החברה מאנוש שומעים שיעור- סיפור חובה!!
close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

החברה מאנוש שומעים שיעור- סיפור חובה!!

הרב יניב חניא  י אדר, תשעה  3/1/2015

סיפור אישי- לאחרונה חל אצלנו שינוי מהותי ומפתיע. ליד בית הכנסת שלי פתחו הוסטל של אנוש...

תגיות:
אחד הקטעים הקשים בחייו של רב הוא העברת השיעור "בין מנחה לערבית". ברוב המקומות, וגם בבית הכנסת שלי, הקהל, השבוי יש לומר, עייף מיום העבודה. ממהר לכל מיני מקומות, לא בא מרצונו ל"שיעור" ובעיקר מרוכז בעצמו. וכך אתה מוצא את עצמך, בתור רב בית הכנסת, מקריא הלכות או אומר משהו קצר בעיקר לפָּדָחות. חלק מהציבור יוצא לעשן, חלק אחר (מהמנומסים שבהם) יוצאים לשוחח בנייד, ורובם מתעסקים עם הטלפונים. הלמדנים שבהם לומדים משהו אחר, רציני יותר, הדברנים שבהם משוחחים על בעיות העולם ומסדרים ענייני ממשלות, היותר גסי רוח צופים בסרטוני ווטס אפ שנשלחים במיוחד לרגעים אלו וזה
עוד מבלי שהזכרנו, כמובן, את העלונים ואת אלו שסתם מנקרים במצב של נים ולא נים. האמת, זה מביך. הניסיון להמשיך וללמד, או למצוא את הסיפור/ הבדיחה או האנקדוטה הבאה כדי למשוך מעט תשומת לב מציב אותך, כרב, בעמדה מוזרה משהו. אבל מתרגלים. מה גם שלמרות שכולם חשובים, כולם עסוקים וכולם יודעים בעל פה את מה שאתה מלמד מזמן, לעיתים קורה ותשומת הלב מוסטת אליך ופתאום מתפתח דיון נחמד ומקיף שכולם יוצאים ממנו נשכרים.

כך זה במקומות רבים, אני מניח, וכך זה גם בבית הכנסת שלי. אולם לאחרונה חל אצלנו שינוי מהותי ומפתיע. ליד בית הכנסת שלי פתחו הוסטל של אנוש... ושניים מדייריו ה"חריגים" התחילו להתפלל אצלנו. מלבד העובדה שהם גומרים לעבוד מוקדם במיוחד וממילא מגיעים תמיד בזמן ומתגברים את המניין מאוד, הם גם פלא על ענווה והקשבה. מיד כשמתחיל ה"שיעור" בין מנחה לערבית הם גוררים כסאות פלסטיק קרוב למקום שבו אני יושב, או נעמדים בטווח האזנה מכובד אם אין כסא, ופשוט מקשיבים מרותקים לשיעור הקצר. לי נראה שאחד מהם מבין יותר מהשני על מה אנחנו מדברים, והוא גם שואל שאלות נחמדות שפותחות דיון פעמים רבות, אולם זה לא מונע משניהם ביחד לגשת אחרי השיעור ולהגיד תודה ולתת מחמאות על ה"שיעור המדהים". לפעמים הם גם מנסים לנשק לי את היד.

מדהים מה שזה עושה לשיעורונצ'יק שלנו. מלבד העובדה שזה נוסך בי חיים חדשים, וממילא משדרג את השיעור בכמה דרגות (מה לעשות, אינו דומה מי שמדבר מול פדחות הכפופות למכשירים למי שמדבר מול עיניים נוצצות, האיכות של הדיבור עצמו משתנה), זה גם מהווה שיעור קטן ל(ענווים שבין) האנשים בבית הכנסת ומעט יותר מהם מתרכזים בדברים. הענווה הגדולה שלהם הופכת אותם למאזינים נפלאים, וממילא נותנת כח גם למשפיע להשפיע יותר, להיות מעניין יותר ורציני יותר. וכך מצליחים שני אנשים ה"זקוקים להגנה בהוסטל" להחיות את השיעור בצורה מדהימה, פשוט כי הם כלי קבלה אמיתי ומופלא. "אין להם" עניינים חשובים יותר (ולנו הרי יש, עם כל הכבוד לכבוד הרב), והם לא מנסים לפתור את כל בעיות הממשלה באמצעות רעיונות מדהימים שאף אחד לא חשב עליהם. הם באים להתפלל, ושומעים שיעור בין מנחה לערבית, וזהו. וזה מדהים ומחכים ומעורר למחשבה עלינו ועל גאוותנו הסוררת והנזקים שהיא גורמת לנו בהיותנו נכים ופגועי נפש בתחום כל כך חשוב- היכולת לקבל.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה