close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

שמות פרק לט'

טז אדר, תשפא28/02/2021
פרק סב מתוך הספר תנ"ך על הפרק
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק סב מתוך הספר תנ"ך על הפרק

תגיות:
פש(ו)ט הפרק: המסכם:
עשיית בגדי הכהונה:

(א) התורה מבארת שמהבדים המיוחדים עשו את בגדי השרד לכיסוי כלי המשכן [בעת נסיעתם כמובא בפרשת במדבר פרק ד] ואת בגדי הכהונה.

(ב-לב) עשיית האפוד וחיבור אבני השוהם, עשיית החושן, המעיל, הכתונת, המצנפת, המגבעות, המכנסיים, האבנט, הציץ.

(לג-מג) בני ישראל מביאים למשה את כל מה שהוכן, ומשה מברך אותם.

מעמיקים מבט- הרב שלמה אבינר:
בפרשה הקודמת, 'ויקהל', מופיעה שיא הכלליות: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל... זה הדבר אשר צוה ד'... וכל חכם

לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ד'... את המשכן". עם-ישראל כולו מכונס יחד לשמוע את הצו על הקמת בית-המקדש, מכון לשכינה בארץ, ואילו בפרשתנו מופיעה ההתפרטות הקיצונית ביותר, עד כדי מניין הפרוטות של הווים לעמודים, פירוט שלא יוכל להיות יותר מפורט הימנו.

שתי גישות הן: האחת - כללית, מופשטת מאוד, עוסקת באידאלים כלליים מרחפים באוויר, אך חסרה הירידה לפרטים. אין האידאלים יורדים ומתגלים במציאות הארצית, בממשי, כאותו כומר, שאהב את כל האנושות, אבל לא אהב אף אדם! חסרה מידת הדין, היינו ההצטמצמות, הירידה והסידור של האידאל העליון בפרטי המצבים המציאותיים המדוייקים. כמו השופט, שנקרא להכריע בין פרוטה לשתי פרוטות, ואינו יכול להתחמק מלגזור דינו בשם אידאל החסד, רחמים או ויתור. המשפט צריך להגדיר ו"לחתוך". ההלכה המדויקת המפורטת מבטאת את האומץ והגבורה של התורה, היורדת לכל פינות המציאות, ומסדרת, מתקנת ומיישבת את האידאל בתוכם.

לעומת זאת, תיתכן גישה הפוכה: חשבונות קטנוניים של פרטים בלי אמונה, בלי גדלות, פרטים יבשים ללא שורש יניקה ממקור אידאלי, עליון ומחייה. חשבונות אלה הם נצרכים, אך מחניקים. לכן "כיפה של חשבונות היה חוץ מירושלים, כל מי שהיה מבקש לחשוב הולך לשם. למה? שלא יחשוב בירושלים ויצר" (שמות רבה נב ה). ירושלים היא משוש כל הארץ, אין פה מקום לחשבונאות, גם לא זו המוסרית. ה"צביטה" הליבית שעושֶה חשבון הנפש לא יימלט ממנה, אין מקומה בירושלים. כמובן, יש צורך בחשבון נפש, אבל לא ייתכן שכל חיי הרוח של האדם יצטמצמו לחטטנות במומים פרטיים. יש צורך ברוממות כללית של הרצון מתוך גדלות ושמחה (אורות התשובה טז א).

אנו נבנים מהכלל ומהפרטים בחברה. יש גדלות בגודל, אבל יש גם גדלות בקוטן. כשם שאנו אומרים "מה גדלו מעשיך ד'", אנו גם אומרים "מה קטנו מעשיך ד'". כלומר, "כשם שהננו מתמלאים פלא על גודל המאורות, על המרחבים הגדולים... כן הננו מתפלאים בהסתכלותנו לעומק היצירה בקטנותה, פרטי האיברים של בעלי החיים היותר קטנים" (אורות התורה ג ח). וכמשל המחט: בתערוכה תעשייתית, בה הציגו מכונות אדירות מימדים, בא אדם אחד והציג מחט. פְּתחהּ ומצא בתוכה עוד מחט. פתח גם זו ובתוכה היתה מחט קטנה יותר, ובתוכה מחט זעירה ועוד ועוד. כך הוא גם בתורה: "כללות ההשגות העליונות... מראים לאדם עולם מלא של גדולה... כן ימצא תילי תילים של המון חדשות על כל קוץ וקוץ בכל פרטיה של תורה" (שם). כל המצוות כולן הן התגלות הגודל בקוטן, בסוד הצמצום של האידאלים הנישאים המצטמצמים במערכי המציאות.

וכן בענייננו. מבניין בית-המקדש הכללי עוברים לפרטי חשבונות - עמודיו, אדניו ויתדותיו. ומשה איש האלוהים, הכלל-ישראלי, הוא העוסק בדו"ח הכספי עד הפרוטה האחרונה. כלל ופרט.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה