קרבן שתי הלחם מכין לגאולה

חג שבועות אינו מתאפיין במצוות מעשיות רבות, לעומת הרגלים האחרים: פסח וסוכות.
ישנה מצווה מרכזית אחת שמתקיימת בבית המקדש בלבד: מצוות הנפת שתי הלחם ושני הכבשים.

נעלה מספר שאלות ובהמשך נשתדל לענות לכולן על סמך מקורות חז"ל.

מדוע התורה מצווה אותנו להניף את שתי הלחם יחד עם הכבשים?
למה הלחמים צריכים להיות חמץ בניגוד לשאר הקרבנות?
מדוע הנפת שתי הלחם כלולה בתוך 10 ניסים שהתקיימו במקדש?
מה מייחד את הקרבן הזה, כאשר מקריבים אותו גם כאשר רוב עם ישראל טמא מת?
האם הקרבן של שתי הלחם יתקיים גם לעתיד לבוא?

ראשית נסביר את תהליך הכנת הלחמים והקרבתם על פי דברי הרמב"ם.
ערב יום טוב, היו קוצרים חיטה מהתבואה החדשה שבארץ ישראל.
אסור לעשות את כל העבודות האלה ביום טוב, כאשר אפשר להקדים ולעשות אותן לפני החג.
היו מנפים ב-12 נפות כדי לקבל קמח איכותי ביותר.
הלישה של הבצק והכנת החלות מתבצעת מחוץ לעזרה, כאשר האפייה נעשה בפנים כמו כל המנחות.
ההנפה מתבצעת בחלק המזרחי של המזבח החיצוני, כמו כל ההנפות שהיו עושים במקדש.
מצמידים את שני הכבשים לשני הלחמים ומניפים אותם בארבעה רוחות השמים (מזרח, מערב, צפון דרום) ולמעלה ולמטה.
(ראה רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח).
בנוסף לכך הלחמים חייבים להיות חמץ ולא מצה, בניגוד לשאר הקרבנות.
כמו שכתוב במשנה: " כ?ּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ." (מסכת מנחות, פרק ה משנה א).
הרב חרל"פ מפרש בצורה נפלאה את עניין החמץ של שתי הלחם.
הוא מסביר שרוב הקרבנות הנעשים מלחם, מורכבים ממצות ולא מחמץ.
למשל, לחם הפנים, מנחת הנזיר, מנחת מאפה תנור ועוד... היו עשויים ממצות בלבד.
החמץ מסמל את הפשטות והעדר תוספת מצד האדם, שהכל בא מהקב"ה- אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה).
זה מתאים לתורה שבכתב שאין מקום להוסיף או לשנות אותה.

לעומת זאת, תורה שבעל פה שנתנה בהר סיני בחג השבועות, מתאימה לשינויים מצד האדם.
החמץ שבקורבן שתי הלחם, בא להביע התעוררות מצד האדם- אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), התרגשות האדם.

התכלית היא להפוך את ההרגשה עצמית של האדם-הנמשלת לחמץ, לדבר גבוה וקדוש ללא נגיעה אישית.

זאת מטרת קרבן שתי הלחם שמקריבים בחג שבועות, להעלות את הרגש של האדם לדבר גבוה של קדושה, הראוי להקרבה ותנופה בתוך העזרה.

כמו שכתוב: "ענין המצה הוא שאין בה שום תוספת וריבוי כעינין התורה שבכתב שהכל הוא רק אתערותא דלעילא ואין בה שום התעוררות מצדנו, ענין ההודאה הוא כשבאה האתערותא דלתתא על ידי הרגשה עצמית, וכשהוא בהרגשה עצמית בלי דבקות גמורה אין בהרגשה זו שום נטיה עצמית, זהו ענין קרבן תודה הבא מן החמץ....בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה וגם תורה שבעל פה נתנה אז, מביאים שתי הלחם מן החמץ לרומם את כל הרגשתנו מבחינת החמץ לבחינת מצה שאין בה שום תוספת ריבוי מצידנו...." (מי מרום שיחות לספר ויקרא, מאמר כ דף ס).

ראינו את המעמד המיוחד של קרבן שתי הלחם.
בנוסף לכך, כתוב במדרש תנחומא, שקרבנות תודה לא יתבטלו לעתיד לבוא.
כמו שכתוב: " רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמר בשם רבי מנחם דגליל: לעתיד לבא, כל הקורבנות כולן בטלין, וקורבן תודה אינו בטל לעולם." (מדרש תנחומא, אמור סימן יד).

קרבנות תודה לא יתבטלו לעתיד לבוא, כי ראינו שהם מייצגים את רגש האדם כלפי הקב"ה, שמבטל את עצמו בצורה מוחלטת.
נראה לומר, שקורבן המייצג את התעוררות האדם בצורה קדושה אינו יכול להתבטל, כי זאת תכלית הבריאה: לקדש את החומר.
עכשיו ננסה להבין את משמעות העמוקה של הנפת שתי הלחם, בעזרת פירוש 'החלבן' – הרב חיים כהן ז"ל.
בשלוש הרגלים אנחנו מניפים את הקרבנות או ארבעת המינים בבית המקדש.

ביום הראשון של סוכות מנענעים את הלולב, ביום השני של פסח מניפים את העומר ובחג השבועות מניפים את שתי הלחם ושני הכבשים.
משמעות הנענועים והתנופות היא להודות לה' על כל הטוב והשפע שהוא נותן לנו, ולזכור שהכל בזכותו ואין עוד מלבדו.
תנופת העומר של פסח מסמלת את תחילת אכילת התבואה החדשה לעם ישראל והודאה על תבואת הארץ.
תנופת שתי הלחם של חג השבועות באה להתיר את התבואה החדשה בבית המקדש והודאה על הפירות של ארץ ישראל.
הנענועים של הלולב בחג הסוכות באים כהודאה על המים.

כמו שכתוב בתלמוד: "תניא א''ר יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב''ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב''ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (ראש השנה טז ע/א).

נראה לומר, שהתנופה מסמלת את החיבור בין הארץ ובין השמים. כאשר לוקחים את הדברים הגשמיים ביותר- התבואה, שהיא המזון הבסיסי לאדם ולבהמה ומניפים ומרימים אותה לכל הכיוונים. לכן המקום המתאים ביותר עבור החיבור השמים והארץ הוא בית המקדש.

כמו שכתוב: "אלא גם כעת בשביל ההווה, שיהיה לנו מעין דוגמת המקדש, שכמו שבמקדש הודינו לה' והכרנו שהכל ממנו בחברנו את כל תבואתנו אל הקודש, כן כעת צריך להודות לה' ולהכיר שהכל ממנו, ואף שאין מקדש, הנה זכר למקדש ומכוחו, אנו עולים בנשמותינו למקדש של מעלה..." (טללי חיים, חגי תשרי, דף רצז).

קרבן שתי הלחם נמצא ברשימת עשרת הניסים שהיו בבית המקדש, כמו שמובא בפרקי אבות: " עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נִצְּחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים,...." (מסכת אבות, פרק ה, משנה ה).

הרשב"ץ מסביר את מהות הנס. אם הלחמים היו נטמאים מסיבה כלשהי, לא היה מספיק זמן לקצור ולאפות לחמים חדשים, כי אין אנחנו יכולים לעשות את כל הפעולות האלה ביום טוב.

המהר"ל, מסביר מדוע דווקא המשנה בחרה בניסים האלה. הוא מפרש שיש דבר משותף לכל הניסים המנויים במשנה: הם משפיעים לכל אורך השנה.

כמו שכתוב: "וכן שתי הלחם, להתיר מנחה מן החדש למקדש כל השנה (רש"י ויקרא כג, יז), ולפיכך דבר שהוא שייך לכל השנה, נעשה בו נס." (מהר"ל, דרך חיים, אבות, ה,ה).

לקרבן שתי הלחם, מאפיין ייחודי נוסף. ניתן להקריב אותו בטומאה, כאשר רוב עם ישראל טמא.
כמו שכתוב: " חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה. הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה." (מסכת פסחים, פרק ז, משנה ד).
ראינו עד כה עד כמה קרבן שתי הלחם חשוב ומה משמעותו לעם ישראל.

בעל השפת אמת מחדש חידוש נפלא.
העומר בא להתיר את התבואה בכל המדינה ושתי הלחם במקדש.
בפסח, אנחנו משתחררים משעבוד גשמי ובשבועות משתחררים משעבוד רוחני.
אם נפתח להקב"ה פתח כחודה של מחט, הוא יפתח לנו פתח כגודל של אולם. (ראה שיר השירים רבה ה, ב).

הקב"ה פותח לנו שערים בפסח ובשבועות: בפסח, שער הגאולה שלמטה ובשבועות, שורש הגאולה השלמה.
קרבן שתי הלחם, בא לחבר אותנו עם בית המקדש והגאולה השלמה.
כמו שכתוב: "פתחו לי כחודה של מחט שער המדינה ואני אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם והוא שער המקדש". (שפת אמת שנת תרנ"ג, שבועות, דף 336).

אנחנו מבינים היום עד כמה דברי השפת אמת נכונים.
אפילו אנשים מאמינים ושומרי תורה ומצוות, עדיין חוששים מהגויים לגבי בניין מזבח, בניין הכלים וחידוש עבודת הקורבנות היום.
כאשר נבנה את בית המקדש ונשתחרר מחשש ומהמחשבה "מה יגידו הגויים", נגיע לחירות האמתית.

לאחר הדברים הנפלאים שהבאנו, איך אפשר לחגוג את שבועות ללא קרבן שתי הלחם?
כמה אנחנו מתגעגעים למקדש!

הרב חרל"פ מסביר שהריחוק מייצר געגועים לדבר החסר. (ראה רב חרלפ מעיני הישועה דפים רעח-ט).
אלפיים שנות גלות, גרמו לגעגועים אדירים לארץ ישראל, לכן קיבלנו את חלקה ב-1948.
לאחר 1948, לקחו מאתנו את ירושלים כדי שנתגעגע אליה וזה יגרום לקבלתה ב-1967.
נראה להוסיף, שהיום הר הבית בשליטה חלקית של עם ישראל, כדי שנתגעגע אליו ונקבל אותו יחד עם בית המקדש השלישי בב"א.