הדרן הרבי על מסכת יומא- חלק ב

ביאור במאמר תמוה בסיום המסכת. העליה שע"י הירידה

א. מסכת יומא (פח, א) מסיימת במימרא:
"תנא דבי רבי ישמעאל, הרואה קרי ביוה"כ – ידאג כל השנה כולה. ואם עלתה לו שנה – מובטח לו שהוא בן העולם הבא. אמר רב נחמן בר יצחק: תדע, שכל העולם כולו רעב והוא שבע. כי אתא רב דימי אמר: מפיש חיי, סגי ומסגי" [=יאריך ימים בבנים ובני בנים שכך הסימן יראה זרע יאריך ימים. רש"י].

וצריך להבין:
כיצד זה שפרק "יום הכיפורים", שעוסק בכללותו (כשמו) בענין התשובה והכפרה – יסתיים בעניין המנוגד לכך, היינו באחת העבירות החמורות והקשות לתשובה (כאשר היא נעשית במזיד, ומן המזיד מובנת גם חומרתו של השוגג, שהוא יחסי למזיד )?
וכן יש להבין בעצם העניין, איך יתכן שמדבר בלתי רצוי (ובכפליים: (א) הרואה קרי – בכלל, (ב) ביום הכיפורים – בפרט), תצמח תועלת נפלאה – "מובטח לו שהוא בן העולם הבא"?

ב. והנה רש"י מפרש: "ואם עלתה לו שנה – שלא מת, מובטח שמעשים טובים יש בידו שהגנו עליו".
אך לפי פירושו יוצא שדבר אחר – הזכויות שיש לו – הן שהגנו עליו, ואין זה קשור עם מה שאירע לו. אבל מהלשון "הרואה קרי . . מובטח לו שהוא בן עולם הבא" משמע שזה עצמו "סימן טוב" (כדברי רש"י שם). ותמוה, איך יתכן שכזה דבר יגרום שיהיה "בן עולם הבא", ויתרה מזו, גם בעולם הזה "מפיש חיי, סגי ומסגי" בבנים ובני בנים?

ג. ויש להקדים בתמיהה נוספת, ידוע מאמר רז"ל (לעיל פו, ב) שכשהאדם עושה תשובה מאהבה "זדונות נעשות לו כזכויות". וגם כאן לא מובן: כיצד אפשר לומר שהעברה עצמה, ועברה בזדון, תהפך לזכות ותחשב כמצוה?
וההסבר: ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, שבתשובה מיראה אין כוונתו לשוב אל ה' אלא עיקר כוונתו לצורך עצמו, כדי להינצל מהעונש המגיע מהעברה. אבל מעלתה של תשובה מאהבה היא, שכוונתו היא באמת לשוב אל ה' ולתקן את מה שפגם, שלכן אמרו (ברכות לד, ב) "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", כי להם יש תשוקה גדולה יותר להתקרב לה' מחמת הריחוק שחוו.
ולכן, אמנם הזדונות הם דבר לא טוב, כי הם מרחיקים את האדם מהקב"ה, אבל אם הריחוק הזה מביא את האדם לצמאון ותשוקה גדולה להתקרב לקב"ה, יותר מאשר לפני הריחוק – נמצא שגם הריחוק עצמו (ה"זדונות") הוא חלק מהתהליך של החזרה והשיבה, ולכן הוא עצמו הופך לזכות (כמבואר בתניא פ"ז בארוכה).

ד. על פי זה יובן גם בעניננו "הרואה קרי ביום הכיפורים":
הגמרא משתמשת בלשון "ידאג כל השנה" ולא בביטוי הרגיל "סימן רע לו", כי משמעות העניין של "ידאג" היא עבודת התשובה, ותשובה מאהבה דווקא. כי דאגתו אינה כל כך מהחשש שלא יוציא את שנתו – תשובה מיראה, אלא מכך שראה קרי, כדברי רש"י "שמא לא קיבלו תעניתו והשביעוהו במה שבידם להשביעו, כעבד המוזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו", וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן בשולחנו (סי' תרט"ו ס"ב): "כלומר, אי אפשי בשימושך". ודאגה והתבוננות זו מביאות אותו לאופן עבודה נעלה יותר מכפי שעבד לפני כן.

במילים אחרות: כיון שעניין הקרי ביוהכ"פ היה אצלו שלא במתכוון [שהרי ביוהכ"פ מתענים בחמשה עינויים ואין מהרהרים בעבירה] , הרי זו הוכחה שהדבר לא הגיע אליו מצד היצר הרע, אלא בהשגחה עליונה. ומכיוון ש"מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה ג, לח), צריך לומר שהכוונה בזה היתה, להביאו לאופן נעלה יותר בעבודה, ל"תשובה מאהבה", שבדרך העבודה הרגילה של צדיק לא היה ביכלתו להגיע אליה, כנ"ל.

ה. ועל ידו ההוספה שלו בעבודתו הרוחנית, "ידאג כל השנה" – עבודת התשובה, הרי זה משפיע גם על מצבו בגשמיות, והוא זוכה לקבל חיות יותר מכפי שנקבע לו מצד שורש נשמתו – מפיש חיי סגי ומסגי, אריכות ימים בבנים ובני בנים.

מבוסס על: חלק מהדרן על מסכת יומא, משיחות ו' תשרי, ש"פ האזינו ויום שמח"ת ה'תשל"ו. נד' בלקו"ש חי"ז פ' אחרי שיחה ב (עמ' 182 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 194 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבמועדים – חודש אלול-יוכ"פ" עמ' רכח ואילך.