close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

קומו לרקוד!

אורה רבקה וינגורט  יג אב, תשסו  8/7/2006

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים". ביום הכיפורים, שהוא היום המקודש בשנה, וכן בט"ו באב, במה היו עוסקות בנות ירושלים? במחול. כפי הנראה, מן הדברים הללו עולה סוד גדול בהבנת עומק התנועה והריקוד, וכן תובנות חשובות ביחס לעבודת ה' אצל נשים.

חמשה עשר באב ממשמש ובא. חז"ל מתארים את היום הפלאי הזה כך (תענית פ"ד מ"ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך".
למנהג זה בוודאי יש השלכות רבות וחשובות על מציאת בן הזוג, על מהות הנישואין וכד', אך הפעם נתמקד דווקא בעבודה הנשית שעולה מתוך הדברים הללו. ביום הכיפורים, שהוא היום המקודש בשנה, וכן בט"ו באב, במה היו עוסקות בנות ירושלים? במחול. כפי הנראה, מן הדברים הללו עולה סוד גדול בהבנת עומק התנועה והריקוד, וכן תובנות חשובות ביחס לעבודת ה'
אצל נשים.

גוף, נפש, נשים ועבודת ה'
אם היינו נשאלות כיצד ובמה עובדים את ה'? מן הסתם היינו משיבות בראש ובראשונה בתפילה, וכן בלימוד תורה. לאחר מחשבה נוספת אולי היינו מוסיפות שניתן לעבוד את ה' בכל מה שאנו עושים, אפילו באכילה ובשינה אם המכוונות הפנימית היא לעשות נחת רוח ליוצרנו.
למעשה, בחיים שלנו, אנו עסוקות בדברים הללו בסדר הפוך. חלק נכבד מן החיים עובר עלינו בעיסוקים חומריים וגשמיים, ומציאת זמן ומקום לתפילה וללימוד מהווה עבור רבות מאתנו נקודה מתסכלת. לעתים יש ניסיון לגשר בין חיי ה'חומר' וה'רוח' שלנו, אך אנו לא תמיד מוצאות את הדרכים לכך. התיסכול מחריף מכיוון ש'התפתחות' ו'התקדמות' מתקשרים אצל רבות מאתנו, בהשפעת העולם המודרני בו אנו נתונות, כקידום בצדדים האינטלקטואליים והרגשיים שלנו. אף ה'התעלות', באופן אינסטנקטיבי, מתפרשת אצלנו כתנועה רוחנית, על אף ולמרות החומר שבנו.
ואולם, מדברי חז"ל על המחול עולה דבר מדהים: עבודת הקודש, בזמן ובמקום המקודשים ביותר, היתה אצל הנשים – במחול. המחול הוא בראש ובראשונה עבודה גופנית. במילים אחרות: פסגת עבודת ה' הנשית באה לידי ביטוי עם הגוף.
אם נתבונן בכך נגלה, כי ניתן להבחין בפשטות שגופה של האשה הוא 'כלי קודש'. פונקציות נשיות מהותיות נעשות דווקא עם הגוף, כגון: הריון, הנקה וכד'. כל אפשרויות החיים האנושיים מתהווים, מתרקמים ומתפתחים בגופה של האשה. האם אנו נותנות לגופנו את היחס הראוי לו, ככלי קודש כזה? חז"ל מונים בין חובות הבעל לאשתו "אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו" (יבמות סב, ב), אך האם אנו עצמנו אוהבות ומכבדות את הגוף שלנו?
לאהוב ולכבד את הגוף פירושו, קודם כל, לשים לב אליו, ולתת לו את היחס הראוי לו. דבר זה בא לידי ביטוי בדברים האלמנטריים ביותר – אך דווקא אותם אנו נוטות לזנוח מכורח המציאות, או מפני מחשבות של 'התמסרות', ואפילו 'התעלות'. הדברים הבסיסיים להם הגוף זקוק, ועל כן מוטלת עלינו החובה לתת עליהם את הדעת, ולהקדיש להם זמן הם: אכילה, שתייה והתעמלות...
נקודה זו רלבנטית לא רק לנשים בשלב הפריון של חייהם. על כל נערה ואשה להכין את גופה לצורך המטרות הנעלות להן הוא משמש. אף על מי שנראה כי ר"ל גזר הקב"ה שפונקציות אלו אינן חלק מתפקידה בעולם, נראה כי החובה מוטלת עליה לתפוס כך את גופה, הן מצד אמונה ובטחון שיום אחד תשתנה הגזירה, והן מתוקף התפקידים העצומים הנוספים שמוטלים על הגוף.
חובה זו אינה נחלת הנשים בלבד, היא רק מתעצמת אצלן. על כל יהודי להעניק יחס נכון לגופו, היות והוא משמש נרתיק וכלי לנשיאת הנשמה, היא הניצוץ הא-להי, בתוכו. על הלל הזקן מסופר, שכאשר היה הולך לבית המרחץ היה אומר שהולך הוא לגמול חסד עם גופו (ויק"ר לד, ג). אף הרש"ר הירש מכליל את חובות האדם כלפי שמירת גופו בחלק ה'חוקים' של המצוות ("חורב", פרקי החוקים, פרקים ז-ח).

עבודת התנועה
דרך מדהימה נוספת לשוב ולהתחבר לגוף היא באמצעות עבודה עם תנועה. כל מה שצריך הוא מעט מוזיקה (אפילו לא, אך זה עוזר בשלב ראשון), קצת מקום, ואומץ לזרום (לכן אולי עדיף להתחיל דווקא כשנמצאים לבד...). דרך הנעת הגוף אנו שבות להכיר אותו, את חלקיו, אפשרויותיו, וגם את מוגבלותיו... בנוסף לכך, באופן מפתיע, הנעת הגוף פותחת פתחים מדהימים בנפש.ייתכן וניתן להסביר זאת בכך שהתנועה נופחת 'רוח' בגוף אשר יסודו ב'עפר' (על נקודה זו, ונקודות נוספות שניגע בהן, ראי מאמרה של דבורה נוב "יש לך כנפי רוח – תנועה ומחול כעבודה אמונית", בתוך: "כנפי רוח"). מעבר להבנה האינטלקטואלית של הדברים, כדאי פשוט לנסות, לחוות ולגלות.
נוסף על היות המחול אמצעי לחיבור לגוף ולנפש, הוא יכול לשמש גם ככלי בעבודת ה'. הריקוד מוזכר בהקשר זה כבר על ידי ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר ב, אות נ). נושא זה התפתח מאוד על ידי הבעש"ט ותלמידיו, שראו בריקוד אמצעי להגיע לדביקות. הבעש"ט הסביר כי רק על ידי ריקוד יש לו לאדם אפשרות לעלות טפח מעל האדמה – הארציות – וממילא להתעלות...
האמת היא, כי בריקוד יש יכולת נדירה – לרחף בין שמים וארץ, לעלות למעלה, לשוב לגעת באדמה, וחוזר חלילה. באופן זה מסביר הרב גינזבורג את מקומו המרכזי של הריקוד בחתונה, שנועדה לחבר בין האיש והאשה, הן ברמה הנשמתית והן ברמה הגופנית ("יין המשמח", וראי שחנ'שים סיון ה'תשס"ו). לאור זאת ניתן גם להבין את מקומו של המחול בט"ו באב ויום הכיפורים, ואת קשרי הנישואין שהוא מזמין.
נראה על פי הדברים הללו, שהכניסה לעולם התנועה והמחול יכולה להוות עבורנו כלי עוצמתי לגישור הפערים אותם אנו חווים בין ה'ארץ' וה'שמים' שלנו, ולעזור לנו לתפור אותם ליחידה הרמונית אחת.

המחול
נוסיף עתה התבוננות קצרה במהות המחול. המחול הוא תנועה סיבובית, ובדרך כלל מצטרפות בו כמה נשים שמרכיבות יחדיו את המעגל. יש עוצמות אליהן ניתן להגיע לבד, אך יש כאלה שניתן להגיע אליהם רק בעבודה משותפת. בתנועה הסיבובית יש לכל אחת מרחב אישי וסגנון מסויים, אך כולן מאוחדות בפנייתן למרכז, וכך גם כולן שוות במרחק ממנו. לאור זאת ניתן להבין את הקשר בין המחול ויום ט"ו באב בהקשריו האחדותיים (כפי שעולה בדברי הגמרא סוף מסכת תענית), וכן את מאמר חז"ל (שם): "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר (ישעיהו כה): ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".
נסיים מעין הפתיחה. על מחול בנות ירושלים ביום ט"ו באב מליץ בעל ה"בני יששכר" את הפסוק (תהלים ל, יב) "הפכת מספדי למחול לי וגו' ותאזרני שמחה". יום ט"ו באב הוא היום השביעי מתשעה באב, כלומר: זה היום בו קמים מה"שבעה" – מהאבלות וההספד על חורבן הבית ("פרי צדיק", ט"ו באב). קימה זו נעשית במחול. במאמרה הנ"ל, מצביעה דבורה נוב על כך שהמחול מהווה אנטיתזה למספד, כלשון הפסוק המצוטט, וכן על רקע הפסוק בקהלת: "עת ספוד ועת רקוד" (קהלת ג, ד). את עומק הניגוד היא מסבירה כך: "התנועה היא מסימני החיים המובהקים ביותר, ואילו חוסר תנועה בסיסית של הגוף, הפסקת הנשימה ופעימות הלב – מעיד על מוות. בנוסף לתנועה ראשונית זו, ולכל התנועה האישית של האדם, יש במהלך החיים תנועה מן האדמה כלפי מעלה, משכיבה לזחילה, ישיבה, עמידה, הליכה וריקוד - ואילו במוות יש שיבה למצב השכיבה, והפעם כהיטמנות במעמקי האדמה, החמה והדוממת. הריקוד הוא הכוח היוצר, הכוריאוגרפיה של המעברים על פני החיים ותמורותיהם, החירות לבחור ולתת צורה, יכולת העיבוד וההפנמה, דרכים בהתמודדות" ("כנפי רוח", עמ' 175). יש לציין כי עבודת התנועה המתוארת כאן איננה בהכרח ריקוד סוחף ושמח, אלא עיבוד של הכאב, דרך עבודת תנועה הצומחת מתוך התחושה הנוכחית.
באופן זה מוסבר (שם) גם הקשר בין המחול והמחילה – כלומר, עבודת התשובה, אשר מהותה טרנספורמציה מרע לטוב, ובכוחה כאשר היא נעשית מאהבה להפוך זדונות לזכויות: "הפכת מספדי למחול לי" (וזהו הקשר בין המחול ויום הכיפורים...).
בכוח התנועה והמחול לעורר בנו כוחות חיים ויצירה מדהימים. אז אל תסתפקו בקריאת הדברים – "קומו לרקוד!". ובלשונו של הרב שלמה קרליבך: 'נכון, יש לכם ראש מצויין, אבל גוואלד – איפה הרגליים?'. צרפו גם את הילדים למעגל, ויתקיים בנו הכתוב (ירמיהו לא, יב) לעתיד לבא "אז תשמח בתולה במחול, בחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים וגו' מיגונם". במהרה בימינו אמן.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה