מקל חובלים ומקל נועם

הלכה מוזרה תופסת את מקומה בשו"ע (סוף סימן תקנא) בהלכות בין המצרים:
צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם

השו"ע מזהיר שלא להכות את התלמידים בימי בין המצרים. שתי שאלות לפחות מעלה הלכה זו:
1. ומה בשאר ימים – מותר להכות? צריך להכות?
2. אם יש מקום להכות את התלמידים בשאר ימים, מדוע אין מקום לשיטה חינוכית זו בימי בין המצרים?

ניתן לפתור את כל העניין בכך שסכנה יש בימים אלו, ואין אנו מעוניינים להכניס את עצמנו ב"קום עשה" לסיטואציה שיש בו סכנה.

אולם הדברים מקבלים מימדים אחרים לגמרי לאור דבריו הקצרים של הרב קוק בפתגמו לחודש תמוז:
מבין המצרים נגאל עם
על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית
שאינם צריכים למקל חובלים

מקור הביטוי 'מקל חובלים' הוא בנבואתו של זכריה (יא):
וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן
הגמ' במסכת סנהדרין (כד ע"א) מבארת את זהותם של שני מקלות אלו:

אמר רבי אושעיא מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה.

מפרש רש"י:
מחבלים - בלשון עז וחמה מקשין זה לזה ובני ארץ ישראל נוחין יחד, ומעיינין יחד, ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאה לאור.
מה שעולה מתוך כל המקורות הללו הוא שישנן שתי הנהגות לאורן מנהיג הרועה את צאנו: האחת, מקל חובלים, שייכת לבבל – לגלות, והשניה, מקל נועם, שייכת לארץ ישראל. בכל אחד מהמקרים מדובר על מקל, מקל היכול לשמש להוראת הדרך אך יכול גם להעניש במידת הצורך.

מדוע בבבל מנהיג מקל חובלים? מדוע בבבל תלמידי חכמים מחבלים זה לזה?
התשובה לכך נעוצה בהגדרתם של חז"ל (שבת קמה ע"ב), כי תלמידי חכמים שבבבל אינם בני מקומם. השלכות רבות ישנן לכך שאדם חי מחוץ למקום הטבעי שלו: הוא אינו מתנהג בחופשיות, הוא חש כי חסר לו משהו, הוא אינו יכול להביע את עצמו בצורה רגילה וטבעית לו, הוא עסוק בהישרדות ובבחינה מתמדת של מעמדו מול בעל המקום, ועוד. במקביל, אם נבחן את גורמיה ואת תוצאותיה של ההכאה, נראה כי הם מורכבים ביותר. ההכאה עלולה לנבוע מתסכול של המחנך מחד גיסא או רצון להביא לתוצאות מיידיות מאידך גיסא, תוצאות שאינן בהכרח מקדמות את תהליך הבניין העצמי של הילד. אולם יחד עם זאת יש מקום להכאה, או ליתר דיוק – לענישה בצמתים מסוימים, כשהיא אינה נובעת מ"לחץ" פנימי של המחנך להצליח, ולא מרצון לכופף את הנפש ולהביא אותה אל התוצאות הרצויות.

היכולת להבחין בין שני סוגי ההכאות הללו, הינה מסובכת ביותר, ולעיתים ניתן לראות את תוצאותיה בשלבים מאוחרים יותר. דוגמה לתהליך כזה ניתן לראות באקורד הסיום של תקופת נבואתו של אליהו הנביא.

מעמד מרשים התקיים בהר הכרמל, שם הגיע כל העם לכדי ההכרזה העליונה: "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים". היה מקום לצפות כי סוף הדרך הגיע – העם מלא אמונה. אולם לא כך היו פני הדברים – אליהו מגלה כי הוא המבוקש מספר אחת בממלכה, ועליו לברוח. הוא מגיע אל הר חורב, הוא הר האלוקים ושם אומר לקב"ה דברים חריפים על עם ישראל (מלכים א יט):
וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

ובמדרש הרחיבו חז"ל את הדיאלוג הזה בשני כיוונים משלימים:
אמר לו הקדוש ברוך הוא בריתי שמא בריתך ואת מזבחותיך הרסו אמר לו מזבחותי שמא מזבחותיך ואת נביאיך הרגו בחרב אמר לו נביאי ואת מה איכפת לך אמר לו ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה תא חמי מה כתיב תמן ויבט והנה מראשותיו עוגות רצפים מה הוא רצפים אמר רבי שמואל בר נחמן רוץ פה, רצוץ פיות בכל מי שאמר דילטורייא על בני (שיר השירים רבה פרשה א לח)

וכשאמר הקב"ה לאליהו מה לך פה אליהו, היה לו לאליהו לומר לפני הקב"ה: רבונו של עולם בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם. ולא די שלא אמר כן, אלא אמר: קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'. מיד התחיל הקב"ה לדבר עם אליהו דברי תנחומין, ואמר לו: כשנגליתי ליתן תורה לישראל לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן של ישראל, שנאמר: ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה וגו'. מה עשה הקב"ה? המתין לו לאליהו שלש שעות, ועדיין הוא עומד בדבריו הראשונים, ואמר עוד פעם שנית: קנא קנאתי לה' אלהי צבאות וגו'. באותה שעה אמר הקב"ה לאליהו לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו'... ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, ומה שיש בדעתך אין אני אוכל לעשות. (תנא דבי אליהו זוטא פרק ח)

במעמד זה אליהו מתגלה בכאבו הגדול על כך שהעם אינו הולך בדרך ה' ודבק בו, אך האם הדרך להביא את העם לידי כך היא דרך הכאה? אומר על כך המלבי"ם:

הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעישו רעש ובל יבעירו אש, כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים

אכן, בדרך כלל ההכאה הבא מתוך סערה, רעש ואש פנימית, אינה נושאת תוצאות טובות וראויות. על כן דורשים חז"ל כי בבבל – בגלות – בה אין יכולת לחיות ולפתח חיים ישראליים עצמיים כבני מקומם, קשה להבחין בשורש האחד של כל הדעות, בשל כך הלומדים "קשין זה לזה", ואף ההנהגה החינוכית עושה שימוש בכלים שיש בהם משום כבישת כוחות החיים וכיפופם, המשיגים תוצאות מעשיות, גם אם החיים הפנימיים-העצמיים אינם נבנים מהם. אולם בארץ ישראל, ארץ החיים שלנו, וקרקע הצמיחה העצמית שלנו, ניתן להבחין בשורש החיים האחדותי שלנו, והלומדים "נוחין יחד, ומעיינין יחד, ומתקן זה את דברי זה", ובשל כך אף ההנהגה החינוכית יכולה לפנות אל כוחות הנפש והחיים ולהצמיח אותם באופן ישר, אמיתי, מלא אמון ואמונה.

גם אם יתכן במהלך תקופת הגלות (=כל ימות השנה) לנקוט בדרך הנהגה של מקל, ולדעת כי לא נורא אם בפועל יהיה זה מקל חובלים, הלא כאשר מדובר על הנהגה החינוכית בשעת היציאה מהגלות, שעה בה עלינו לתקן את סיבת החורבן (=ימי בין המצרים), אסור לנו לאחוז במקל החובלים. אל התוצאות החינוכיות בתקופה הרת גורל זו ניתן להגיע אך ורק בגבורה רוחנית שיסודה בסבלנות היודעת את סוד הצמיחה האיטית ועמוקת האמון בחיים. (הדברים מבוססים על ספרו של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל 'באר מגד ירחים')