close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

חינוך אל נוכח פני המלחמה

הרב יונה גודמן  כג תמוז, תשעד  7/21/2014

פתאום מצאנו בארכיון את המאמר השישי (מספר 6) שפורסם באתר שורש. נבהלנו מכמה הוא נותר אקטואלי... מחשבות על חינוך בזמן מלחמה.

תגיות:
המלחמה בעזה נכנסת לשנתה השמינית, ולא עושה רושם שהיא עומדת להיעלם ביומיים הקרובים. גידול ילדים בתוך מלחמה, מחייבת מחשבה מחודשת בדבר הכוונתם וחינוכם בעת כזו. האם אנו מציידים אותם בכלים שיאפשרו להם להתמודד בצורה בריאה עם ילדות בצל לחימה? האם אנו מפתחים ומטפחים בהם כוחות נפש ועוצמות חיים שיסייעו להם לצאת אפילו מחוזקים מהתקופה? לאתגר זה נדרשים כל תושבי המדינה, בימים בהם כל הארץ חזית.

הרבה יש לומר, מזוויות מבט רבות. כל אדם וחכמת חייו, כל ילד וצרכיו. יש בינינו גם מגוון של אנשי מקצוע מוכשרים, המסוגלים לסייע למי שרוצה, מתוך תחומם המקצועי. בשורות הבאות ננסה להאיר היבט אחד של הסוגיה הרחבה. היבט שעשוי לסייע לנו להעמיק ולבסס את המטען הערכי של ילדינו.

מי שיש לו 'מה' , יכול להתמודד עם כל 'איך'
לפעמים יש אנשים המתבלבלים בין התוכן לכלי. אנסה להסביר על ידי דוגמא: כששומעים בחדשות על אירועים קשים, ניתן לסייע לילד, להרגיע אותו ולעודד אותו. ניתן אפילו לאפשר לו לצייר, לנגן  או להביע את עצמו בצורות מגוונות אחרות. אך לכל זה יש ערך, רק כשיש טעם ומשמעות לקושי. כשסובלים סתם, ללא סיבה מובנת, עלול הצעיר לומר להוריו: במקום להרגיע ולעודד, במקום לצייר או לנגן, בואו פשוט נעבור מפה למקום בטוח יותר. למה לנו לגור "סתם" במקום מסוכן?

על כן, תפקידנו העיקרי, הינו לחזק את ה-"מה". את ההכרה בצדקת הדרך ומשמעותה. לחנך להבנת  המשמעות הלאומית של חזרתנו הביתה, אחרי מאות ואלפי שנות גלות ונדודים. זו לא בושה ולא "קיטש" לדבר על זה וילדינו זקוקים למסרים אלו. עלינו לחנכם להבין שלא שַבנו הביתה על מנת לברוח, אלא על מנת לדבוק בביתנו, שלא יינטש עוד לעולם.

מישור זה אינו רק מסר חיוני בחינוך ילדינו, הוא בעצם שורש המאבק כולו. בראיון עיתונאי שנערך לפני כשנה, התרברב מרוואן ברגותי, מפקד התנזים, שהניצחון מובטח להם. הכתב הישראלי שאל אותו: "מניין לך כזה בטחון שהפלשתינאים ינצחו? הרי למדינת ישראל עדיפות טכנולוגית וצבאית עליכם בכל קנה מידה אפשרי?".

ברגותי הודה שמבחינה צבאית יש עליונות ישראלית, אך הוא המשיך להתעקש שהניצחון מובטח להם. נימוקו היה פשוט, לנו (כלומר- להם) יש ביטחון בצדקת המאבק. לנו יש אמונה עמוקה שמניעה אותנו, ולכן הניצחון מובטח לנו, כי מי שבטוח שהצדק עמו, סופו לנצח.

מדבריו של אותו רוצח שפל, ניתן ללמוד אמת פשוטה. שורש הניצחון אינו צבאי! הניצחון הצבאי מובטח לצד המאמין בצדקת דרכו ובייעודו. הקרב הוא ראשית לכל קרב על מצב הרוח, קרב של נחישות ויכולת עמידה, קרב של חוסן לאומי, של מוסר וערכים.

ובקרב הזה - לנו יש יותר תעצומות! האמת הפשוטה וההיסטורית עומדים לצידנו. עַמינו עבר אין סוף אתגרים במשך אלפי שנות קיומו - ויכול להם. במאבק בין האמת לשקר, האמת כולה לצידנו, ומכאן הביטחון בהצלחתנו.

