close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

רגישות לזולת

הרב שמעון פרץכב ניסן, תשפא04/04/2021
פרק לו מתוך הספר עוד יוסף חי
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק לו מתוך הספר עוד יוסף חי

תגיות:
רגישות לזולת

אהבת ישראל והרגישות לזולת הינה אבן פינה ביהדות. חשיבותה גדולה לאין שיעור ולא ניתן להתקדם באמת בעבודת ה' מבלי להתקדם בתחום הזה.
כך כותב הרמח"ל במסילת הישרים (פרק י"ט) שלו לגבי הנהגת החסיד:
"גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם, וזה בגוף, בממון, ובנפש:
בגוף, שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא
מה ששנינו (אבות פ"ו): ונושא בעול עם חבירו ואם מגיע לחבירו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו.
בממון, לסייעו באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי כיון שיכול לבוא לידי כך יסירם ויעבירם, ואז"ל (אבות פ"ב): יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.
בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים אשר הפליגו חז"ל בשבחה ובחובתינו בה, ובכלל זה רדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחבירו".

אהבת ישראל של ר' יוסף הייתה מופלאה והוא קיים אותה הן בגופו, הן בממונו והן בנפשו. אך לא רק לב טהור ואוהב היה לו אלא גם רגישות גדולה מאד לזולת, וזו מעלה שאינה קלה להשגה כלל וכלל. הוא כל הזמן חשב כיצד לעזור וכיצד לא לפגוע. זו אינה מלאכה קלה. היא דורשת חשיבה מתמדת על הזולת ועל טובתו.
הדבר נבע כמובן מלבו הרחום והמלא באהבה כלפי כל היצורים ובפרט כלפי עם ישראל ומשפחתו.
על אף גילו המתקדם מאד, כאשר נודע לו על פטירת בתו ז'קלין ועל פטירת חתנו רחמים צרפתי בכה כמו ילד קטן בכאב גדול.
מספר בנו הרב יהושע:
"לא קרה שהוא אכל ולא נתן לנו הילדים מהאוכל שאכל אם היה טעים באופן מיוחד. תמיד היה מחלק את זה בינינו. סיפר לי פעם, שכאשר הוא אוכל אוכל שמוצא חן בעיניו הוא תמיד חושב חבל שלא כולם נהנים ואולי חסר לנו בביתינו".

מספרת בתו אביגיל:
"עד כמה שאבא ואמא אהבו אורחים בכל זאת הייתה לאבא הרגישות כלפי אמא והיכולות שלה, והוא כיבד את זה.
אני זוכרת שבמלחמת ששת הימים ומלחמת כיפור היה לאבא מאד קשה והוא דאג מאד לחיילים ובכלל, ואת זה הרגשנו כולנו בבית".
את הרגישות המיוחדת הזאת ניתן לראות גם מהסיפור הבא של בתו אביגיל:
"כשאימא תיבדל לחיים ארוכים הייתה מכינה לו אוכל לעבודה תמיד דאג להחזיר מהאוכל כי ידע שבתור ילדים קטנים בדקנו מה יש לו בתיק האוכל ורצה שניקח את זה ולא היה חסר ברוך השם, אימא אמרה למה אתה מחזיר והוא ענה לה לשמח את הילדים".
מספר הרב יהושע:
"כשבא מהמילואים תמיד הביא סוכריות בשביל לשמח את הילדים על אף שהוא לא הרבה באכילת ממתקים".
סיפור נפלא על רגישות מספרת בתו דבורה:
"לאחר שאחותי אביגיל עברה ניתוח באוזן וחזרה לביתה הורי באו לבקר אותה. אבי ניגש לאחותי בתחילת הביקור התכופף ולחש לה באוזן: באנו רק לבקר אותך ולא לאכול צהרים, כדי שלא תהיה מוטרדת וכמובן לא תטרח".

מספרת אחת הנכדות:
"עוד זכור לנו שהיינו וביקרנו כשעוד היה במיטבו, יושב היה במקומו הקבוע שבו הגה כל העת בתורה הקדושה והטהורה. כשרצה לשתות, ביקש בלשון יפה ועדינה ותמיד ברוח טובה, ברוך ובמתינות גדולים מאוד. ורצינו מאוד להשתתף בהכנת המשקה לכבודו ובשמחה. הוא רצה מאוד שסבתא שתחיה, ו-ה' יאריך ימיה בטוב ושנותיה בנעימים, שהיא זו שתכין לו את המשקה, אך לא היה אומר שלא אחר יכין את המשקה אלא רק רומז בצורה לא פוגעת עם הרבה עדינות, שח"ו לא יפגע מישהו, ואני לא הבנתי את הכוונה שלא להכין. וכל זה מרוב ענוותנותו וגדולתו וזהירותו שלא לפגוע אפילו כמלא נימה במי שרוצה לעשות לו דבר-מה או להכין עבורו משהו".

לעת זקנתו כאשר ראייתו נחלשה מאד והילדים והנכדים קראו לפניו, הקפיד מאד על כבודם וגם כאשר טעו היה אומר להם בעדינות שהוא לא שמע טוב וביקש מהם לחזור על הקריאה.
גם בשעות האחרונות לחייו כאשר הכרתו הייתה כבר מעורפלת, עיניו עצומות ונשימתו כבדה מאד והוא נע בין חיים למוות המשיך בגבורה להיות רגיש לאחרים והשתדל בכל כוחו לתת להם תחושה טובה.
דוגמא מרגשת לכך נמצאת בדבריה של בתו אביגיל:
"ביום שני אמרתי לו אבא אני אוהבת אותך מאוד והוא הושיט לי את היד וליטף את פני".
בדומה לכך מספר נכדו הרב שמעון:
"כאשר ביקרתי [העורך] אצלו שעות לפני פטירתו והודיעו לו שבאתי, לפני צאתי החזיק בידי ולחץ אותה במשך דקות ארוכות ממש בכוחותיו האחרונים והרגשתי שהוא נפרד ממני ומברך אותי בלבבו כפי שעשה פעמים רבות כל כך בפיו. אני לא יודע מהיכן אזר את הגבורה הנפשית לחשוב כל כך על האחרים בעוד שהוא שעות בודדות לפני העלייה לבית דין של מעלה".

מספרת בתו דינה:
"עד יומו האחרון התחשב באחרים גם שהיה כמעט בלי הכרה. באנו לבקר, מלכה הבת שלי שמעון הבן של אביגיל. אבא שמע אותם והתאמץ שלא יכאב להם, וסימן שתתקרב אליו ולחץ לה את היד ולשמעון הגיב.
כשנכנסנו לבית תמיד היה קם בשמחה והיה שואל מה שלומכם. שאל את כולם מבלי לשכוח אף אחד. פעם כשהייתי צעירה הייתי מדוכאת ולא שיתפתי פעולה עם אף אחד, כשנכנסתי אבא נכנס אלי לחדר ואמר אולי משהו מעיק לך וקשה לך להגיד אולי את רוצה להתחתן עם מישהו שאת רוצה אני יכול לעזור רק תגידי מה.
גם כאשר לא הייתי באה לחגים או לשבתות והייתי חוגגת בביתי עם חמשת ילדי אבא כתב לי מכתבים כדי לעודד אותי שלא באתי והיה כותב לי אל תתעצבני אלא תשמחי.
לפעמים כשהבית היה מלא אנשים למרות שהוא היה עם ראיה חלושה הוא ראה דברים שלא ראינו. הוא היה שם לב מי חסר. שבת אחת הבית היה מלא אנשים ואסנת בת אחותי ז"ל ירדה לאחותי ושאלה אותה למה היא לא אוכלת אתנו סעודה שלישית. אבא אמר תקראו לאסנת מדוע היא לא נמצאת כאן.
תמיד לא החסיר לנו כלום הוא ואמא היקרה שתיבדל לחיים ארוכים ולשלום. אפילו בימים האחרונים שראייתו הייתה חלשה וקשה היה לו לקום היה משמח אותי ומרקיד לי את היד בשביל לשמח אותי וגם היה משמח אותי עוד יותר לוחץ את היד ומנשק".

מספרת בתו דינה:
"פעם אחת היה מיתון במדינה ואבא אמר אם המדינה צריכה כסף שיפחיתו לי מהמשכורת".
מספר בנו הרב יהושע:
"לא רצה ללכת לשמחות כי ידע שיבואו אליו והוא לא הרגיש טוב בזה שלא יכיר אותם והם עלולים להיפגע מכך".
בתו דבורה מספרת:
"גם כשלא היה רואה והיינו אוכלים סעודה שלישית, כשהילדים של אורה היו באים בהפתעה הוא היה מבקש להגיש כל מה שיש ותמיד היה מבקש להעביר את הסלטים שלידו לצד הרחוק יותר, אמא תמיד הייתה אומרת לו אבל יש להם לא צריך אך זה לא עזר, הוא היה בכל זאת מבקש להעביר. תמיד דאג שלכולם יהיה לחם גם בקצה השני. תמיד אמר תעבירו לחם ודאג שכולם יאכלו".
בתו תמר מספרת:
"בכל פעם שהייתי מגיעה מזיכרון יעקב לבקר, אחרי כמה שעות של נסיעה ארוכה הייתי מותשת, אך כאשר הייתי רואה את אבא ז"ל כל העייפות הייתה עוברת מהשמחה שהייתי רואה אותו. כאשר הייתי רוצה לנסוע בחזרה לזיכרון היה אומר לי תסעי בבוקר מוקדם ולא בלילה. הייתי אומרת לו: אבא, הילדים מחכים ליד הגן ואם אני אאחר מי יפתח להם. בשומעו שקיים סיכון שמא הילדים שטיפלתי בהם יתאכזבו ויפגעו מיד הסכים עם דעתי לנסוע בלילה".

אחת הנכדות:
"מתי שמישהו אמר דברי תורה וטעה או לא דייק, סבא זצ"ל אף פעם לא תיקן אותו. הוא חשש מאד שהוא יפגע אם יתקנו אותו לפני כולם".
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה