close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

טלפונים, תאווה ומוות

הרב יניב חניאכו תמוז, תשעט29/07/2019

מי שעומד ליד הכביש חצי שעה ביום רואה ש7 מתוך עשרה נהגים שעוברים בכביש לידו- שקועים בטלפון שלהם. חלק בשיחות, חלק ניכר אחר שולח או קורא הודעות...

תגיות:
מידי יום ביומו אני עומד על יד בית הכנסת שלנו, ליד הכביש, ומחפש "השלמות למנין". זו לא משימה קלה, אבל כזו שכבר התרגלתי אליה... בקושי. שנים אחרי שנים. ובכל זאת, ישנה תופעה אחת שמאוד, או אפילו בלתי אפשרי, להתרגל אליה- והיא העובדה שמי שעומד ליד הכביש חצי שעה ביום רואה ש7 מתוך עשרה נהגים שעוברים בכביש לידו- שקועים בטלפון שלהם. חלק בשיחות, חלק ניכר אחר שולח או קורא הודעות... אבל בפשטות- שבעה מתוך עשרה שקועים בטלפון. ואני משתמש במספרים בלשון זכר, כי אצל הנשים המצב חמור פי כמה. ישנן אכן כמה צעירות שאוחזות בהגה בשתי ידיים, אבל כמעט כל שאר הנשים מתייחסות לטלפון שלהם כמו שנשים מתייחסות אליו- לא רק כאל אמצעי קשר חשוב, אלא כמין הוכחה, צינור ופטמה לערך החברתי, האישי ואיכות החיים המשפחתית שלהן. אז הן מדברות, מסמסות, מקליטות וצופות כדין פיקוח נפש גמור ומוחלט.

יותר מזה. סמוך לבית הכנסת שלנו יש "פס הרעדה" גבוה במיוחד וזה תמיד מדהים לראות את ההפתעה על פניהם של הנהגים/ות הללו כשהם מוצאים את עצמם לפתע בגובה, או מתחבטים לרגליו. כי תשומת הלב שלהם רחוקה כל כך מהכביש. הלם מוחלט מפס הרעדה, שלא לדבר על ילד שחולף עם אופניים.

פעם, לפני שנים, נהגנו להראות לחניכים בסמינריונים סרט של פרח לוכד נמלים- הוא מפריש צוף מתוק שהוא למעשה חומר עיכול, והנמלה נמשכת ל"מתוק מתוק" הזה... נכנסת לגביע הפרח, ולאט לאט מסתבכת בצוף, מתעכלת ושם, באותו צוף מתוק, מותה. לפעמים התהליך המדהים הוא שהרגליים או איבר אחר, כבר התעכלו, אבל הפה עדיין שקוע במציצת המתוק... נהגנו לומר שזה מדמה את התאוות הגסות של האדם, צוף מתוק, ששוקעים בו, והוא למעשה המוות עצמו... הנמלים באות למצוץ ואינן יכולות להתנתק.
נראה שבסמינריונים היום כבר לא צריך נמלים... בוחני תנועה מספרים שהם מוצאים את הנהגים המתים בתאונות עם הטלפון עדיין ביד. הצלצול המתוק, ההבטחה הלא ממומשת שהשיחה הבאה טומנת בחובה "הבטחה" ואישור וסימן לחשיבות שלי, לכמה אני מקושר, מקובל, חשוב... וחייב, פשוט חייב, לענות- ושם מוֹתְךָ ו... מות אחרים בכביש. אני הרי, כל אחד חושב, לא כמו אחרים, שהשיחות שלהם לא חשובות, וההודעה הבאה הרי תחרוץ את גורלי וגורל היקום כולו ולכן מותר לי, כפיקוח נפש יקומי, לסכן את הילדים, ההורים, הזקנים וגם את אוספי המניינים.

כמו בהרבה דברים, גם כאן לא יצליח רק טיפול "מקומי" של "אם נוהגים לא מסמסים". כל עוד הטלפון הוא הבטחת צוף מדהימה, שבעה מתוך עשרה ותשע מכל עשר, ימשיכו ללקק את הצוף. כמו כל התמכרות והישג אחר, זה מצריך אימון, עבודה אישית על ה"קשר" עם הנייד. אימוץ של "שריר הניתוק מהטלפון", ותרגול. הרבה תרגול. על מה מגדיר אותי ואת החברתיות שלי. אימון שרירי/ נפשי כולל של היחס ל"טלפונים" החכמים, שרק הוא ימנע את התאונה הבאה.
הוסף תגובה
הדפס את המאמר
המלץ לחבר
הגדל /הקטן טקסט
שמור קישור
שם השולח
תוכן ההודעה