close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

האמנם כבוד הדת?

הרב יניב חניא  יז אלול, תשעג  8/23/2013

כמו כל תופעה היסטורית, גם לתופעה הזו יש צדדים בעייתים. "כוחות נוספים" מזהים את השינוי ועושים מאמצים גדולים לרכב על הגל או להסיט אותו

תגיות:

לאחרונה, בשיחה עם הבן שלי בנושא לחץ חברתי, אמרתי לו משפט אוטומטי שאמרתי בעבר- "רוב רובם של חברי הילדות שלי הם דתלשי"ם..." אבל אז הבנתי שאני צריך לתקן את עצמי- ל"רוב רובם של חברי הילדות שלי הם דתלשי"ם לשעבר...". ואכן, מבלי לומר שום נתון סטטיסטי, המצב בעניין הזה שונה מהותית מתקופת הנערות שלנו, לכיוון של התחזקות בשמירה ובעיקר של רצון לדעת יותר על שמירת המצוות. זה לא שכולם הופכים להיות ציונים דתיים קלאסיים, רחוק מאד מזה, אבל האווירה כולה השתנתה. ה"לחץ החברתי" של נסיגה דתית השתנה לאווירה ניחוחה, מקבלת, מסוקרנת ובעיקר מכבדת בצורה לא רגילה. לעיתים קרובות אני נדהם מ"שאלות הלכתיות" של אנשים שעשו סיבוב שלם בעבר והתרחקו מאוד מהקפדה על פרטי מצוות או ממי שנראים חיצונית בעולם אחר לגמרי. בתור מי שמעביר שיחות על אתגרי האינטרנט אני רגיל לשמוע ולדבר על הניסיונות העצומים שעובר הנוער בימינו בתחום הצניעות, אבל נדמה לי שבתחום של הלחץ החברתי קל להם יותר ממי שגדל בעיר פיתוח בזמני.

לפעמים זה מתחבר לי לדברים שהרב קוק, כידוע, אמר על כך שאחד משלבי הגאולה המתרגשת עלינו יהיה חזרת "כבוד הדת", שיבוא לפני הכרת הדת ושמירת הדת... ולעיתים מתגנבת ללב המחשבה שיתכן שהשלב החשוב הזה כבר כאן, למרות רעש הרקע של התקשורת שמשדר הפוך, ישנה איזו שהיא חזרה בסיסית של רצון לכבד, להכיר, לדעת וללמוד יותר על היהדות... אולי מרחוק בשלב זה.

אולם נדמה שכמו כל תופעה היסטורית, גם לתופעה המיוחדת הזו יש צדדים נוספים ובעייתים יותר. ארגונים נוספים, או שמא יש לומר "כוחות נוספים" מזהים את השינוי ועושים מאמצים גדולים משלהם לרכב על הגל או להסיט אותו לכיוונים אחרים. לקחת את "כבוד הדת" הזה ולהמיר או לפחות להשאיר אותו בתחום של כבוד בלבד, ללא קשר לחיים המעשיים. לא מדובר על דברים חדשים, כמובן, אבל מכיוון שנדמה שהמילה "רפורמים" הפכה למוקצה לרוב הישראלים הרי שהמאמץ נעשה בתחפושות אחרות. משתמשים במילים כמו "יהדות מתחדשת", "מתקדמת", "מסורתית" או כל מילה אחרת שעניינה להסוות את המגמות החסויות- אנחנו רוצים ללמוד תורה, בדרכנו. אנחנו רוצים אפילו ללמד ככה. אנחנו רוצים ל"הנות מהעושר התרבותי של היהדות" ולעשות זאת ללא שום מחוייבות שהיא לחיים עצמם. יותר מזה, אנחנו רוצים שהחיים עצמם יהיו בסתירה מפורשת וישירה לרעיונות שאותם אנחנו לומדים ומלמדים. עם דגש על מלמדים. בתור מי שמוגדר באיזו שהיא רשימה כ"כתב דת", מזמן הפסקתי לספור את הכמויות של פרסומים, מאמרים, הזמנות לכנסים, מפגשי לימוד, אירועים ועוד בלי סוף שמות של ענייני "התחדשות יהודית". הרעיון הבסיסי הוא תמיד כמעט תמיד זהה- אירוע שבו לומדים תורה בצורה תרבותית, עדיף כמובן מאשה, בנושא הקרוב לליבה שאומר בדיוק מה שהפלוריליזם רוצה לומר. ואני חש שבניגוד לעבר המאבק הזה מצליח להם. לא רק הכישלון מול נשות הכותל, לא רק הברכה התמוהה של נפתלי בנט ל"רבנים" הקונסרבטיבים, לא רק ההשתתפות של חכי"ם דתיים באירועים של רות קלדרון ואפילו לא רק ההבטחה של שי פירון לתקצב פעילויות של התחדשות יהודית. אלא בשינוי שקורה בשטח. גם כי זה פשוט קל- קח לך נושא שבאמת מפריע לציבור, הדרת נשים הכי קל אבל יש רבים אחרים למי שרוצה להיות יותר מקורי, חפש איזו אמירה יהודית שמתנגשת עם ערכי התקשורת, תזמין פרופסור ותדפיס דף מקורות וכבר יש בסיס אמיתי להצלחה, כי כולם הרי באמת ובתמים מכבדים את היהדות... רק צריך לכוון את זה לכיוון ה"נכון", הפלורוליסטי והמתאים לדעותיך.

להווי ידוע, עולם הדרשות והעומק של חז"ל הוא כל כך רחב, מקיף ו"רוחבי", עד שניתן למצוא בו הכל. וכאשר מסירים את המחוייבות להלכה, הרי שהדברים הופכים להיות נעימים, לא מחייבים, מחייכים ו... בדיוק כמוני. כל חובב תרבות יכול ללקק את השפתיים ממאמרי חז"ל, לשבת באולם ממוזג רגל על רגל ולדרוש, ולדחות ולחבק ולנשק, תרתי משמע. לא הייתי מציע להמעיט בחשיבות של המהלכים הללו וגם לא לראות בהם אור גדול של התקרבות לדת. זה לא. מדובר על אותה גברת ישנה באדרת "מתחדשת"- הרצון לקחת את האופי האנושי, את מוגבלות שכלו ואת חולשותיו ולהכניס אותם לתוך הדת פנימה. לא הדת תלמד אותנו, אלא אנחנו אותה. ו"לא", יאמרו לכם האנשים הללו, "אנחנו לא פחות טובים מכל אחד שלמד בישיבה עשרים שנה. אתם יכולים אפילו לעשות לנו מבחנים, כלומר, לקבוע קריטריונים".

לעיתים קרובות אני תוהה מה בדיוק ההבדל, מדוע מחבר מסורתי שמתקשר ערב תשעה באב לשאול שאלה הלכתית מורכבת ומחייבת אני מתלהב ואילו מפרסום על "ערב משוררים ומדרשים" אני נגעל... ואני סבור, לפחות כרגע, שההבדל הוא בענווה. הענווה שבהבנה שיש כוח עליון שיודע יותר מאיתנו, אפילו בדברים שנראים לנו הכי קשים בעולם, אפילו בהלכות הכי לא פופולריות ואפילו במקומות שבו השכל שלנו נעקד על קידוש השם מחוסר ההבנה המייסר. בקבלה הזו לעניות דעתי טמון כל מהותה של דת וזה אולי ההבדל בינה לבין "תרבות".

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה