הדרן הרבי על מסכת סוטה

העניו ממינסק
מספרים, שבעיר מינסק היה יהודי תלמיד חכם גדול שהיה נוהג בענווה יתרה, עד שהיה מכונה "דער מינסקער עניו" [=העניו ממינסק].

מנהגו היה שבכל ערב שבת היה מסתובב בבית המרחץ של מינסק, בימים ההם היו מתרחצים בספלים של מים חמים, ובגודל ענוותנותו היה שואל כל אחד "אולי אתה צריך עוד ספל? אולי עוד סבון או מגבת". אנשי העיר כמובן ענו לו בשלילה, ביודעם גודל ערכו, ולא רצו להשתמש בתלמיד חכם עניו.

פעם הגיע חסיד קוצק לבקר בעיר. כאשר הגיע למקווה, הבחין ב"עניו" ומיד קלט את ה'שטיק' שלו. הוא לא יכל לסבול זאת, וכאשר ניגש אליו העניו ושאלו "אתה רוצה אולי ספל מים חמים?" ענה: "כן". לא היתה ל"עניו" ברירה והביא לו ספל. אחר כך שאל "אולי עוד ספל?" והחסיד ענה "למה לא?". ואולי סבון?" ושוב "כן", וכך הלאה...

עד שלבסוף לא יכל העניו להתאפק והפטיר לעצמו: "ווייזט אויס אז ער ווייס ניט אז איך בין דער מינסקער עניו" [=נראה שהוא אינו יודע שאני הוא העניו ממינסק]...
(ע"פ "בדרכי החסידים" (הר' יואל כהן), עמ' 142)

הדרן על מסכת סוטה – קצר

איך חלקו רב יוסף ורב נחמן על תנא?

א. שנינו בסוף מסכת סוטה (מט, א): "משמת רבי – בטל ענוה ויראת חטא".
ובגמרא (בסיום המסכת): "אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה דאיכא אנא, אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

וצריך להבין:
א) רב יוסף ורב נחמן הם אמוראים, ואיך יכולים לחלוק הם על תנא, ולומר לו "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"?
ב) המאמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", וכפירוש רש"י "שאני ענוותן" – הוא לכאורה היפך הענוה!

אלא, מעלת הענוה היא (כמבואר במאמר "ויספו ענוים בה' שמחה" לאדמו"ר הריי"צ): שהעניו יודע מעלת עצמו, אלא שאינו מחשיבם למעלה ומדרגה שלו, אלא שבא בירושה מאבותינו, ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו כוחות כאלה אצל אחר – היה מגלה אותם יותר.

ועל דרך זה בנדון דידן:
רב יוסף ודאי ידע גודל מעלתו בלימוד התורה, כאמרו (פסחים סח, ב) "אי לאו האי יומא דקא גרים (שלמדתי תורה ונתרוממתי) כמה יוסף איכא בשוקא" – עד שנקרא בשם "סיני", על שם ש"משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני" (פירש"י סוף הוריות), אלא שמצד גודל ענוותנותו שהכיר שכל מעלותיו ניתנו לו מלמעלה – לא ייחס אותן לעצמו אלא לרבי.

ויש לומר, שמה שאמר לתנא לא תיתני ענוה, לא התכוון לחלוק על דבריו ש"בטלה ענוה", כי אם, שהעובדה ד"איכא אנא" (שאני ענוותן) מוכיחה ש"רבי לא מת"!

ועל דרך זה יש לפרש בדברי רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":
על מעלתו של רבי מצינו (שבת קיח, ב) ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו", וגם ענייניו הגשמיים היו כולם לשמים, ועד כדי כך שלמרות ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (ע"ז יא, א), מכל מקום, "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר . . לא נהניתי (מעוה"ז) אפילו באצבע קטנה" (כתובות קד, א).

ובכוחו של רבי, נפעל גם אצל רב נחמן, שלמרות שמטבע הולדתו היה "גנבא" – נעשה אצלו הענין דיראת חטא.
ולכן גם מה שהוא אמר לתנא "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא" – לא התכוון לחלוק על דבריו ש"בטלה יראת חטא", כי אם, שיש לו יראת חטא (בכחו של רבי) מוכיחה ש"רבי לא מת"! [ולכן, שלא יאמר "משמת רבי בטלה יראת חטא"].

מבוסס על: הדרן על מסכת סוטה, משיחת יום ב' דחג השבועות ה'שי"ת (בתוך השנה להסתלקות אדמו"ר הריי"צ). נדפס בתורת מנחם ח"א עמ' 97 ואילך.