close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אינטרנט- שוב נפלת

מתן ברק/ תחרות המאמריםיג חשוון, תשעד17/10/2013

שוב נפלת. אתה נופל ונופל, ולא מסוגל לעצור את הנפילה- עד שלבסוף זה מאוחר מדי.

תגיות:
שוב נפלת. אתה נופל ונופל, ולא מסוגל לעצור את הנפילה- עד שלבסוף זה מאוחר מדי.

אינטרנט. הכלי העוצמתי ביותר בעולם, ובהחלט ניתן לומר- הכלי ששינה את פני ההיסטוריה. אותו אינטרנט שמצד אחד מאחד אנשים, ומצד שני מפרק אותם. אותו אינטרנט שפיתח את העולם למחוזות שהוא לא ידע, אך גם גרם לאיבוד התוכן האמיתי. אותו אינטרנט שגורם לך להרגיש הרגשת אשליה של ביחד, אך האמת היא - שאתה מרגיש לבד. רק אתה והמסך שלך.
אתה מרגיש לבד


כי אתה נשאב אל תוך מערכת אימתנית, ללא גבולות, בעלת כל כך הרבה עוצמה.
אתה מרגיש לבד כי אתה מאבד את עצמיותך ומהותך.
אתה בודד מאד כי אתה חייב להראות שאתה שם - גם אם אינך רוצה בכך - כי חונכנו שאם אתה לא שם אתה לא קיים.
מרגיש לבד כי אם בעבר הרגשת הרגשה חמה ואמיתית של חברי אמת- היום אתה מרגיש שהכל בעצם משחק של לחיצת כפתור וצחוק מזויף ברקע.
הצחוק הזה מהדהד בראשך כשאתה יושב בבית הכלא של הלבד.

אתה חוזר הביתה, פותח את המחשב, נכנס לאינטרנט- ונשאב. אתה נשאב לתוך עולם שבעצם גדול עליך. אתה נשאב במשך שעות על גבי שעות, ולאט לאט מתחיל לאבד תקווה. ייאוש הוא שם המשחק בעולמו הפנימי של החוטא, במיוחד כשהאינטרנט תמיד שם- לא נותן לך מנוח. הוא נמצא שם כמו פיל ורוד בתוך חדר- אי אפשר להתעלם מקיומו, עד כמה שרוצים.

ולאחר הנפילות יש מקום למחשבות.
אתה מתחיל לחשוב על כך שהעולם הוא לא שחור ולבן. יש צדדים לכאן ולכאן.
מצד אחד, אתה תוהה, אין שום ספק שהאינטרנט הוא כלי מועיל. בעזרתו אפשר להגיע לאן שליבך חפץ, למצוא בשניות את מה שחיפשת, ובכך לחסוך זמן יקר של חיפוש מיותר ומתיש. אפשר ליצור, לפתח, ללמוד, ליידע, לתקשר, לקרוא ולסחור. אפשר להרגיש, לצחוק ולהתאהב.
אך מצד שני אתה שואל את עצמך- האם אנחנו לא רוצים שהתאהבות תהיה אמיתית ואנושית, ולא קרה ושקרית? האם זה באמת מי שאנחנו שם מעבר לקו השיחה באינטרנט- או מישהו שאנחנו מתיימרים להיות? וכי אנחנו לא רוצים לחוות רגש אמיתי ועמוק- לחברים או לאישה- מבלי להיתלות בעולם השקר של האינטרנט?

אתה ממשיך לחשוב. אתה חושב על כך שמצד אחד האינטרנט מאפשר זמינות, מאפשר קלות. הזמינות נותנת לאנשים הרגשה בטוחה של שליטה וביטחון. הם יודעים מה קורה, הם יודעים מה איתם ושהכל תחת שליטה. הכל מדויק להפליא, אין מקום לטעויות. אך מצד שני, האם העובדה שהכל זמין בלחיצת כפתור היא באמת חיובית? וכי אנחנו חיים בעולם רובוטי- הכל מגיע אוטומטית, הכל קל מדי, ואין מקום לעמל האישי של כל אדם ואדם? האם אנחנו רוצים לחנך לדרך של קיצורי דרך?

אתה חושב על העובדה שלכל כלי בעולם יש אפשרות להיות שימושי או להיות מזיק. אם תיקח פטיש תוכל לבנות איתו בית, או שתוכל לדפוק איתו את האצבע. זו בחירה שלך. אולי גם האינטרנט, כמו הפטיש, הוא בסך הכל עניין של בחירה- ותו לא?
מצד שני- יצר לב האדם רע מנעוריו. למה שהאדם יחיה כל חייו בבחירות וניסיונות יומיומיים, אם אפשר להימנע ולהתרחק מכל זה מלכתחילה? האם האינטרנט, על כלל סכנותיו, הוא בכלל בחירה או משחק מכור מראש?

לאחר הנפילות אתה מתחיל לשאול את עצמך למה.
למה בני נוער שעוד לא טעמו טעמוֹ של עולם, צריכים לחזור מבית הספר ולהיאבק עם עצמם, עם מצפונם ונפשם? למה גברים נשואים צריכים לחיות עם צל שמעיב על יחסיהם האינטימיים עם נשותיהם? למה בן אדם צריך להרגיש כל כך לבד מול מערכת עצומה שכזאת- בגיל כל כך קטן?
וכי איבדנו את הרגישות שלנו?
אתה עונה לעצמך, בחוכמה שלאחר מעשה, שהתשובה היא כן.
בעידן האינטרנט איבדנו את הרגישות למראה אישה, איבדנו את הרגישות לחבר של אמת, ואיבדנו את הרגישות לחברה אמיתית.
איבדנו את הרגישות לעולם של אמת.

לאחר הנפילות אתה מתחיל להתייאש.
טעם החטא מתחיל לחלחל למצפונך. אתה חווה רגש עצום של אשמה, של מצפון, של אכזבה וייאוש. אתה מנסה לנחם את עצמך- הכל בסדר, פעם הבאה יהיה יותר טוב, אני אהיה חזק יותר. אך אפילו לעצמך המילים נשמעות חלולות, חסרות ערך, וריקות מתוכן. אתה יודע שאתה עובד על עצמך, ושכל עוד לא יהיה תיקון שלם- לא תוכל לעולם להתמודד ולהתגבר.

אתה מנסה לחשוב על פיתרונות.
אתה נזכר שכשביקשת מאבא לחסום את האינטרנט, בגילוי לב מרשים, הוא אמר שהבעיה היא בך ולא במחשב, ושאתה צריך טיפול. הוא לא מבין, אתה אומר לעצמך. אין לו מודעות אמיתית למלחמה לקראתה אתה יוצא. אתה מבין שהפיתרון הראשון הוא מודעות. המודעות לסכנה חשובה מכל, כי בלי מודעות אמיתית ואכפתית- של ההורים, של המורים, ובעיקר שלך עצמך- לא יהיה פיתרון. כי רק מי שמודע לבעיה- יידע לצאת ממנה.
ההורים לא יודעים מספיק על עולמם הפנימי של ילדיהם. הם לא יודעים איזה זעזוע נפשי ילדיהם עוברים מגיל כל כך צעיר בעקבות האינטרנט. הילדים מתביישים, כמובן, לדבר על כך עם הוריהם. וכך השנים עוברות- הילדים לא מדברים, ההורים לא יודעים, והבית מתנהל כאילו הכל טוב ויפה.
אך שום דבר לא טוב ושום דבר לא יפה.
הילדים גדלים ללא רגישות, עם התמכרויות ענק וטראומות עצומות בנפש. וכך הם גדלים, מתחתנים, והאישה בבית לא מבינה למה הגבר שלה מרגיש חוסר נוחות באינטימיות שלהם. אם הייתה מודעות אמיתית- כל זה היה נחסך מלכתחילה.
כי הגברת המודעות היא חלק בלתי נפרד מהפיתרון.

אתה אומר לעצמך שאתה צריך לדבר על זה עם מישהו. אולי כך זה יהיה יותר קל. מישהו שיידע להכיל אותך, מישהו שיידע אילו ייסורי נפש אתה עובר.
כי הדיבור על הבעיה הוא בעצם האמירה שיש לך בעיה. הדיבור על כך הוא הכנה נפשית למלחמה, והידיעה שאתה לא לבד. הידיעה שאתה בסירה עם עוד אנשים, תגרום לך למוטיבציה להמשיך לשחות אל עבר אי המבטחים.
אתה מדבר על זה עם מישהו, ונוכח לדעת שיש תקווה. אתה מתחיל להבין, שאם כל הזמן היית בתוך בור של ייאוש- לא פלא שאיבדת תקווה. אתה מתחיל להבין, שצעד נוסף וכל כך חשוב הוא התובנה שיש תקווה. ההיאחזות בתקווה גורמת לך להמשיך לחלום, לנסות, לחיות.
אתה בונה לעצמך תוכנית של תקווה, הכוללת פעילויות אחרות, תחביבים שאתה אוהב ואפילו לא ידעת, ולימוד על הנושא.
אתה מתחיל לחיות.
לאט לאט אתה עולה מבור הייאוש. עברת כברת דרך גדולה.
אתה מתנתק. אתה חוסם לעצמך את הגישה במכשיר, מתנתק מהאתרים החברתיים, ומרגיש חי. אתה יודע שגם אם אתה לא שם- אתה כן קיים. ולא רק שאתה קיים- אתה אפילו יותר חי מכל מי שכן מחובר לאינטרנט. כי אצלך החיות היא אמיתית, בעלת משמעות, בעלת תוכן. אצלך החיות לא מתבטאת מול המסך- אצלך היא באמת להיות שם, פיזית.

שוב נפלת. אתה נופל ונופל, אך הפעם אתה מסוגל לעצור את הנפילה- לפני שיהיה מאוחר מדי.

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה