close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

התמודדות עם האינטרנט/ סיפור אישי

ישראל כהן/ תחרות המאמריםיג חשוון, תשעד17/10/2013

נקודת המפנה הייתה כשהקב"ה,או לפחות כך אני מתרגם את זה,הבין שאני לבד זה כנראה לא כל כך הולך.

תגיות:

לולא חוויתי על בשרי,נפשי ונשמתי את מיצרי הגהנום של טביעה אחר שקיעה אחר נפילה אחר נפילה מצד אחד,ולעומת זאת את הרגשת השמחה,העצמאות,העצמיות מן הצד השני לא הייתי מתיימר לייעץ לאחרים בנושא זה.אך


הואיל ולא כך הם פני הדברים החלטתי כי פשוט אסור לי להימנע מלומר את מה שיש לי בעניין הזה.בבחינת "אל תמנע טוב מבעליו".

כשכבר התיישבתי לכתוב את הדברים הבנתי שבעצם גם מחובתי לעשות זאת. אין שום סיכוי בעולם שהייתי מצליח לצאת מהשפל הנוראי הזה אם לא ה' היה בעזרי,ואפשר לומר גם דחף,'בעט' אותי החוצה משם. המאמר הזה אם כן,הוא הזדמנות להודות ולהלל לה' ובאותו הזמן הוא גם האפשרות שלי להמשיך את הטוב שקיבלתי גם לאנשים נוספים,ויהי רצון שיהיה לתועלת.

אקדים ואומר שממש אין לי מושג עד כמה אחרים נמצאים במצב בו אני הייתי,אך בכל זאת נראה לי שרבים יוכלו להפיק מכך איזושהי תועלת,כל אחד בדרכו שלו.

אינני יודע להצביע על נקודת זמן בה התחלתי 'להציץ' בכל מיני דברים אסורים (ברוב התקופה זה היה בטלוויזיה,אך לצורך העניין זה לא משנה),אבל ברור שהייתה זאת תקופה של שנים.

אני לא זוכר איך בדיוק הדברים התגלגלו.אני רק זוכר שבהתחלה הייתי מתייסר כל לילה לפני לכתי לישון על מה שקרה היום ודואג על שעלו לקרות-ולומד קצת תורה כדי שלא יקרה-בלילה.

אך מה לעשות,טבע האדם עושה את שלו והחומריות החלה להתלפף סביבי.

אמנם היו כל הזמן תקופות של עליות וירידות וגם הרצון לצאת מהמקום הזה חזר והתעורר בי פעמים רבות,בכל זאת,גלי התשובה מכים בעולם.אבל בעצם הבנתי שהרצון הקבוע שלי הוא למלא את תאוותי ולנצל כל הזדמנות,ואף ליצור אותה,כדי שזה יקרה.וברגע שעמדתי בפני ניסיון בוודאי שאפילו לא חשבתי פעמיים ומיד צללתי.כך שהגורם העיקרי שהבדיל בין הזמנים היפים שלי לזמנים הפחות יפים הוא כמה נפגשתי עם ניסיונות.

שלא תטעו,התקופה הזאת המשיכה עוד הרבה אחרי הישיבה תיכונית עמוק לתוך הישיבה הגבוהה.

לא אלאה אתכם בכל הגלגולים שעברו עלי בתוך התקופה הזאת ,רק אומר שלא ייחסתי מספיק חשיבות לבעייה החמורה הזאת למרות שהרגשתי כמה היא מרחיקה אותי מעבודת ה' ומנתקת אותי מאווירת הקדושה שסביבי ביומיום וכל שכן בתקופות הימים הנוראים.

נקודת המפנה הייתה כשהקב"ה,או לפחות כך אני מתרגם את זה,הבין שאני לבד זה כנראה לא כל כך הולך.

בהתחלה הוא ניסה לעורר אותי עם קצת ייסורי גוף.לא קלטתי את הרמז.ואז זה כבר עבר למישור הנפשי,שם הכאבים הם קשים הרבה יותר.אלה לא היו 'סתם עונשים',אלא פשוט צפו ועלו לנגד עיניי באופן מובהק כל מיני עיוותים נפשיים שצמחו ועלו מהזרעים הזרים שזרעתי בנפשי.שמתי לב שאני מסתכל על העולם,ובעיקר על אנשים בתור אופציה לספק את יצרי.כמובן שלא אמרתי לעצמי את זה באופן מודע,אבל אם זה מה שאני מחפש כל הזמן במחשב ובטלוויזיה,ובמידה מסויימת זה העולם שלי,אז אין סיבה שזה לא יהיה מה שאחפש ואראה בעצם כל הזמן ובכל דבר.שמתי לב שהרבה דברים שאני רואה או שומע אני באופן אוטומטי מתרגם את זה לכיוונים לא טובים.זה התבטא בכלל בקונוטציות שהסתכלתי על הרבה דברים ובאסוציאציות שעלו לי מהם,אבל בעיקר,או לפחות שם זה הכי כאב והפריע לי,באופן בו פרשתי התנהגויות ודיבורים של אנשים סביבי,בין אם זה בנוגע אלי ובין אם זה בנוגע למישהו אחר.כשזה נשאר רק בגבול של המקרים הפרטיים והבודדים זה עוד מילא,אבל כשזה הופך להיות האופן בו אני מפרש יחס וקשר של אנשים אחד אל השני או אלי זו כבר צרה צרורה.[במאמר מוסגר אומר שלעניות דעתי זה מה שגורם בדורנו לרבים להרגיש בעלי "נטיות הפוכות",בייחוד כשמצטרף לזה מחסור באהבה מאחרים או באהבת עצמו.ואין כאן המקום להאריך בזה]

כשהתחלתי להבין באיזה מקום שפל אני נמצא וגם איך הגעתי למקום הזה פשוט נחרדתי.זה לא עצר שם והחרדה הפכה לדיכאון עמוק.

בשלב הזה כבר היה ברור לי שזה לא יכול להימשך כך.אני יודע מה הבעיה וגם ברור לי איך אני צריך לפתור אותה.כל כך ברור עד שלא היה לי שום ספק שיותר אני לא נופל באינטרנט,לא נכנס למקומות בעיתיים ובכלל לא תר אחרי עיניי.

ואכן,להחלטה הזאת היה כח ובמשך זמן מסויים היא ממש החזיקה אותי ובכלל חיזקה אותי בעבודת ה'.שמחתי בדבר וכפי ונדמה לי שגם ה' שמח.אבל כנראה שהוא האמין שאני יכול להגיע למקומות גבוהים עוד יותר ,ולכן הסיפור לא נגמר שם.

התגלגלו הדברים ונזדמנתי לניסיונות קשים עוד יותר אשר בהם לצערי הרב כבר לא עמדתי וההחלטה הנחושה שהייתה לי הלכה והתרופפה.

אך כמובן שה' לא עזבני לרדת לשאול תחתית וייסורי הלכו ונגסו בי יותר ויותר.ייסורי גוף שהצטרפו לייסורי נפש שהביאו לעוד ייסורי גוף אחרים ומעל כולם חוסר אמונה במשמעות חיי מסיבות שאין כאן הצורך לפרטן.יותר כבר לא יכולתי,פשוט לא יכולתי להמשיך לחיות,הייתי חייב לעשות משהו.

ואז החלטתי ליישם רעיון שעלה בליבי כבר מספר פעמים לפני כן אך נמנעתי מלבצע אותו.הרעיון היה פשוט,פשוט מאוד,לשתף אדם נוסף במה שעובר עלי.אבל לא בתור כתף לשפוך בה את שיחי כי אם בתור שותף למאבק.החלטתי שהחלק שלו במאבק יהיה לשמש כחסם נוסף בפניי ע"י כך שמחובתי יהיה לדווח לו מיידית על כל סטייה שלי לכיוון נפילה,כשבמקרה שלי המשמעות היא אתר מסויים שבו בעיקר הייתי נופל והחלטתי לא להיכנס אליו יותר.

ב"ה יש לי חבר שמאוד קרוב אליי והרגשתי יחסית בנוח להכניס אותו לתמונה,וזה לא היה כרוך בהרבה קשיים לגשת אליו.וכך אכן עשיתי.

אין מילים לתאר כמה שלווה וכח המעשה הזה נסך בי.סוף סוף הרגשתי שהנה,אני מוכן למלחמה.

עבר הזמן וכמובן שחזרו הניסיונות.אולם,למרבה הפתעתי נוכחתי לגלות שהניסיונות כלל אינם ניסיונות,לא הייתה לי כל הווא אמינא ליפול או אפילו להיכנס אליהם.פתאום היה ברור לי שאני בכלל לא רוצה בזה,פשוט כי זה רע,לא משום סיבה אחרת.והבנתי שבאמת המטרה שלי לשתף מישהו הייתה כדי לעזור לי,אך התוצאה הייתה שכלל לא היה בזה צורך.ואני חושב שהסיבה היא משום שפשוט לפני כן הבנתי ביני לבין עצמי מה רע ומה טוב,מה נכון ומה לא נכון אבל זה לא התבסס אצלי בנפש בצורה מספק חזקה ובהירה.כאשר דיברתי על זה עם מישהו אחר,ולא באופן תיאורטי אלא באופן הכי מעשי הידיעה הזאת הפכה להיות אצלי כנתון מוצק ויציב שהוא חלק מחיי,כי הנה אני הולך על פי העיקרון הזה וחי אותו בצורה הכי חיה שיש,בשיתוף עם האחר,בדיבור עם הזולת.

וברוך ה' כבר חודשים רבים שאני חי חיים חדשים,או אולי יותר נכון לומר פשוט חי.לא אומר שהיו נפילות קטנות פה ושם לצערי,אך הן באו ממקום אחר לגמרי,זה כבר לא חלק ממני,אני כבר אדם חופשי(הרבה יותר).

זהו,אז בגדול זה הסיפור שלי שכמובן כל אחד יכול לקחת ממנו מה שירצה,אבל הלימוד שאני רציתי ללמד בו הוא קודם,קודם,קודם כל האמונה בקב"ה ובאהבתו אותנו ובהשגחתו עלינו.וכשאני אומר עלינו אני מתכוון ממש לכל אחד ואחד באופן אישי,אפילו לגביי..,לבל יידח ממנו נידח.עצם ההבנה הזאת חיזקה אותי בהרבה מצבים קשים ועזרה לי לקבל ייסורים בשמחה ובאהבה,כי הרגשתי שהם באו מאהבה.

מתוך ההכרה הזאת אפשר גם ממילא להאמין הרבה יותר באפשרותה של תשובה,ויותר מכך,בהכרחיותה של תשובה,הקב"ה לא יתן שיהיה אחרת,הוא בא להיטיב לעולם ומי אנו שנוכל לשנות את תוכניתו .

וכמו כן גם אפשר להבין את חשיבותה של התפילה,לשפוך שיחנו בתפילה,כי רק בו מבטחנו ואנו יודעים שממנו הכל.

והמסר הנוסף והחשוב מאוד לדעתי-ולאו דווקא בנושא האינטרנט ושמירת העיניים אלא בכל עניין בעבודת ה' ובכלל- הוא הכלי המדהים שאני למדתי עליו.לדבר עם מישהו אחר.לא להשאיר את זה בתור מלחמה שלכם,אין סיבה להישאר לבד במערכה. אני הלכתי בדרך אחת,אך כל אחד יחשוב איך בדיוק השני יכול לעזור לו(אשמח אם בתגובות תשתפו אותנו ברעיונות כאלה),ולנסות זאת גם בכמה צורות במקרה הצורך.בכל מקרה אני סבור שעצם הדיבור עם אדם אחר אמור להועיל.לי שיחה אחת כזאת עזרה,אני מניח ששיחות נוספות יוכלו לעזור יותר למי שירגיש צורך בכך.

וכמו שסיפרתי זה יכול לעזור מאוד מכל מיני כיוונים,אז או שזה יעזור מהכיוון שתכננתם או מכיוון אחר."בטחו בה' עדי עד".

"אודך כי עניתני ותהי לי לישועה"

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה