close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

תיקונים קוסמטיים לסיפור חנוכה

הרב רועי אביחייט כסליו, תשעב15/12/2011

הרב רועי אביחי חולק על "מקהלות המגנים" את האירועים בשומרון ובעיקר את העושים שימוש בסיפור חנוכה ולומדים ממנו לתקופתנו.

תגיות:

בתוך כל הצר-הרמוניה המגנה ומשתלחת, הדבר הכואב ביותר, היו ההתייחסויות התורניות, אשר התעלמו לחלוטין מן הרקע הנורא והאיום ומן האלימות הברוטאלית והמרושעת של הצבא, המשטרה, היס"מ ושלוחות המדינה. משָל רק להם מותר להכות, לפצוע, להרוס, לשבור, לנתץ, לגדוע חיים שלמים, לאמלל משפחות, ליצור טראומות, לשקר, להכפיש, לפגוע ולהתאכזר. רק להם מותר. ובשם מה? בשם הממלכתיות, בשם הריבון.

נכון שאסור להשתלח סתם בחיילי צה"ל ונכון שצריך לשמור על שפיות ונכון שאסור "לירות לעצמנו ברגליים", אבל מכאן ועד חיבוק המחריבים והאדרת ריבונות רשעה – הדרך ארוכה. הדברים אינם צריכים


להיות כרוכים אחד בשני.

הדבר המכעיס ביותר היה ההשתמשות בסיפור החנוכה כדי לנגח את מי שמעז לצאת כנגד קדושת המדינה וכנגד הממלכתיות. לא יאומן כיצד ניתן להפוך את הקערה על פיה וכאילו לשכתב את ההיסטוריה ואת המקורות, בכדי להכשיר את השרץ. הדבר העצוב הוא שכל אותם מדברים לא עושים זאת בזדון, הם באמת מאמינים בזה. כך יוצא שלא רק ההנהגה החילונית הפכה את חנוכה מחג של מלחמה במתייוונים ובתרבות הזרה לחג של גבורה וממלכתיות ישראלית, אלא גם הציבור הדתי כבר הספיק להתבלבל ולשכוח על מה אנו חוגגים בחנוכה.

אז קצת היסטוריה: מי שקורא מעט בספר מכבים לא יכול שלא להתרשם, כי מי שהביא עלינו את כל הצרות ומי שעיקר המלחמה נפתחה כנגדו, היו אנשים מישראל – ברובם אנשי הון, כבוד ומעמד – אשר דבקו בתרבות הגויים וביקשו להשליטה בכוח על ישראל ולתפוס את ההנהגה במקום שלומי אמונים. יתר על כן – מתוך הכתובים מסתבר כי גם הגזירות הנוראות שגזר אנטיוכוס, היו פועל יוצא מיוזמת ועצת המתייוונים (וכבר קדמונו היסטוריונים חשובים – חלקם חילונים – בביסוס השערה זו, בהתייחס למדיניות הדתית-ליברלית של אנטיוכוס בשאר מדינות כיבושו). הנה כמה ציטוטים מספר מכבים א':

"ויהי בעת ההיא ויצאו אנשים בני-בלייעל מקרב ישראל, וידיחו את עם הארץ לאמור: הבה נכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו, כי מאז אשר סרנו מאחריהם מצאונו צרות רבו ורעות. וייטב הדבר בעיני העם, וישלחו מלאכים אל המלך, ויצווה המלך בידם ללכת בדרכי הגויים ובחוקותיהם. ויקימו בית משחק בירושלים במשפט הגויים, ולא מלו עוד את בניהם, ויעזבו את ברית הקודש ללכת בחקותם, ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה'. וייסוגו רבים ממצות ה' וייצמדו לגויים, ותשחת כל הארץ לפניהם. ויהי הם נוגשים את העם, ויתחבאו במערות ובכל מקום אשר מצאו שם מפלט...

"ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר: מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו - יבא אחרי. וכל האנשים אשר נגעה תורת ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד. ויתקבצו אליהם רבים מחסידי בני ישראל אשר יראת ה' בלבבם, וכל הממלטים את נפשם מפני עוכריהם ויתחזקו בם. ויהי כי חזקו וגם גברו חיל, ויכו באפם ובחמתם כל הפושעים בישראל, והנמלטים נסו אל הגויים".

וגם על יהודה נאמר: "ויעבור בכל ערי יהודה ויכרת כל רשעי ארץ, ויסר חרון אף ה' מישראל".

רבים בהנהגת הציבור הדתי לאומי נסמכים בכל כוחם על דברי הרמב"ם בהלכות חנוכה, ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן", ומכאן שחזרת המלכות היא סיבה עצמית לחג, גם אם המלכות היא חילונית ורשעה, כפי שהיה בכמה תקופות בזמן הבית השני.

לא ניתן להאריך בדיון ההלכתי הזה במסגרת זו, אולם רק זאת נאמר, כי ברור לכל מי שלומד את דברי הרמב"ם בהקשרם ומתוך השוואה לגמרות, כי הרמב"ם בסך הכל ביקש להקדים ולנמק את הסיבה שאומרים הלל בחנוכה, בניגוד לפורים בו היינו עדיין משועבדים לאחשוורוש, ע"י ציון העובדה שהיתה פה רווחה בת-קיימא והיתה קביעות לנס של ניצחון המכבים. אבל בשום אופן לא ניתן לומר שחזרת המלכות היא סיבת החג. הסיבה מבוארת בהרחבה בדברי חז"ל ובתחילת דברי הרמב"ם שם: על הניצחון הרוחני שניצחנו את יוון וניצלנו מגזירותיהם. הרמב"ם גם לא התכוון לכלול את ינאי המלך וכדו' בכלל "חזרה מלכות לישראל", כפי שרוצים לטעון בדבריו. הרי גם שלטון פומפיוס והרומאים בארץ ישראל נכלל בתוך "מאתיים שנה עד החורבן", ובוודאי שאינו יכול להיקרא "מלכות ישראל". הרמב"ם נקט "עד החורבן" משום שאחר החורבן נסתם הגולל לגמרי על אפשרות כזו. ברור לחלוטין שלוּ היה שלטון המתייוונים או שלטון ינאי חוזר מיד אחרי ניצחון חנוכה, לא היה עולה על הדעת לרגע לקבוע חג לדורות. כך מבין כל בר-דעת, וכך מדויק היטיב גם בלשון הרמב"ם שם, שטרח לציין: "והעמידו מלך מן הכהנים". חז"ל אף קבעו את יום מותו של הורדוס (ז' בכסלו) ליום טוב וכן את יום מותו של ינאי המלך (ב' בשבט) כמובא במגילת תענית, והטעם לקביעת יום מותם ליו"ט מבואר שם: "ששמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מן העולם".

יחסו האמיתי של הרמב"ם למלכות שאינה הולכת בדרך התורה, נלמד מדבריו המפורשים במקומות אחרים: בהל' מלכים (פ"א ה"ח): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה' - הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו". ומכלל הן - אתה שומע לאו: שאם אינו הולך בדרך התורה והמצווה – אינו נקרא מלך ואין מצוות המלכות נוהגות בו. הרמב"ם למד זאת דווקא מדברי הגמרא (ב"ב ג ע"ב) – "האי לאו מלך הוא". והסכים לזה שם בבא בן בוטא. כן כתב הרמב"ם אפילו לגבי מלכי בית דוד ש"לא זכה אלא לכשרים, שנאמר: אם ישמרו בניך בריתי" (שם ה"ז). הרמב"ם גם פסק על פי הירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג. שם מבואר שמדובר גם על מלך וגם על דיין) שמי שנתמנה שלא על פי דין תורה, לבוש מלכותו הוא כמרדעת של חמור ומותר וצריך גם לקללו ולבזותו (רמב"ם הל' סנהדרין, פ"ג, ה"ח וה"ט - "וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו"). וכך מבואר ונפסק במכילתא דר' ישמעאל, פרשת משפטים, מס' דכספא, יט; רש"י סנהדרין מז ע"א; שאילתות, פרשת בלק, שאילתא קלד; השגות הרמב"ן לסה"מ, ל"ת שיח; מנחת חינוך, מצוה עא, אות ד, שמלך שאינו הולך בדרך התורה והמצווה אין לו דין מלך ולא חל עליו דין "ונשיא בעמך לא תאור" (ומה שמופיע במדרש על "כבוד מלכות" היינו רק התנהגות חיצונית שמבטאת את ההכרה שהמלכות ניתנה מאת ה', וכפי שמוכח מעצם הדוגמאות שם, שמדובר גם על מלכי גויים הרשעים ביותר. וההפרזה של אליהו בכבודו של אחאב, נבעה מכך שבאותה שעה הוא חזר בתשובה, כפי שכתבו הרלב"ג והמלבי"ם שם, וכפי שמוכח מהפסוקים. ויש להאריך ואין כאן מקומו).

גם דברי הרב קוק המפורסמים, ב"משפט כהן", אשר כותב שבזמן שאין נביא וזרע בית דוד אזי חוזרים המשפטים לידי העם והוא יכול להחליט את מי לבחור, נאמרו אך ורק לגבי שיטת הבחירה והתוקף ההלכתי הניתן לבחירת מנהיגים יראי שמים וכשרים, בשעה שאין נביא, אולם לא לתת תוקף למלכות רשעה אשר לוחמת כנגד התורה והמצוות. והדברים נתבארו בארוכה ובהוכחות רבות ע"י הרב ראובן הס בספרו החשוב "המליכו ולא ממני".

באופן כללי ניתן לראות גם בתנ"ך, שהנביאים היו תמיד המוכיחים בשער כנגד המלכים הרשעים, קיללו אותם בשליחות ה' והציגו תמיד קו של אנטי-תזה למלכות הרשעה. יתר על כן – הם גם באו בתביעות ובביקורת כלפי צדיקים שניסו להתחבר עם המלכים הרשעים, לפעמים מתוך כוונה באמת טובה, אבל על ידי כך נתנו להם לגיטימציה: "ויצא אל פניו יהוא בן חנני החוזה ויאמר אל המלך יהושפט: הלרשע לעזור ולשנאי ה' תאהב ובזאת עליך קצף מלפני ה'" (דבה"י ב', יט); "ואחרי כן אתחבר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל הוא הרשיע לעשות... ויתנבא אליעזר בן דדוהו ממרשה על יהושפט לאמר: כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך וישברו אניות ולא עצרו ללכת אל תרשיש" (שם, כ); "ויקבץ אמציהו את יהודה... וישכור מישראל מאה אלף גבור חיל... ואיש האלוהים בא אליו לאמר: המלך, אל יבא עמך צבא ישראל, כי אין ה' עם ישראל כל בני אפרים... ויאמר אמציהו לאיש האלוהים ומה לעשות למאת הככר אשר נתתי לגדוד ישראל? ויאמר איש האלוהים: יש לה' לתת לך הרבה מזה. ויבדילם אמציהו להגדוד אשר בא אליו מאפרים ללכת למקומם, ויחר אפם מאד ביהודה וישובו למקומם בחרי אף" (שם, כה).

לכן מבחינה הלכתית: עצם העובדה שהיושבים על כסא ההנהגה הם יהודים, לא הופך את המדינה למדינה יהודית ולא נותן להם שום לגיטימציה לעשות דברים המנוגדים לתורה. מדינה יהודית היא מדינה שהולכת על פי ערכי היהדות המקוריים. לשלטון אחר אין כל ערך עצמותי. הוא נבחן על פי מעשיו.

אין בכוונת הנאמר כאן לעשות השוואה גמורה בין זמן המתייוונים והחשמונאים לזמננו. ברור שישנם הרבה הבדלים, המחייבים דרכי פעולה שונות. גם לגבי עצם הפעולות אשר נעשו – אם אכן לא נעשו ע"י פרובוקטורים, ייתכן מאוד שאכן הם יוצרות הרבה יותר נזק מאשר תועלת, הם גם לא היו מכוונות כלפי המגרשים והמתקיפים עצמם, ובכך נעשו הרבה יותר קשות להבנה והסכמה, אולם הגינוי והדחייה, אם יש להם מקום בתוך כל הרשעה הסובבת אותנו, צריכים להתמקד בנימוקים אלו, ולא בהאדרת הלגיטימיות של השלטון הרשע.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה