close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

במה אני יוצא ממצרים?!

הרב יוני לביא  טז ניסן, תשעד  4/16/2014

אתה יודע, אחי, מגניב הקטע הזה של יציאת מצרים. קוּל כזה. חופש, שחרור, מימוש עצמי. איזה בזבוז שלא היינו אז. נראה לי חוויה מהממת לגמרי.

תגיות:

אתה יודע, אחי, מגניב הקטע הזה של יציאת מצרים. קוּל כזה, נורא ניו-אייג'י. חופש, שחרור, מימוש עצמי. ממש חבל על הזמן. מה אני אגיד לך, ממש עושה לי חשק גם. איזה בזבוז שלא היינו אז. נראה לי חוויה מהממת לגמרי. טוב, די להתבכיין. זהו. היה. נגמר. פרהיסטוריה כזאת, יו נואו. אנחנו הרי חיים בדור אחר. מילניום אחר. המאה העשרים ואחת.

בקיצור, מה רציתי לספר לך?

אל תשאל איזה יום היה לי היום. הלכתי לישון מה זה מאוחר אתמול בלילה. הייתי בבית, אתה יודע. העברתי ערב רגוע כזה, בסבבה. זפזפזתי בין המחשב לטלוויזיה, נשנשתי משהו. ועוד משהו. איזה דרינק קטן. בסוף נמרחתי על הספה עד שלוש לפנות בוקר. אתה מכיר את זה, סתם כי אין לך כוח לקום ולכבות את המכשיר.

בבוקר, אני פותח עין קטנה, מציץ בשעון ומגלה שעוד פעם הוא פישל, הממזר. העיר אותי א ר ב ע י ם דקות אחרי הזמן. אני מזנק מהמיטה, זורק עלי ת'בגדים, ויוצא מהבית בריצה. אפילו כוס קפה לא הספקתי. ואתה הרי מכיר אותי. אני, בלי הקפה והקוראסון של הבוקר, פשוט לא בן אדם.

איך שאני מגיע למשרד אני חוטף שוק. גיליתי שמרוב שמיהרתי השארתי בבית את ה-ס-ל-ו-ל-א-ר-י שלי. אתה קולט?! אני עכשיו תקוע בלעדיו יום שלם. שיו, איזו מכה. תאמין לי, שכבר התלבטתי אם לחזור להביא אותו. אני הרי לא יכול בלעדיו. תבין, בשבילי, יום בלי סלולארי, זה כמו מוות קליני בערך. לא מסוגל לתפקד.

אלא שבדיוק אז אני רואה מולי את הפרצוף של המעצבן הזה, ג'קי, ששואל אותי 'למה עדיין לא הגשת את החלק שלך בפרויקט?', ושהכול תקוע בגללי וכל מיני קשקושים כאלה. הבנאדם ממש הביא לי ת'סעיף. אתה הרי מכיר אותי, יש לי פתיל קצר. כשמעצבנים אותי אני יוצא משליטה לגמרי. באמת שהייתי מתפוצץ עליו אם לא הייתי יודע שאני תלוי בו בהגשה של דו"ח התקציב. מאז שאני מכיר את עצמי, מספרים ואני, לא הולך ביחד. אבוד. לא טורח לנסות אפילו. בקיצור, מרחתי אותו עם איזה סיפור שהמצאתי שבדיוק עמדתי לגמור אתמול בערב את הכול כשהייתה הפסקת חשמל כללית בכל השכונה, ולקח שלוש שעות עד שחזר החשמל. ירד ממני הבן אדם. לפחות עד מחר.

הרגשתי שאני חייב להירגע מהיום המעאפן שנפל עלי. מכיר את הקטע הזה? כאילו גדוד של חתולים שחורים עבר לך מול העיניים, וכל הצרות נדבקות אליך כמו מגנט? פתחתי את המגירה והוצאתי חפיסה של מרלבורו. תמיד אני מחזיק שם אחת ספייר. ג'אסט אין קייס, אתה יודע. אין מה להגיד, עוזר להירגע. התחלתי עם זה בצבא, כמו כולם, ומאז שתי חפיסות ביום, זה פשוט מאסט בשבילי. מסדרות את הראש.

בקיצור, אני מחפש את המצית ולא מוצא. עשרים דקות, אתה שומע אותי, עשרים דקות, אני מסתובב בכל הקומה ושואל כמו איזה קבצן עלוב למי יש אש. בסוף השגתי אצל ההוא מהזבל. הערבי שמנקה את הבניין.

עמדתי במרפסת וגמרתי ארבע סיגריות אחת אחרי השניה תוך כדי שאני מריץ בראש את כל המשימות המטורפות שיש לי להיום. אין מצב שאני מתחיל להספיק בכלל. מה זה לא נעים. אני לא יכול להרשות לעצמי לפשל שוב. החבר'ה במשרד תמיד מחזיקים ממני בן אדם רציני, אחראי, אחד שיודע לעשות את העבודה. אני לא יכול לקלקל לעצמי את התדמית.

חזרתי לחדר שלי עצבני ולחוץ. אני חייב למצוא דרך לקמבן את העניינים. ואז פתאום נזכרתי שעוד שבוע פסח.

וואלה.

אחרי כמה שניות עברה לי איזו מחשבה מוזרה בראש. נפל לי אסימון, כמו שאומרים.

תגיד, אחי, יכול להיות שבעצם ג ם א נ י ב מ צ ר י ם?

שגם אני צריך איזה ניעור רציני שיעשה סדר בכל המערכת?

בואנ'ה, בן אדם, זה מתחיל להדאיג אותי.

יש'ך מושג איך משתחררים מזה?

איך יוצאים ממצרים?..."

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה