הדרן הרבי על מסכת ראש השנה- חלק ב

ביאור שרש המחלוקת בין ר"ג לחכמים
א. במשנה האחרונה של ר"ה (לג, ב) מסיימת המשנה:
"כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן", כלומר, לדעת חכמים – חייב כל אחד להתפלל שמונה-עשרה לעצמו, ואילו לדעת רבן גמליאל – הש"ץ מוציא את כל הקהל ידי חובה.

והגמרא (לד, ב) מביאה את צדדי המחלוקת:
"תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי."

כלומר (ע"פ ביאור הרא"ש כאן): לדעת חכמים תפילת הציבור היא העיקר, ומה שהחזן מתפלל הוא רק להוציא את "שאינו בקי", ואילו לדעת ר"ג חזרת הש"ץ היא העיקר, ומה שכל אחד מתפלל תפלת לחש היא תקנה עבור הש"ץ – "כדי להסדיר שליח צבור תפילתו".

ב. ממה נובעת המחלוקת הזו בין חכמים לר"ג האם "ציבור עיקר" או "שליח ציבור עיקר" (כלשון הרא"ש)?
יש לומר, שזה תלוי בשאלה הידועה – מה חשוב יותר, ריבוי הכמות או גודל האיכות – כי אנו מוצאים בכמה מקומות שרבן גמליאל וחכמים חולקים בשאלה זו האם הכמות מכריעה או האיכות והצורה.

ולדוגמא:
א. בגמרא ברכות (כח, א) מסופר: "אותו היום (שהעבירו את רבן גמליאל מהנשיאות) סלקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי" – רואים שרבן גמליאל שם את עיקר הדגש על איכות התלמידים, שיהיו כאלו שתוכם כברם, ואילו חבריו סבורים שריבוי הכמות מכריע את האיכות, ולכן עדיף ריבוי תלמידים אפילו אם יהיו פחות איכותיים.

ב. במסכת שבועות (לח, ב) שנינו: "טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור, ורבן גמליאל מחייב" – לדעת חכמים מתייחסים ל"חומר" הטענה, היינו התביעה בפועל, המתבטאת בדבר מסויים – חיטים, שעורים וכיו"ב [שזה דומה לעניין הכמות] לכן בהודאה שלא ממין הטענה אין כאן מודה במקצת (כי על טענת חיטים אין הנתבע מודה במקצת אלא כופר הכל, ועל ההודאה בשעורין אין תביעה כלל), ואילו לרבן גמליאל קובעת "צורת" ותוכן הטענה [בדומה לעניין האיכות], דהיינו זה שהוא תובע ממנו כסף, שעניין זה שווה בכל תביעה (חיטים, שעורים, או כל דבר אחר) לכן יש דין מודה במקצת גם אם החומר הוא שונה.

ג. על פי זה מובנת גם המחלוקת שלהם כאן לעניין תפלה בצבור:
כאשר ציבור מתפללים יחד, יש כאן בעיקר מעלת כמות – שהם צירוף של עשרה מישראל ותפלתם נעלית יותר, ואילו בתפילת שליח הציבור יש את מעלת האיכות, מכיון שהש"ץ כולל את כל הציבור (כלשון אדמו"ר הזקן "הוא נעשה שליח לכולם . . שפיו כפיהם") הרי בתפילתו מרוכזת איכות של "עדה קדושה", והרי זו מהות שונה לחלוטין באיכות התפילה אפילו לעומת תפילתם של מתפללים רבים שבציבור.

ולכן, חכמים הסוברים שהכמות מכרעת את האיכות סבורים שעיקר התפילה היא תפילת הלחש של הציבור, ואילו לרבן גמליאל שהאיכות מכריעה, הרי למרות שתפילתו של הש"ץ מעטה בכמות – זוהי תפלה אחת בלבד – היא חשובה מאוד באיכותה, כי היא כוללת את הכח של כל הציבור כאחד.

מבוסס על: הדרן על מסכת ראש השנה, משיחות ו' תשרי ויום שמח"ת ה'תשל"ז. נד' בלקו"ש חכ"ד שיחה לאלול (עמ' 95 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 112 ואילך). בסיוע לקוטי ערכים בש"ס וברמב"ם ערך כמות ואיכות (עמ' קטו).