כשרות בסגריות אלקטרוניות (וייפ)

יש להעיר כי מצד האמת לא היה מקום לעסוק כלל בסוגיית הסיגריות. כבר ידוע ומפורסם עד כמה חמורה סכנתן וכמה גדול נזקן לבריאות האדם. ואף אם בדורות קודמים נמצאו פוסקים שהתירו את העישון, הרי שבימינו לאחר שהסכנה נתבררה ביתר שאת ואינה מוטלת עוד בספק, ברור שאין מקום להתיר זאת.

והנה הסיגריה האלקטרונית אף היא בכלל זה, ואפשר שאף חמורה מסיגריות רגילות. שכן בעוד שסיגריה רגילה האדם מעשן סיגריה אחת ולאחר סיומה ישנה הפסקה עד לעישון הסיגריה הבאה, הרי שבסיגריה האלקטרונית ניתן להמשיך ולעשן ברציפות במשך כל היום.

בנוסף לכך, סיגריות רגילות בדרך כלל אינן מותרות לעישון במקומות ציבוריים, ועל כן נדרש האדם לצאת החוצה כדי לעשן. לעומת זאת, סיגריות אלקטרוניות ניתנות לשימוש כמעט בכל מקום. עוד יש לציין כי סיגריות רגילות מותירות ריח רע מן הפה ומן הבגדים ולכן נמנעים מלעשנם, בעוד שהסיגריה האלקטרונית כמעט שאינה מותירה ריח כלל.

מלבד זאת, העישון בסיגריות רגילות נעשה כיום פחות ופחות מקובל מבחינה חברתית, ואילו הסיגריות האלקטרוניות זכו בשנים האחרונות למעמד מקובל ופופולרי בעיני רבים, בשל כך התפשטות השימוש בהן גדולה במיוחד, ואדם אינו מרגיש באי נוחות להשתמש בהם באופן תמידי.

ועתה ניגש למהות הנידון.
סיגריה אלקטרונית היא מכשיר המייצר אדים מנוזל מיוחד במקום עשן מטבק. הפעולה מבוססת על חימום ואידוי, ולא על שריפה כמו בסיגריה רגילה.

מבנה המכשיר
המכשיר מורכב מכמה חלקים עיקריים:
איך הפעולה מתרחשת בפועל
כאשר המשתמש שואף או לוחץ על כפתור:
מה יש בתוך הנוזל
נוזל האידוי (E-liquid) מורכב בדרך כלל מ:
סוגי סיגריות אלקטרוניות
יש כמה סוגים נפוצים:
ההבדל בין הוייפ לסיגריה רגילה
בסיגריה רגילה יש שריפה של טבק בטמפרטורה של כ- 800° Cשיוצרת עשן עם אלפי חומרים.
בסיגריה אלקטרונית אין שריפה אלא אידוי, ולכן נוצרים אדים ולא עשן — אך האדים עדיין יכולים להכיל ניקוטין וחומרים נוספים.

עישון סיגריה רגילה בפסח
ונפתח בדיון שנמצא בפוסקים הקדמונים אם עישון טבק בפסח צריך הכשר.

כבר עמד המגן אברהם (סימן תסז סק״י) על זאת שאת עלי הטבק שורים בשכר חמץ, וכתב: "טוב״ק (טבק) דרך לשרותו בשכר, וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו". הובאו דבריו להלכה במשנ״ב (ס״ק לג), ובחק יעקב (ס״ק כב), ובגר״ז (ס״ק כד), ובחיי אדם (ס״ק לג).

לעומתו היעב״ץ (מור וקציעה סימן תמב בסוף) סבר שאין שום איסור בזה ותמה על דברי המג״א, ונביא דבריו במלואם שכן נצטרך להם בדיון של הוייפ. וז"ל: "מה שכתב המג״א בענין איסור הטובק הוא תמוה מאוד, תמהני אם יצא מפיו ז״ל, ולו יהי כן האמת ודאי ששורין אותו בשכר היה מותר אפילו באכילה כיון דלאו לטעמא עביד, ולהוי כחרכו קודם זמנו, כל שכן שאינו דבר הנאכל ואין צורת החמץ עומדת בו כל עיקר, דאפילו הוה מידי דיהיב טעמא אבטיל ליה קודם פסח ושרי, השתא דלאו מידי דמיכל הוא, והשכר נפסד מיד, אע״פ שהטובק משביח על ידי כך בכחו וקיום לחותן, פשיטא דאיסור חמץ אזיל ליה לגמרי מיד שנבלל עם הטובק, דשוב אינו ראוי אפילו לאכילת כלב, דשרי בלי ספק אף לאוכלו בפסח אם כשרה קודם הפסח. ומה גם שאינו בר אכילה, אע״ג שמכניס עשנו לתוך פיו, מאי הוי הנאה גרידא בלחוד היא כריח ודכוותה שאין בו ממש, ולא עדיף מדיו שנעשה על ידי שכר שמותר לקיימו בפסח ולכתוב בו דקמתהני מיניה, דאע״ג דאיהו חמץ ודאי והוא עיקר הדבר ועדיין צורת המשקה קיימת בו. על אחת כמה וכמה בטובק זה שאינו אלא ספק, ואף הודאי אין ממשות מהחמץ, וק״ו בן בנו של ק״ו שאין ענין להצריכו ביעור כמ״ש הרב הנ״ל ז״ל אין לו מקום כלל וכלל. אין ספק בעולם כלל לעניות דעתי דמותר לשרותו אף לכתחילה בשכר קודם הפסח וליהנות ממנו בפסח, אלא דנראה דבר תמוה לרבים". וסיים תשובתו: "וזוכרני שראיתי בקטני לאבי מורי הגאון החסיד ז״ל שהיה שוחק על המתחסדים ומחזרים אחר הטובק לי״ט פסח".

האחרונים בני זמננו חלקו אם ההיתר של היעב״ץ עדיין קיים.
כתב הגר״מ שטרנבוך שליט״א (שו״ת תשובות והנהגות ח״ד סימן צז) שיש ברוב הסיגריות חמץ גמור מפני שמוסיפים בהם עשרות מצרכים לצורך נתינת טעם וריח, וכן שוטפים את הטבק באלכוהול. וכתב שראה מכתב מחברת הסיגריות שכתבו שהם מערבים בחומר חיטים ושעורים. ולכן יש גם מחמירים שלא להשהותם כלל בפסח בבית.

המקילים סוברים כי אף שהעלין שרויים ביין נסך האסור בהנאה, מכל מקום יש להתיר מכמה טעמים. כך כתב שער המלך (הובא בפת״ש סימן קח סק״ג), שדבר זה דומה לדין בת תיהא שהותרה, וכפי שפסק השו״ע (סימן קח ס״ה): "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית". ועוד צירפו להקל מצד הספק שמא יש ששים כנגד היין, ובאופן זה לכו״ע ריח לאו מילתא היא, והוי ספק דרבנן לקולא, שהרי סתם יינם אינו אסור אלא מדרבנן. טעם נוסף הוא, שהיין ניתן בטבק לשם נתינת ריח בלבד, וכל ריח שאינו בא לידי אכילה אינו נאסר, וכפי שכתבו הרמב״ן (במלחמות, פסחים דף יט ברי״ף), והראב״ד (בהשגות על בעה״מ פסחים שם).
אכן אם נידון טבק זה לאיסור משום חמץ, אין להתירו בטענה שהעלים נשרפים בשעת העישון, על פי דברי הגמרא (פסחים כא, ב) שדבר שחרכו מותר בהנאה, שכן היתר זה לא נאמר אלא כאשר חרכו קודם זמן האיסור בפסח, אבל לאחר זמן איסורו בפסח כבר העלים נאסרו בהנאה.

עוד דנו האחרונים מצד החומר המדביק את הסיגריות, שלעיתים יש בו חשש חמץ. יש מן הפוסקים שהתירו משום שחומר זה נפסל מאכילת כלב ואף אינו ניכר כלל. כך הביא הגר״ע יוסף (חזון עובדיה פסח עמוד קיט), וכן בשו״ת דברי חיים (יו״ד ח״א סימן כ), ובשו״ת תפארת יוסף (או״ח סימן כז). ויש מחמירים כמו שהביא שם בשם הספר זכרון משה (סימן רי) בשם מהר״ײ אזולאי, ובשם שו״ת לב חיים (ח״ב סימן ק).

למעשה נראה כי מנהג העולם להקל ולעשן בימי הפסח ללא חשש.

עישון סיגריה אלקטרונית (וייפ) בפסח
כמו שהתבאר לעיל, בסיגריה האלקטרונית מצוי נוזל אשר בשעת השאיפה מתחמם ומתאדה ומגיע אל הפייה בדמות אדים הדומים לעשן.

בנוזל זה קיימים כמה חששות כשרות, הטיב לבארם בגליון עומק הפשט (מס’ 206). ולהלן סיכום מציאות הדברים בצירוף בירור ההיבטים ההלכתיים שערכתי:

כותב בעומק הפשט: "בסיגריה אלקטרונית מצוי עשרות עד מאות חומרי גלם שמגיעים מכל העולם, ורק אנשים בודדים יודעים מה יש בפנים. בחומרים ניקוטין, פרופילן, גליקול, פוליאתיאן גליקול, אין חשש כשרות".

גליצרין:
גליצרין (VG) הוא אחד המרכיבים המרכזיים היוצרים את האדים. אמנם ברוב הסגריות האלקטרוניות משתמשים בגליצרין מן הצומח, אולם מצוי גם גליצרין שמקורו מן החי, וממילא קיים בו חשש של טרפות ונבלות.
נוסף לכך יש לחשוש שמא ייצור הגליצרין מן הצומח נעשה באותו מפעל שבו מייצרים גליצרין מן החי, תוך שימוש באותן מערכות קיטור ובאותם כלים. עם זאת, נראה כי חשש זה רחוק למדי, שכן בדרך כלל ייצור הגליצרין מן הצומח נעשה במקום נפרד, וממילא אמרינן בזה את הכלל כל דפריש מרובא פריש, ולתלות שהמוצר בא מן המקור המצוי.

חומרי טעם וריח:
בסיגריות האלקטרוניות מצויים כ- 4% חומרי טעם וריח, שיעור זה משמעותי ואינו מתבטל בששים. יתר על כן דבר שניתן לשם טעם אינו בטל, שהרי כל מטרת הוספת החומרים הללו היא כדי שיורגש טעמם, בעוד שדין ביטול נאמר כאשר הטעם מתבטל ואינו מורגש.

מכל מקום, חומרים אלו בדרך כלל אינם מן החי, ואף אין מצוי במפעלים שימוש בחומצות שומן מן החי. עם זאת, קיים חשש סביר שמא בתהליך הייצור נותרו בתערובת רכיבי בשר או חלב שתפקידם להזין את החיידקים המייצרים את החומרים, ויהיו במצב של נתינת טעם לכל התערובת מחמת חום של יד סולדת או שהייה מעת לעת. אולם גם חשש זה אינו מצוי מכמה צדדים: ראשית, אין ודאות שהשתמשו ברכיבים אסורים. שנית, גם אם השתמשו בהם, אין הכרח שהיו באופן המבליע טעם, שכן בדרך כלל התהליך אינו מגיע של יד סולדת ואינו שוהה מעת לעת, ועוד ספיקות.

חשש נוסף הוא עירוב אלכוהול בחומרי הטעם, כאשר יתכן שמקורו ביין נכרים. גם כאן מדובר בחשש שהוא רק מיעוט שאינו מצוי.
עוד הביא שם את דעת מומחה הכשרות הרב יוסף זריצקי שאין בסיגריה האלקטרונית חשש כשרות כלל, ומותר לכתחילה בפסח, משום שאין בה אלא חומרים טבעיים לצד חומרים כימיים מסוכנים ורעילים.

הדיון ההלכתי בשאיפת האדים
עתה ניגש לדון בשאלות ההלכתיות הכרוכות בשאיפת האדים הללו. ברור שכל הדיון אמור רק במקרה שאכן יש בנוזל חשש איסור, והדבר תלוי במציאות הייצור כפי שנתבאר לעיל. עיקר הדיון הוא בשני היבטים: מצד טעם ומצד זיעה.

טעם הנוזל
ראיתי כמה פוסקים שפלפלו בדיני הוייפ, אולם לא ראיתי מי שהעיר על הטיפות הנפלטות לעיתים מן הסיגריה האלקטרונית. פליטה זו היא תופעה מצויה למדי. לפי מקורות שונים שבדקתי היא מתרחשת אצל כעשרים אחוז מן המשתמשים. טיפות אלו הן למעשה הנוזל עצמו המצוי במיכל. אם כן, אם מקור הנוזל בחומר אסור- פשוט שאין להתיר את בליעתו.

ואין לומר כפי שכתבו כמה מן הפוסקים להקל שטעם הטיפות פגום, שהרי המציאות ידועה למעשנים שטיפות אלו בעלות טעם טוב ומשובח. אילו היה טעמן פגום היו פולטין אותן ולא בולעים אותן, ולא ראינו שהמעשנים עושים כן.

עוד אין לטעון כי הנוזל שבמיכל טעמו פגום, ודבר שטעמו פגום אינו אוסר (שו״ע יו״ד סימן קג ס״א), שהרי הדבר נובע מכך שהוא מצוי שם כתמצית מרוכזת, אבל כאשר הוא יוצא החוצה בצורת טיפה, טעמו משתבח ונעשה ערב. ולא גרע זה מאיסור פגום שאסור אם חוזר ומשתבח (שו״ע שם סעיף ב), כמו שהביאו הרבה פוסקים, ובכללם בשו״ת חתם סופר (הובא בפתחי תשובה סימן פז ס״ק יט), ובשו״ת חלקת יואב (סימן יא), ובשו״ת אגרות משה (יו״ד סימן מג), ובשו״ת מנחת יצחק (ח״ה סימן ה). אף שיש מן האחרונים שהתירו כדברי החוות דעת (סימן קג סק״א בביאורים).

ואפילו אם היינו מחשיבים זאת לדבר פגום כדעת החוות דעת דלעיל, עדיין אין להכניס דבר איסור פגום לפיו לכתחילה, שכן בעצם מעשה האכילה הוא מחשיבו, כמו שכתב הרא״ש לאסור כן.

יתירה מזו, אפילו לטעום איסור בלשונו ולפולטו מיד אסרו הפוסקים, כפי שכתב בשו״ת הריב״ש (סימן רפח), והובא ברמ״א (סימן קח ס״ה). ודבר זה נאמר אף בשאר איסורים, כמו שהביא הש״ך (ס״ק כד), וכל שכן באיסורי הנאה כגון חמץ בפסח. ואף במקום ספק איסור אסר הדרישה (הובא בט״ז סימן צח סק״ב), וכן הש״ך (הובא בפתחי תשובה סימן צח סק״א), אלא אם כן קרוב הדבר שיטעם טעם היתר.

ואף שהביא בפתחי תשובה (שם) את דברי הצמח צדק שהתיר טעימה בלבד ללא בליעה בדבר פגום, מכל מקום הוסיף לבאר בשם הנודע ביהודה (תנינא יו״ד סימן נב) שלא התיר הצמח צדק טעימה אלא בלשון בלבד, ואף זאת דווקא באיסור פגום, ולא בשאר איסורים דרבנן.

והשתא הגע בעצמך: כיצד ניתן להתיר את הוייפ שטעמו משובח, ועוד שמכניסו לגרונו ולא רק טועם בקצה הלשון, ופעמים רבות אף בולעו.

ואין לומר שכיון שאין כוונתו לבלוע את האיסור אלא רק לשאוף את האדים, אין בזה משום אחשביה, כפי שביקשו לטעון באחד התשובות בנידון על פי דברי האור לציון (ח״ג פרק ח אות ו). שם כתב להתיר שימוש במשחות שיניים ושפתונים, שאף שלפעמים נבלעים עם האוכל אין בכך איסור, הואיל ואין כוונת המשתמש לבולע אותם, וממילא אין בזה משום אחשביה. שאף שהגר״י בעלסקי (שלחן הלוי עמוד קצ) אסר זאת, יש לומר עוד שבדבר שמכניס לתוך פיו בכוונה פשוט שאסור, ואינו דומה לשפתון שאין מכניסו לפיו אלא מורחו על שפתיו בלבד, ואף לא למשחת שיניים שכוונתו לפולטה מיד. לעומת זאת, בשימוש בסיגריה אלקטרונית האדם מכניס את החומר לפיו בכונה, ואף נהנה מטעמו.

מלבד זאת, יש מן הפוסקים שאסרו עישון טבק בפסח מטעם אחשביה, משום שהעישון נחשב כאכילה. כך כתבו הבית מאיר (סימן תסז ס״ח) והרב שלמה קלוגר (שו״ת האלף לך שלמה סימן רב ר״ה), ולדבריהם משום חומרת חמץ יש לאסור את הטבק לעישון.
וראה מה שתמה על דבריהם הגר״נ קרליץ (חוט שני פסח עמוד צח) שבשאיפת עשן אין כלל דין אחשביה, שכן האדם אינו מחשיב את גוף החומר אלא את העשן בלבד, והעשן עצמו אינו חמץ. אולם נראה שבנידון נוזל הוייפ שממנו נוצרת זיעה ממשית, אף הגר״נ קרליץ הנ״ל יודה שיש בו דין אחשביה.

זאת ועוד, הפוסקים שהקלו בשפתונים ומשחות שניים, ובכללם האור לציון, לא הקלו אלא מפני שטעמם פגום. רק בדבר שטעמו פגום, הנבלע ללא כוונה ניתן לומר שאין בו משום אחשביה. אולם כבר נתבאר שטעם הוייפ אינו פגום כלל, ואדרבא מכניסו לפיו מפני שהוא חפץ בטעמו ונהנה ממנו, וממילא אין מקום להתירו מטעם זה.

יתירה מזו, כתב החזו״א (או״ח סימן קטז סק״ז וסק״ח) בדין תערובת חמץ שטעמה פגום, שאם ניתן להפריד את החמץ מן התערובת והוא חוזר להיות ראוי לאכילה, הריהו אסור וחייב בביעור. והרי כאן אף אם התערובת עצמה אינה טובה לטעימה, אולם אחר השאיפה היא חוזרת להיות טובה ונעימה לחיך, ופשוט שאין להתירה.

עוד הוסיף החזו״א, שאם אין אפשרות להפריד את החמץ מן התערובת, הרי היא מותרת, אולם אף על פי כן יש לאוסרה משום אחשביה (וראה בשונה הלכות סימן תמב סכ״ז וס״ל מה שהעיר שהחזו״א סותר עצמו).

תמצית חמץ
בגליון זכור לאברהם (תשס״ב, עמ’ תתיא) פרס באריכות הרב יהשוע מונדשיין את הפולמוס ההלכתי שאירע לפני למעלה ממאה ועשרים שנה בעיר בראדז’ין, בעקבות מחאתו החריפה של האדמו״ר מראדז’ין (הידוע במציאת תכלת הדיונון) רבי חנוך ליינר. המחאה התעוררה לאחר שכמה מפעלים ייצרו מוצר שנקרא ’תמצית חמץ’, שהיה עשוי מתערובת חומרים היוצאים מן העץ, שאליה הוסיפו חמץ, ואף שקיבלו על כך תעודת כשרות מכמה רבנים.

האדמו״ר כתב מכתב לאסור את התמצית הנ״ל, ותלה אותו בבתי הכנסת בעיר. בין דבריו כתב: "...לכן הנני מודיע בזה להפריש את ישראל מאיסור חמץ, כי העטהער הוא חמץ גמור והוא מלתא דעבידא לטעמא ואין לו ביטול ודינו כחמץ גמור. והרבנים נותני ההכשרים, במחילת כבודם, נתנו מכשול והכשילו את ישראל באיסור חמץ, ה’ יסלח להם".

בעקבות דבריו פרסמו רבנים נוספים חוות דעת האוסרות את התמצית. כן נתפרסם בעיתון ’הצפירה’ (א’ אדר תר״ן) איסור בשם רבה של לודז, הרב אליהו חיים מייזל, וכן בשם המו״צ של העיר טמשוב, הרב מאיר יצחק רובין, וכן הרב צבי הירש איזרלוויץ (מכתביהם מובאים במלואם בגליון הנ״ל). מיד לאחר שהתפרסמו דבריהם הזדרזו היצרנים להודיע קבל עם ועידה שסחורתם נקייה מכל חשש חמץ, ואף הרב המכשיר שנתן תחילה את ההכשר חזר בו מהוראתו.

את כל פרטי המאורעות ניתן לראות בגליון הנ״ל, אולם לענייננו יש ללמוד שאף חמץ הנמצא בתמצית אסור. ופשוט הדבר, שהרי ניתן לדלל את התמצית ולהשיב את טעמה למצבו הראוי, וזהו עיקר עניינה של תמצית, לרכז את החומר כדי שיוכלו לאחסנו בנפח קטן שאינו לוקח מקום רב, ולאחר מכן לדללו בעת השימוש.

אדי הנוזל
עתה יש לדון באדים היוצאים מן הוייפ בשעת שאיפת המכשיר. בלשון חכמינו אדים מכונים זיעה, ונחלקו הראשונים אם זיעה נחשבת כדין המאכל עצמו.

בשו״ת הרא״ש (כלל כ אות כו) נשאל על ידי בנו אם מותר להניח על גבי כירה אלפס (מחבת) שיש בו חלב תחת קדרה של בשר. והשיב שאסור לעשות כן, ואף בדיעבד הקדרה נאסרת, משום שהזיעה העולה מן האלפס דינה כחלב עצמו. דבריו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (סימן צב ס״ח).

לפי זה יש לאסור את זיעת הנוזל שבסיגריה זו, ואף על פי שנחלקו הפוסקים אם זיעת אוכלין דינה כאוכל עצמו, כמבואר בפת״ש (שם סק״ו), מכל מקום בזיעת משקין הכל מודים שדינה כמשקה עצמו.

את החילוק בין סיגריות רגילות לסיגריות אלקטרוניות הטיב לבאר הרב ישראל מאיר וייל בתשובה שנדפסה בגליון אספקלריא (מספר 187, עמ’ 35), שבסגריות רגילות האדם שואף עשן בלבד, ודינו כהנאה מן הדבר, אולם בסיגריה אלקטרונית האדם שואף אדים הנוצרים מן הנוזל הרותח, ודבר זה דינו כאכילה, או לכל הפחות כטעימת מאכל אסור. זאת משום שדרך השימוש במכשיר היא שהנוזל מתחמם ומתאדה, והמשתמש שואף את האדים, ואדים אלו נחשבים כגוף המשקה עצמו לכל דבר.

בחינת דברי היעב״ץ לסיגריה האלקטרונית
ועתה נחזור לדברי היעב״ץ בספר מור וקציעה שהובאו לעיל לגבי היתר הטבק, ונבחן בס״ד אם טעמיו שייכים גם בנידון הסיגריה האלקטרונית.

תחילה כתב היעב״ץ שטבק השרוי בחמץ מותר אפילו באכילה, משום דלאו לטעמא עביד. אולם ברור שטעם זה אינו שייך לנידון הוייפ דידן, שכן כל עניינו של הנוזל הוא הטעם והריח, והוא מיוצר במיוחד בטעמים משובחים של פירות שונים וכיוצא בהם.
שוב כתב היעב״ץ להתיר משום שאין זה דבר הנאכל, ואין צורת החמץ עומדת בו כל עיקר, ואף אם היה דבר הנותן טעם, הרי שנתבטל קודם הפסח ומותר. אף טעם זה אינו שייך לנוזל הוייפ, שכן אם מעורב בו חמץ, הרי זה בגדר צורת החמץ עומדת בו, וכמבואר בהלכות פסח בשולחן ערוך (או״ח סימן תמב ס״א): "תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא". ומבואר שם שכל זה כאשר התערובת ראויה לאכילה, אבל אם אינה ראויה לאכילה מותר לקיימה בפסח.

לפי זה, אם נחשיב את הנוזל כדבר הראוי לאכילה יש בו איסור תורה של בל יראה ובל ימצא, ואם אינו ראוי לאכילה, עדיין יש לדון אם מותר להשהותו, שהרי חמץ נוקשה נאסר בשהייה משום שראוי לאכילה במקצת (משנ״ב סק״ה). ובכל אופן פשוט שאסור להכניסו לפיו משום אחשביה, וכפי שפסק השולחן ערוך (סימן תמב ס״ד וראה במשנ״ב ס״ק כא).

שוב כתב להתיר טבק משום שאינו בר אכילה, ואף שמכניס עשנו לתוך פיו, אין זה אלא הנאה בלבד- כדוגמת ריח וכיוצא בו שאין בו ממש. ולא עדיף מדיו הנעשה על ידי שכר, שמותר לקיימו בפסח ואף לכתוב בו אף שנהנה ממנו, למרות שהשכר הוא חמץ ודאי וצורת המשקה עדיין קיימת בו.

אולם פשוט שיש חילוק גדול בין דיו שטעמו מר ופגום ואינו ראוי לאכילה כלל, לבין נוזל הוייפ שטעמו משובח, ואדרבא הנוזל מיוצר במכוון בטעם ערב כדי להנעים את השימוש, ועל כן אין מקום להשוותו לדיו וכיוצא בו.

ריח הנוזל
ועתה נבוא לדון אם יש מקום לאסור את פעולת השאיפה מדין ריח.
איתא בגמרא (פסחים עו, ב) מחלוקת רב ולוי אם ריחא מילתא היא או לאו. ופרש״י (ד״ה בשר) שאם היו שני שפודים בתנור רחוקים זה מזה, הרי הם נאסרים, שהריח מן הבשר השמן נכנס לכחוש ומפטמו, וחוזר זה ומוציא ריח גם הוא.

להלכה פסק השולחן ערוך (יו״ד סימן קח ס״א) שלכתחילה אמרינן ריחא מילתא ולכן אסור לצלות בשר כשרה עם בשר נבילה בתנור אחד, אף על פי שאינן נוגעים זה בזה. ובדיעבד סומכים על הדיעה שריחא לאו מילתא ולא אוסרים.
אכן כמו שהבאנו בדברי רש״י לעיל, דין ריח הוא רק בדבר שמנוני, אבל אם היו שניהם כחושים אין בהם דין ריחא. וכן כתבו התוספות (פסחים עו, ב ד״ה נימא), וכן כתב הרשב״א (ב״ד ש״א יד), וכן כתב הש״ך (שם סק״א). ולכן גם אצל נוזל הוייפ יש לראות אם יש בו דברים שמנוניים, וכן אם יש לדון את הגליצרין כשמנוני. אולם זה אינו, שכל הסיבה שצריך שמנונית הוא כדי לסייע לריח לעבור ממאכל אחד לשני, וכמו שביאר שם הש״ך שאז אזיל ההיתר ומפטם את האיסור, אולם השואף בפיו את הנוזל במכשיר אינו צריך את הסיוע הנ״ל שהרי הוא עצמו בשאיפתו מביא את הריח אל תוך פיו, ולכן יש לאסור.

עוד מבואר בשולחן ערוך (יו״ד סימן קח ס״ה) היתר אחר להריח איסור, וז״ל: "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב". וברמ״א הוסיף שמכל מקום אסור לטועמו: "הגה- אבל אסור לטועמו ,אף על פי שאינו בולעו".

הראשונים דנו בטעם ההיתר: התוספות (ע״ז סו, ב ד״ה תיהא) כתבו שהטעם הוא מפני שהיין נכנס לגופו ומזיקו, ולכן אין זה נחשב כהנאה. ומכאן משמע שאם הריח טוב ואינו מזיק אין מקום להתיר. לפי זה, בנידון נוזל הוייפ שריחו טוב ומשובח ביותר יש לאסור.
עוד כתבו התוספות (ע״ז יב, ב ד״ה אלא) שאין היין עומד להרחה אלא לשתייה, ולכן ההרחה נחשבת הנאה שלא כדרכה. וכעין זה כתב גם הר״ן (חולין לב ברי״ף). ולפי טעם זה, גם בוייפ כיון שהדרך הוא לשאוף יש לאסור.

הכרעת הפוסקים:
רוב הפוסקים אסרו לעשן בפסח את הסיגריות האלקטרוניות, ובכללם הגרמ״ש קליין, וגר״מ גרוס, הגר״מ לובין, הגר״ע אוירבעך בקונטרס מצות הפסח. גם חברת הכשרות הגדולה CRC כתבה שיש להיזהר לרכוש רק וייפ עם הכשר מפני שיש בנוזל חומרים בעיתיים, כגון הגליצרין וחומרי טעם.

והרב משה שטרנבוך במכתב (פורסם בספר אסיא קיג עמוד 102) כתב: לכבוד הרב ישראל מאיר וייל. אודות סגריה אלקטרונית, הנני מסכים לדבריו שכיון שיש בתוכו תמציות שיש בהם טעם טוב שנשרף ונהפך לאדים ונכנסים לתוך הפה, ומרגיש טעם האדים בפיו, כיון שזיעה דינו כממש הוי כטועם בפיו את גוף החומרים. ולכן צריכים להשתמש רק בסגריה שיש עליו הכשר שאין חשש איסור בחומרים שבו".

לעומתם ישנם המתירים, ובכללם הרב אשר וייס, הגרי"מ רובין, הובאו בגליון עומק הפשט דלעיל.