שינוי כתובתו ותנאי מגוריו של ברגותי לאחרונה, רק מבטאים זאת ביתר שאת….

במילים פשוטות, ישנן שתי סיבות מדוע עלינו לחזק את החינוך הערכי של ילדינו. ראשית, בכדי לצייד אותם ביכולות ובכלים שיסייעו להם לעמוד, בבריאות ובעוצמה, באתגרים שהמציאות מציבה לכולנו. שנית, כי זה צורך של העם כולו. ככל שאנו וילדינו נברר לעצמנו את צדקת דרכינו, את הזיקה העמוקה והמוסרית שלנו לארץ הזאת, ככל שנכיר בטוהר פועלנו, כך נסייע לעם כולו לנצח במלחמה על הרוח.

סוד הטפטפת
בשנת 1965, המציאו קיבוצניקים בנגב המצאה, שעתידה הייתה לחולל מהפכה בחקלאות העולמית. הם המציאו את הטפטפת, שעתידה להיות מופצת במאות מיליוני חתיכות לחקלאי העולם כולו. המניע להמצאה הישראלית הגאונית, היה זהה להרבה המצאות אחרות, כורח. הקיבוצניקים בחצרים פשוט גילו, שאין שיטה אחרת להשקות צמחייה במדבר. אם אתה משתמש בצינור, נוצרת זרימת מים חזקה מידי. רוב המים בורחים הצידה ומבוזבזים לריק, מחוסר יכולת של שורשי הצמח לקולטם בבת אחת בקצב מהיר. חלק אחר של המים פוגעים ישירות, מזיקים לעלים וחושפים את השורשים לכל פגעי מזג האוויר. החקלאים הדרומיים המציאו את הטפטפת ועד מהרה הבינו, שהאילוץ עזר להם לפתח שיטה שהיא במובנים מסוימים, יותר טובה לכתחילה. צריך לתת לכל צמח לשתות בקצב שלו, ואין קיצורי דרך. טיפה ועוד טיפה, אשר לאט לאט נספגות בקרקע ובעדינות מַפרות את הצמח ומזינות את שורשיו.

חקלאי חצרים פתרו בעיה בתחומי ההשקיה,  ומבלי משים, הם גם הבליטו חכמה חינוכית עצומה.

כיצד ניתן לחנך את ילדינו לערכי ציונות? האם נאסוף אותם לסלון ונפתח בנאום ציוני לוהט בדבר זכותנו על הארץ הזאת? האם נשב בחדר העבודה עם הילד ונאמר: "בני, הגעת לגיל 12, וכעת הזמן להסביר לך חלק מיסודות החיים?". לרובנו, כיוונים אלו אינם מעשיים. פעמים רבות, טבעי לנו יותר לנקוט בשיטת הטפטפת. משפט פה ומשפט שם. במוּדע ובמכוּון, לטפטף מסרים במשך השבוע והשנה. דווקא מי שֶחַי ביום יום את ערכיו, אינו זקוק לשיחה אישית רשמית ופורמלית עם ילדיו. השיחות הרשמיות, של ריכוז מאמץ ואומר, הנם בבחינת הדשן, שמוסיפים מעת לעת לברז הראשי של הטפטפת. אך העיקר הוא הטפטוף העקבי והעדין של המים.

עיקר החינוך יושג על ידי המשפטים הבודדים שנפזר, תוך כדי נסיעה לרופא ובתור למכולת. כתגובה ספונטנית לידיעה חדשותית קשה ובאופן יזום בשעת חשיכה תוך כדי נסיעה בכביש רגיש. את ערכי חיינו עלינו לטפטף באופן עקבי ושיטתי, ובכך להתאים את המסרים ליכולת הקיבול של שורשי חיינו.

עַם הנצח לא מפחד בדרך ארוכה
מהם הערכים והיסודות שראוי לחזק בעת הזאת? הרי רק מוּדעוּת להם תסייע לנו לזכור לטפטפם "תוך כדי תנועה". האמת, שהמסרים רבים ומגוונים. לכל משפחה סולם ערכיה ואמונותיה, ולכל ילד (ומבוגר) המסרים הייחודיים שנותנים לו כוח ומשמעות. ננסה כעת להצביע על שניים מתוך הרבים:
 
1. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה: משפט זה, המיוחס לרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, הרב קוק זצ"ל, מקפל בתוכו המון (ולא בכדי יש שעשו ממנו סטיקר למכוניות, כחלק מלוח המודעות הנייד שיש לחלקינו בחלון האחורי של הרכב…). ראשית, הוא מלמדנו שאנו שייכים לעם שזכה לכינוי "עם הנצח". כבר עברנו וראינו אין ספור קשיים ומשעבדים, ובעזרת ייחוד האמונה שלנו, יכולנו להם. בלי גאוותנות או התנשאות, דבקנו בדרכנו, שרדנו והתפתחנו בעת ש"מעצמות עַל" ששלטו על העולם כולו, נהפכו לזיכרונות היסטוריים ולאתרים ארכיאולוגיים. גם כשקשה, צריך לזכור ולהאמין שאף חבורה של רוצחים, בסיבוב זה או אחר של ההיסטוריה הארוכה שלנו, לא היא שתקבע את גורלנו ואת הצלחת מסע חיינו הלאומיים. איך אומר השיר:
"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה…".
מכאן, לחצי השני של המשפט, גם כשהדרך ארוכה, יש לנו כוח וסבלנות. אף אחד לא הבטיח לנו שֶכּל בעיותינו בארץ הזאת יפתרו תוך זמן קצר. מי שניסה להוביל את כולנו להשתתף במכירת חיסול, עקב רצון לקצר תהליכים ולהגיע כבר לשקט, הביא עלינו את ההפך. כדברי השיר שהפך לחצי הימנון: "לא קלה היא לא קלה דרכנו". אמנם לפעמים "לא קלה" – אך זו דרכנו. אנו דבקים בה ומתקדמים אט אט לאורכה. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" הוא דוגמא למשפט שאת תכניו  עלינו לטפטף לילדנו בשפה המתאימה להם.

2. פרספקטיבה: פעמים שקושי עכשווי, מסתיר מאיתנו את המבט הכולל. צריך לחזור ולקרוא היסטוריה, בכדי לדעת איפה היינו לפני שלושים וארבעים שנה. בכל תחום אפשרי, אנו צועדים קדימה, מקליטת עלייה ועד התפתחות המדע, מחוסן כלכלי (קראתם פעם על תקופת הצנע?) ועד לגידול בכמות המתיישבים בשומרון. נכון, יש עוד קשיים, מי לא מוּדַע להם? אך צריך לשפוט אותם בראייה רחבה וכוללת. הרי אנו לא פעם מעירים לילדנו שיש צורך בסבלנות. ילדים קטנים הם לפעמים "עכשוויסטים", וכשהם לא מצליחים מיד הם מרימים ידיים ומתיאשים. ואנו, מתאמצים ללמד אותם ערכים של עמל והתמדה. אנו פועלים להסביר ולחנך להבנה ששום דבר בחיים לא בא בקלות, ושצריך פשוט סבלנות. השאלה היא, האם אנו טורחים להקשיב ולהפנים את אותם המסרים שאנו כה מרבים להעביר לילדנו? לפעמים אנו דורשים מהם לא להיות קצרי רוח, אך אנו, ביחסנו למדינה, מצפים לנס שיפתור את כל הבעיות מייד. אך את האמת אנו יודעים. את הנס עלינו לחולל (בברכת האל) בעמל ובהתמדה. "ארץ ישראל נקנית בייסורין" אינו רק משפט עתיק ממקורות היהדות, זו מציאות חיים שמלמדת שבסופו של דבר, אחרי הייסורים, זוכים לקניין ולאחיזת נצח בארץ הזאת, שהיא ורק היא מהווה את ארץ חיינו.

חברים, ברור לי שניתן להתווכח עם נקודה זו או אחרת שהעליתי. אדרבא, מסרים חינוכיים שלא נראים לכם, תמחקו – ותציבו אחרים משלכם במקומם! העיקר היא ההכרה, שחינוך לא נעשה על ידי האוויר. אי אפשר להסתפק בעשייה של המערכות הפורמליות (בתי ספר וצוותיהם) והלא פורמליות (תנועות נוער, מחלקת נוער ומתנ"ס). אלו עושים עבודה מקצועית ומסורה במציאות מטורפת. אך עבודתם נועדה לחזק את החינוך המשפחתי, ולא להחליף אותו.

את עיקר ערכיו יונק הילד בבית, במשפחה. עלינו לטפטפם באהבה, למען יגדלו ילדינו בריאים ומאמינים בדרכם.

מי ייתן ונצליח, בפרוס השנה החדשה, להתחזק ולהתחדש גם בחוסן המשפחתי והחינוכי. יחדיו, להמשיך את הבניין המפואר והאיתן של יישובנו.

נזכור את חברינו היקרים שנפלו לאורך הדרך,  נשאב מתוכן חייהם כוחות ונמשיך לצעוד בדרך, יחד עם ילדינו.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה