close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

התקשרות

אורה רבקה וינגורט  ח תמוז, תשסו  7/4/2006

בספרי הסוד מקושר יוסף למדת ה"יסוד", בהיותו "צדיק יסוד עולם", וכפי שהוא מכונה "יוסף הצדיק". יוסף הצדיק מייצג את הקשר הטהור והשלם ביותר בין בני האדם, והוא מכוון אותנו לצניעות וקדושה בכל מערכות היחסים שלנו.

לראש חודש תמוז, עבורי, מתלווה תמיד מעט מבוכה. מה עניינו של החודש? ברוב החדשים יש ארוע מרכזי השופך אור על כל החודש, או ידיעה ברורה לגבי העבודה של אותו הזמן, אך בחודש תמוז יש איזו חוסר בהירות – למה עלינו לכוון את עצמנו?
התאריך המרכזי של חדש זה בלוח השנה הוא י"ז בתמוז, אך זהו תאריך שאנו חפצים בביטול מתכונתו הנוכחית, ומייחלים להפיכתו ליום חג. יש כאן בוודאי מקום להרבה עבודה כדי להגיע לזה, אך עדיין לא מובן מהי העבודה של החודש כולו? למה הוא מסוגל?
יש לכך מספר תשובות, שבאים לידי ביטוי בספרי חסידות שונים (ניתן לעיין, לדוגמא, ב"פרי-צדיק" על ר"ח תמוז,
ב"בני יששכר", וב"שערי המועדים"). בחרתי לעסוק בנקודה אחת שהתעוררתי אליה בראש חודש.
א' תמוז הוא יום הסתלקותו של יוסף הצדיק. כל ראש חדש, בדומה לראש השנה, מקפל בתוכו את החודש כולו. מעין 'ראשן', ממנו מתפתח הגוף כולו. ייתכן וניתן לקחת מדמותו של יוסף הצדיק לעבודת החדש כולו. ליוסף הצדיק תכונות רבות, ומכולן נתמקד באחת.

יסוד הקשר
בספרי הסוד מקושר יוסף למדת ה"יסוד", בהיותו "צדיק יסוד עולם", וכפי שהוא מכונה "יוסף הצדיק". לתואר זה זכה יוסף לאחר שעמד בניסיון עם אשת פוטיפר. הצניעות והקדושה בכל מערכות היחסים, נרמזות גם בכך שספירת היסוד נקראת "סיומא דגופא – אות ברית קודש" ("פתח אליהו"). יוסף הצדיק מייצג את הקשר הטהור והשלם ביותר בין בני האדם.
בעל התניא (אגה"ק טו) עוסק בביטויים של הספירות – שהן דרכי הנהגתו של הקב"ה את העולם – בנשמת האדם, שהיא חלק א-לוה ממעל ממש.
עשר הספירות בנפש מתחלקות לשלש ושבע. שלש הנוגעות לשכלו של האדם – תודעתו והכרתו, ושבע מידות. המידות הן כוחות שונים, מהם נובעות כל המידות המצויות באדם. כל מדה יכולה לבא לידי ביטוי בכל תחומי חיי האדם, אך הנקודה הפנימית ביותר מופנית לעבודת ה' ולהתייחסות של האדם ליוצרו.
מהו הכח הטמון במידת היסוד?
בעל התניא מתחיל במשל, הנוגע לרבדים הכלליים של חיינו: "ובחי' יסוד היא על דרך משל: ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון, שרוצה שיבין בנו, ובלעדי זה גם אם היה הבן שומע דיבורים אלו עצמם מפי אביו [שמדבר בעדו ולומד לעצמו] לא היה מבין כל כך כמו עכשיו, שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים באהבה וחשק, שחושק מאד שיבין בנו, וכל מה שהחשק והתענוג גדול – כך ההשפעה והלימוד גדול, שהבן יוכל לקבל יותר והאב משפיע יותר, כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמוד לבנו". מדת היסוד היא הכוח להתקשר. התקשרות זו אף מביאה ומגדילה את היכולת להשפיע. בעל התניא מחזק זאת בעזרת דוגמא מהמערכת הפיזיולוגית של הבאת חיים לעולם. מעניין לציין, שדווקא יוסף הצדיק הוא הזן ומשפיע חיים, "הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב, ו), כפי שהדבר בא לידי ביטוי במצרים.
המשל שהביא בעל התניא מעיד בפשטות על כך, שרצוננו כהורים וכמורים להשפיע על בנינו ותלמידנו ו"לחנך" אותם, כרוך דווקא במידת ההתקשרות שלנו אליהם ברוב אהבה וחשק. אולי אפשר לנצל את ימי ה"חופש הגדול" שמתחילים עכשיו בחודש תמוז, בהם הילדים נמצאים הרבה יותר בסביבתנו, בראש ובראשונה – על מנת להתקשר אתם הרבה יותר בעומק…
ההתקשרות המלאה ביותר בין בני אדם היא כמובן בחיבור בין איש ואשה. כפי שצויין לעיל, דווקא בתחום זה הצטיין יוסף הצדיק. אי-ההתקשרות הזו במקום החטא, נובעת דווקא מהשמירה על היכולת המלאה ביותר להתקשר במקום הנכון. תובנה זו יכולה לעזור לנו רבות בחיזוק גדרי הצניעות שלנו. סגירת פתחי ההתקשרות לזרים מחזקת עד מאוד את היכולת שלנו להתחבר לבני זוגנו (בהווה או בעתיד!) ואף נובעת ממנה. הרבה הלכות צניעות נלמדות דווקא מתיאור הקשר המדהים של האיש והאשה – "השמיעני את קולך כי כקולך ערב", הוא המקור ההלכתי לדין "קול באשה ערוה" ואיסור השירה בחברת גברים הנגזר מדין זה (הערה זו שמעתי מהרבנית כי-טוב תחי').
בתקופה זו בשנה אנו מוזמנות לבדוק את מדת ההתקשרות שלנו לאחרים, ולבני זוגנו בפרט. נכון, אנו חיים אחד עם השני, אך עד כמה אנו מקושרים אחד לשני ברוב אהבה וחשק? (עצה פשוטה ונפלאה לחיזוק הקשר, נראה להלן בדברי ר' נחמן). ולאלו מאתנו שעדיין לא מצאו את בני-זוגם, זה הזמן לברר לעצמנו – האם משהו חוסם אותי להתקשר עם מישהו? מהו? זה הזמן לעבוד על הגברת הרצון להתקשר, ולהסיר את המניעות שחוסמות את הקשר.

דביקות
הקשר השלם בין איש ואשה בא לידי ביטוי בבית המקדש. הקדושה היהודית לא רק מתנזרת מיחסים אלו, אלא רואה בהם סמל לפסגת החיבור בין האדם והקב"ה – בדוגמת הכרובים המעורים זה בזה בקודש הקדשים (יומא נד, א). ובכך אנו עוברים לתחום ההתקשרות לה'.
כפי שנאמר לעיל, משל האב והבן שהביא בעל התניא מייצג את ביטוי מדת היסוד בכל מערכות חיינו. אך ממשיך אדה"ז ואומר (אגה"ק טו): "אך באמת לאמיתו בנפש העליונה הא-להית שהיא חלק א-לוה ממעל כל המדות פנימיות וחיצוניות הן לה' לבדו ... וכן במדת צדיק יסוד עולם להיות נפשו קשורה בה' חיי החיים ולדבקה בו בדביקה וחשיקה בחשק ותענוג נפלא...".
מדת היסוד היא הכח להיות לגמרי קשורים ודבוקים בה', ברוב חשק ותענוג.
הראי"ה (מדות הראי"ה, צדקות) רואה בכך את הנקודה המרכזית של ה"צדיק" – "הצדקות היסודית של צדיק יסוד עולם, היא התביעה הא-להית התדירה שברוחו, להיות קשור, בכל חפצו, שכלו, רצונו והרגשתו לקונו, לצור כל העולמים". הצדיק הוא זה שכל חייו מכוונים לנקודה אחת – להיות דבק בה'. כידוע, "ועמך כולם צדיקים", ועל כולנו לשאוף להגיע למצב כזה. זהו מצב שמדמה אותו הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ה"ג) לאדם שהתאהב באשה, והוא איננו מפסיק לחשוב עליה גם כאשר הוא אוכל או הולך לישון… ההתקשרות שלנו בה' אמורה להיות מרכיב קבוע בחיינו, דבר החורז את כל העיסוקים והתחומים בהם אנו נמצאים. אך נדמה שיש במדת "צדיק יסוד עולם" גם תביעה לכך שכל העיסוקים שלנו, ובדגש על העיסוק בעבודת ה', יהיו חדורים תחושת "חשק ותענוג נפלא", הנובעת מכך שאנו לא עושים את המצוות או לומדים את התורה "כלאחר יד", אלא מתוך שאיפה עמוקה להדבק בקוננו.
הרבי מליובאוויטש דן בכך, שחודש זה הוא ב"תקופת תמוז", המתאפיינת בחום הכבד השורה בה. השם "תמוז" עצמו מופיע בספר יחזקאל (ח, יד וברש"י) ככינוי לשמש… הרבי שואל מה ההוראה מכך לעבודת ה' בתקופתנו, ובפרט ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו", ועצם מציאות החום והשמש נועדו בעיקר להגדיל את כבוד ה'? ותשובתו: "עניין החום הוא מעלה בעבודה, כדאיתא בספרי מוסר וחסידות שכל הענינים בעבודת ה' צריכים להיות בחמימות דווקא…" (שערי המועדים, תמוז). אין ספק שחמימות והתלהבות בקדושה הם ביטוי נוסף ל"דביקה וחשיקה בחשק ותענוג נפלא". נקודה למחשבה בפעם הבאה שאנו מתלוננים על החום הכבד.
אם נחזור לילדים שלנו – ייתכן שאנו עושים הרבה דברים "אתם", אך השאלה היא עד כמה אנו באמת "אתם", כאשר אנו נמצאים ביחד… ניצול ה"חופש הגדול" להתקשרות לא תלויה כל כך במה שעושים, אלא בכמה השאיפה שלנו בשעת המעשה היא להתקשר ולהתקרב. כל פעולה במחשבה נכונה יכולה להוסיף לחיבור, כשם שכל מצוה אם היא נעשית בכוונה הפנימית הנכונה מביאה ל"צוותא" עם הקב"ה.

שלשה מעגלי התקשרות
מה עושים כאשר לא מרגישים מקושרים? או: איך מחזקים את הקשר?
ר' נחמן רואה כעצה מרכזית להתקשרות – את התקשורת. הדיבור הוא המקשר, המגשר והמחבר. בלקוטי מוהר"ן (לד) עוסק רבי נחמן בשלשה סוגים של התקשרות: התקשרות לחברו, התקשרות לצדיק, והתקשרות לה'. נבחן בקצרה כל אחת מהן, ובכך נסכם גם את מה שנאמר לעיל:
א) "התקשרות לחברו" – ר' נחמן אומר שבכל אדם יש נקודה שנמצאת בו יותר מאשר באחרים "והנקודה הזאת הוא בחינת צדיק לגבי חברו..." (לד, ח), "ובחינה הזאת שיש בו יותר מחברו הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חברו, וחברו צריך לקבל התעוררות בחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב 'ומקבלין דין מן דין'". נמצא, שככל שנהיה מחוברים יותר אחד לשני ולמעגלים רחבים יותר, כך אנו נשתלם יותר, על ידי שנלמד ונקבל כל אחד מחברו את הנקודה שחזקה אצלו.
איך זה קורה? אומר ר' נחמן: "וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו". ההתקשרות נעשית באמצעות התקשורת, אך תקשורת שמכוונת לעמדת הקשבה וקבלת הנקודה של השני, הביטוי היחודי שלו בעולם, של הניצוץ הא-להי שבקרבו. זהו "דיבור ביראת שמים".
אם נחזור להתקשרות בין בני הזוג, אין ספק שהעצה המרכזית לחיזוק הקשר היא תקשורת טובה יותר. אך מעבר לכך, חיזוק הקשר נעשה באמצעות מודעות של שני הצדדים למה שאפשר ללמוד מהשני. החיפוש שלנו אחר הנקודה הייחודית של בן-זוגנו מקשרת בינינו ופתחת בפנינו דרכים להתעורר זה מזה עד ל"והיו לבשר אחד".
ואולי כך גם עם ההתקשרות לילדים. ייתכן שאנו אמורים להיות ה'מחנכים' וה'משפיעים', אך גם בילדים שלנו יש נקודות שאין בנו. הפתיחות שלנו לקבל גם מהם, בבחינת "ומתלמידי יותר מכולם", יכולה לפתוח עוד ועוד ערוצי התקשרות, המביאים להשפעה ולמידה.
ב) "התקשרות לצדיק" – ממשיך ר' נחמן ואומר (שם): "וגם הנקודה שיש בכל אחד מה שאין בחברו, הם ענפים להצדיק, שהוא נקודה כלליות של כל ישראל, שהכל צריכין לקבל מתחילה מהצדיק, ואחר כך יקבלו דין מן דין, וכל אחד יקבל מנה ובה". התמונה שמצייר כאן ר' נחמן היא של שפע א-להי שיורד לעולם דרך הצדיק, שהוא הנקודה הכללית, וממנו מסתעף לכל יחיד מישראל, בו באה לידי ביטוי נקודה מסויימת יחודית וא-להית.
ההתקשרות לצדיק היא יסוד גדול בחסידות, אך היא איננה יסוד חדש. חז"ל אמרו: "ולדבקה בו, וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא' ואומר 'כרסיה שביבין דינור' אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם" (ספרי דברים, מט). מאלף הדבר, שכוחו של הצדיק בדבקותו בה', כפי שהזכרנו, ודווקא הדבקות בה' נעשית באמצעות הדיבוק בצדיק. וכך אמרו חז"ל: "ולדבקה בו - וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה" (כתובות קיא, ב)
דבקות בצדיק, כמו דבקות בה', יכולה להעשות בכל תחומי החיים, והמקשר בין כולם היא המגמה הפנימית. על כל אחד ואחת לדעת מיהו הצדיק שהוא בחינת 'התפשטות משה רבינו שבכל דור' ולהתקשר אליו. כיצד זה נעשה? הרב גינזבורג שליט"א (בפתיחה לחוברת "התקשרות לאחר ג' תמוז") מסכם כך:
הבחינה הראשונה בהתקשרות לצדיק דורשת להסתכל עליו וללמוד ממנו. בחינה זו נחלקת לשלוש: (א) לומדים ממעשיו הגלויים ומנסים לעשות כמותו. (ב) לומדים ממדותיו, מרגישים את המדות הטובות שיש בו, ובפרט את אהבת ישראל שמקרין ללא גבול, והוא שלימות אהבת ה', כידוע. (ג) לומדים את תורתו ואת דרך חשיבתו, בבחי' "ונמצא חן ושכל טוב". בחינה זו של התקשרות בוודאי מזכירה את דברי חז"ל (סוטה יד, א) ביחס לקב"ה: "ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי מקום ... וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום? אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון" (ספרי דברים, מט).
הבחינה השניה בהתקשרות היא קיום ההוראות של הצדיק. יש פן בו בחינה זו קשה מהראשונה, היות ובראשונה אני הוא זה שמתבונן, אני לומד והולך בדרכיו... אך בחינה זו של קיום ההוראות טומנת בחובה את הצורך להתבטל לפני הצדיק, ופשוט לציית. אמנם בבחינה זו יכול האדם בסופו של דבר לחרוג ולגדול מעבר לגבולותיו הראשוניים. בחינה זו בוודאי נרמזת בתורה עצמה, שהיא הוראתו של "צדיקו של עולם" – "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא) ו"אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם" (ספרי דברים קנד). וכבר העירו, שכאשר אדם עומד מול הצדיק – שמאלו לימין הצדיק, וימינו לשמאלו.
ג) התקשרות ודבקות בה' – גם בתחום זה מציע ר' נחמן את אותה עצה: תקשורת. לדבר עם ה' ולפרוש לפניו את כל שיחתו, וכלשונו במקום אחר "כדבר איש אל רעהו".

אהבת אמת
ר' נחמן מסכם את דבריו ואומר: "ועל ידי שלשה בחינות אלו נתבטל החרפות, הינו ערלת לב, הינו אהבות רעות ... וזהו כשנולד יוסף הצדיק אמרה רחל: אסף א-להים את חרפתי (בראשית לה), כי כשנתגלה הנקודה ששם אהבה הקדושה, אזי נתבטל החרפות, הינו ערלת הלב, הינו אהבות רעות". וכפי שר' נחמן פתח את התורה כולה "חרפה שברה לבי' היינו, החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם, והתיקון הוא על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך לבבו בעת הזו, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו".
את הנקודה ששייכת ללבו ניתן לגלות בשלש הדרכים שתוארו: בדיבור עם ה', בהתקשרות לצדיק, ובדיבור ביראת שמים עם חברו. על ידי התקשרויות אמת אלו מבטלים את 'ערלת הלב', מסירים את אטימות הלב שנקראת כאן "חרפות ואהבות רעות".
אחת התשובות כנגד 'אימת הרחוב' המתגברת בתקופת ה'חופש הגדול', לנוכח ריבוי הפיתויים של 'אהבות רעות', שמובילים בסופו של דבר ל'לבות נשברים', היא: אהבה והתקשרות אמת.
מעניין לציין, כי מצב שבירת הלב של ה'חרפות' מושווה בדברי ר' נחמן בתורה זו ל'שבירת הלוחות', שהוא מהדברים שאירעו לאבותינו בי"ז תמוז. על ידי ניצול כוחו של יוסף הצדיק – לא להתפתות ל'אהבות רעות', ולמה שנראה כקשר המביא לעונג, אך באמת הוא 'חרפות ובזיונות' – נזכה ללוחות שלמים, המונחים בארון הקודש, מתחת לכרובים המעורים זה בזה. כאשר נתקשר בקשר אמת עם הסובבים אותנו ועם השי"ת, נזכה לבניין בית המקדש תיכף ומיד ממש, והצום הרביעי יהיה לנו ולכל בית ישראל לששון ולשמחה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה