מורים... ופתאום- העגל נראה כמו שהוא באמת, עגל, ואנחנו כל כך קטנים ועלובים לעומתו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה