הדרן הרבי על מסכת סוכה

מעשה ב'דיבוק'...
פעם הביאו לפני אדמו"ר הזקן, אדם שנכנסה בו רוח והשתגע ר"ל, והיו אז בחדר כמה יחידי סגולה.
פתח ודיבר רבינו הזקן על רוצחי זכריה הנביא, שהסיבה שרצחו אותו, כי ידוע בעניין הנבואה שכל זמן שלא יצאה הנבואה מפי הנביא בדיבור, עדיין יכולה להתבטל. ולכן הם רצחו אותו, כי לא רצו שישלים את נבואתו בדיבור שיחרב ביהמ"ק.
ונמצא שכוונתם היתה לטובה, ובמסירות נפש גדולה מאוד עשו זאת, אך שלא עלתה כוונתם, כי עד שהרגוהו כבר יצאה הנבואה כולה בדיבור מפיו וממילא נתקיימה הנבואה ונשרף הבית.
ואחרי הדברים הללו שיצאו מפי קדושת אדמו"ר הזקן, לימוד זכות על רוצחי זכריה הנביא – מיד יצא הרוח מהאדם שהובא לפניו. ואמר הרבי ליחידי הסגולה שהיו שם: שהאדם הזה שנכנס בו הרוח, הוא בשרשו מרוצחי הנביא זכריה (שנכנס בו ע"י 'עיבור'), ועל ידי הלימוד זכות הגדול הזה שיצא מפיו נתקן וכו'.
(תו"מ חע"ח ע' 82, ע"פ ביכל מס' 1280 בספריית אגודת חסידי חב"ד)

חסידים מספרים, שבתשרי שנת תשל"ה הסתובבה בשכונת הרבי (קראון הייטס) אשה שהשתבשה עליה דעתה ר"ל. ולאחר שהרבי אמר את השיחה דלקמן ("הדרן על מסכת סוכה"), ובה לימוד זכות על מרים בת בילגה (ובפרט הדיבורים השמימיים שאמר – ראה בשיחה בהערה האחרונה למטה) – חזרה לבריאות תקינה. וחסידים אמרו, שמסתמא היה בה שורש מנשמת מרים בת בילגה, על דרך סיפור אדה"ז הנ"ל.
(שמעתי בהקלטה מפי החוזר הרי"י שי' יעקובסון)

ביאור כללי בעניין מצוות סוכה
במהותה של מצות סוכה – עראי או קבע?
א. במצוות סוכה אנו מוצאים דבר והיפוכו:
מצד אחד נאמר במשנה (בראש מסכתנו) "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה". ואחד הטעמים לכך, אומר רבא (ב, א): כי התורה אמרה "בסוכות תשבו שבעת ימים" (אמור כג, מב): "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, [ולכן:] עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע".
כלומר, שהסוכה צריכה להיות דירת עראי דווקא ולא קבע.
ולאידך, אומרת משנה אחרת (כח, ב): "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי", ובגמ' דרשו [מאותו הפסוק בפ' אמור!] "מנא הני מילי? דת"ר "תשבו" כעין תדורו, מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה".
היינו בדיוק ההיפך: שצריך לעשות את הסוכה קבע ולא עראי!

ב. ויש להקדים ולבאר תוכן מצות סוכה בעבודת האדם:
דהנה מצות סוכה, להיותה המצווה המיוחדת הראשונה שבאה אחרי יוהכ"פ, שבו מתכפר כל הנעשה בשנה הקודמת – הרי היא מצווה כללית, שבאה להורות על כללות תוכן פעולת התורה ומצוותיה בנפש האדם.
והיא – שהעיקר אצל כל יהודי צריכה להיות רוחניותו ושליחות נשמתו עלי אדמות, ואילו הגשמיות וכל ענייני העולם הם עניין טפל ועראי. ודבר זה צריך האדם להרגיש לא רק בעת התורה והתפילה, אלא גם בהיותו עסוק בענייני העולם, כגון בעסקיו.

ג. ולפי זה מובן תוכן שתי הקצוות שבסוכה, קבע ועראי:
דענין הקבע שבסוכה משמעו (כדברי הגמ'): שחייב אדם לעשות בסוכה כל מה שעושה בביתו, היינו כל צרכיו הגשמיים (אכילה, שתיה, טיול וכו').

ומטעם זה גופא צריכה להיות הסוכה דירת עראי דווקא, כי זהו כל תוכן מצוות סוכה, שצריך להיות נרגש אצל האדם שכל חייו הגשמיים, ה"קבע" שלו, אינם אלא עניין של עראי וטפל, ואילו חייו הקבועים והעיקריים הם החיים הרוחניים, תורה ועבודה.
וזהו הפירוש בדברי הכתוב (וישלח לג, יז) "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות", ש"לו" – כלומר לנשמת האדם – בנה בית, כי זה צריך להיות עיקר וקבע, ו"למקנהו" – לכל קנייניו ועסקיו הגשמיים – עשה סוכות, דירת עראי.

מבוסס על: נקודה מהתוועדות שמחת בית השואבה תש"ב. נד' ב"רשימות" חוב' סב (העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת ומועדים", היכל מנחם בארא פארק תשס"ה).