close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

חלק השאלות והתשובות

הרב יניב חניאיד שבט, תשפא27/01/2021
פרק יב מתוך הספר ואני, מה אני?
<< לפרק הקודם
 - 
לפרק הבא >>

פרק יב מתוך הספר ואני מה אני?

תגיות:

שאלה- איפה הוא הקב"ה כשצריך אותו?

תשובה:
אחת השאלות הקשות ביותר באמונה היא ההעלמה של האלוקים בעולם. העולם שאנחנו טוענים שנברא ומתנהל באופן מוחלט על פי הרצון העליון - נראה שמתנהג בצורה אחרת לגמרי. לא לחינם דרשו החכמים שהמילה "עולם" נגזרת מהמילה "העלם" - כלומר שהעולם מעלים ומסתיר את הקב"ה. מלחמות, רציחות, ילדים מתים ושאר פגעים נראים כאילו שאינם מתאימים לטוב האלוקי שאנחנו טוענים שעל פיו נברא העולם.

גם כאשר אנו בצרות אנחנו מרגישים שאלוקים עזב אותנו, שאנחנו לבד... מבלי איזו


יד שמכוונת ועוזרת מלמעלה. פעמים רבות אנחנו מרגישים עזובים לנפשנו בעולם ללא תמיכה או נוכחות של מישהו מלמעלה.

התשובה לשאלה הזאת היא רחבה ומקיפה נושאים שונים באמונה, כמו מטרת העולם והסתכלות פנימית על החיים (ניתן לעיין קצת בפרקים בחלק הראשון של הספר). אולם הרעיון המרכזי הוא שזה בדיוק העניין! דווקא הקושי, חוסר הוודאות וההתנהגות ה"עצמאית" של העולם הם המבחן שלנו - לגלות מתוך זה ועל ידי זה את קיומו של אלוקים, את הצורה המכוונת שבה מתנהג העולם. שהרי אם העולם לא היה בנוי בדיוק בצורה הזו, לא היתה לנו שום התלבטות ושום קושי. דווקא מכיוון שישנה אפשרות לחשוב שהעולם מתנהל עצמאית, הרי שנותרה לנו עבודה לחשוף שהדבר אינו נכון והעולם מתנהל מלמעלה. זוהי בהחלט המטרה המרכזית והעבודה החשובה ביותר שלנו כאן.

גם באופן האישי והפרטי של כל אחד ואחד, כשקשה לי מאוד - צריך לחשוב ולהבין איך כל זה באמת מכוון ומנוהל מלמעלה...


שאלה- לא זוכר שאי פעם התפללתי על משהו והתפילה התקבלה!

תשובה:
השאלה הזאת איננה קשורה רק לנושא התפילה, והיא נוגעת למסגרת מורכבת ועניפה הרבה יותר של תחושת הניתוק בין החיים הדתיים לבין ההבטחות והתגובות מלמעלה שבה עסקנו בשאלה הקודמת. גם השאלה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו קשורה לאותו עניין - איך זה ייתכן שאנשים טובים באמת, ששומרים על מצוות התורה, כל כך סובלים? זו בהחלט שאלה שיש להתייחס אליה באופן מקיף ועמוק... והיא אפילו דורשת שינוי בדרך ההסתכלות על העולם (עיינו בפרק "לחשוב פנימה, לחשוב עמוק").

בנושא התפילה - זהו ללא ספק אחד הדברים הבעייתיים בתחום הזה,  התחושה שאנחנו מתפללים שעות ארוכות, במשך דורות שלמים, על נושאים רבים ו"כלום" לא קורה היא קשה ומתסכלת.

נראה לי שהנקודה המרכזית שצריך להבין היא ההבדל בין ההסתכלויות. הרבה פעמים יוצא לך ללמוד על ההבדל המדהים שיש בין הסתכלויות שונות על נושאים דומים. את/ה רואה נושא מסויים בצורה אחת, והחבר או החברה הטובה ביותר שלך - רואים את אותו נושא אחרת לגמרי... עד כדי כך שאת/ה מתפלאים איך זה ייתכן לראות את אותו דבר בצורה כל כך שונה...

עכשיו, תארו לעצמכם את ההבדל בהסתכלות ביניכם לבין האלוקים... ההבדל שבין הסתכלות עכשווית, מוגבלת במושג הזמן וברצונות ושאיפות אנושיות לבין הסתכלות אלוקית, הצופה למרחוק, מה היה ומה יהיה, שאינה מוגבלת בזמן או במגבלות כלשהן (ותסתכלו סביבכם רגע, בעולם שסביבנו ואיך שהוא מתנהל, האם האדם באמת רואה את העולם מהזווית הנכונה?). ההבדל הוא לא רק הבדל גדול או הבדל תהומי, ההבדל הוא מהותי ועקרוני... אין שום דימיון בין ההסתכלויות. מה שאתם חושבים שטוב יכול להיות רע ודבר שאתם חושבים לנורא ואיום - יכול להיות נהדר... ולצערנו גם להיפך, מה שנראה לכם מצויין יכול להיות גרוע שבגרועים. לכן לא כל דבר שאנחנו מתפללים עליו הוא באמת מה שטוב למרות שזה מה שנראה לנו כרגע, ומכיוון שהמטרה האלוקית היא להיטיב באמת, לא רק לפי מה שנראה, הרי שחלק מהתפילות לא יתקיימו.

זאת בדיוק הסיבה שאנחנו מתפללים "ומלא משאלות ליבנו לטובה..." – כלומר שהקב"ה יקח את התפילות והמשאלות שלנו וימלא אותם לטוב אמיתי.

העמקה- אנחנו לא מתכחשים לזה שיש רע בעולם ולפעמים רע לך מאוד וגם אז תפילתך לא מתקבלת, ויכולת לומר: הרי אני מתפלל שיהיה לי טוב עכשיו ומה איכפת לי שמצד פנימי זה טוב?
התשובה לשאלה הזו היא, שהטוב האלוקי שעל פיו נברא העולם הוא טוב בראייה פנימית, בראייה אלוקית שמקיפה את העולם כולו מהבריאה ועד הגאולה העתידית. לפעמים גם רע במצב הנוכחי הוא טוב בסופו של דבר. וזהו סוג הטוב שנמצא בעולם, טוב פנימי וארוך טווח.

 

שאלה- תוכיח לי שיש אלוהים?

תשובה:
בשאלה "איפה הוא הקב"ה כשצריך אותו" דיברנו על ההסתר וההעלמה שיש בעולם. ה"עולם" כשמו כן הוא, מעלים ומסתיר את הבורא שלו. הסברנו שההעלמה שבה נברא העולם היא בדיוק המטרה שלו. העולם נברא בצורה כזו כדי שאנחנו נגלה ונחשוף מתוך ההסתר את הסוד הגדול שהעולם מסתיר.

עכשיו, אם היינו יכולים להוכיח ב100%, ללא שאלות וללא פקפוקים, שיש אלוקים בעולם, הרי שהמטרה הזו, שהיא המטרה המרכזית בכל בריאת העולם - היתה מתפספסת!!
מסובך? נסביר שוב! העולם נברא מתוך מטרה מסויימת וכדי שבני האדם ימלאו בו תפקיד. והמטרה המרכזית היא לחשוף ולגלות את האלוקים למרות שיש העלמה שלו. אם יכולנו להוכיח, באופן מוחלט, שהאלוהים גלוי - הרי שהמטרה הזאת היתה נעלמת. לכן העולם בנוי בצורה מסובכת, בצורה שבה הדבר לא ברור לחלוטין בהוכחה שכלית חד משמעית. בכל תשובה שלא נענה ובכל הוכחה שלא נביא תמיד תישאר ברקע איזו שאלה. כדי שהעולם ימלא את התפקיד שלו, צריך שתישאר עבודה לאדם עצמו, עבודה על האמונה.

אמנם, ככל שהמדע מתקדם ומשתכלל, ככל שהתגליות על העולם מתפתחות, מלאכת ההוכחה הולכת ונעשית קלה יותר ויותר. עובדות מדעיות מגלות היום את קיומה של "הבריאה" (כלומר: העולם נברא פעם ולא היה קיים תמיד, כפי שחשבו עד לפני 1,00 שנה...), ועובדות נוספות רבות לא ניתנות כלל להסבר בלי הנחה שיש מי שמכוון את הכוחות הפיסיקליים בעולם - ובהחלט ייתכן שבקרוב מאוד כבר נוכל לראות הוכחה מדעית חד משמעית לקיומו של בורא (עיינו בפרק ה"מדע והאמונה").  אולם גם אז תהיה חייבת להישאר איזו דילמה, איזו התלבטות... אלא אם כן העולם יסיים אז את תפקידו (דבר שבהחלט יכול להיות...).

העמקה- בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני בני ישראל ראו הוכחות חד משמעיות, פגשו את השכינה ושמעו את קולה. ואף על פי כן, מיד לאחר מכן הם חטאו בעגל!!! גם כשיש הוכחה שכלית חד משמעית, הדבר עדיין לא מהווה הבטחה מוחלטת לאמונה שלימה, כי בסופו של דבר האדם הוא זה שצריך לקבוע אם הוא מקבל את ההוכחות או לא, וזה בדיוק התפקיד שלו בעולם.


בסופו של דבר, האדם צריך לקבוע אם הוא מאמין באלוקים או לא, ובהתאם לכך הוא גם יתייחס להוכחות מדעיות למיניהן. כולנו יודעים שגם הוכחות אפשר לפרש בכל מיני פירושים ולכל מיני צדדים - אדם מאמין יוכיח מהם כך, ואדם שלא - יוכיח אחרת. זוהי בדיוק מהותו של העולם, שתהיה לאדם את האפשרות לבחור אם הוא מאמין או לא, ובו זה תלוי.


שאלה- למה אין היום ניסים כמו פעם?

תשובה:
בשאלות הקודמות דיברנו על כך שיש לבריאת העולם מטרה, ושאחת המטרות המרכזיות של העולם היא לחשוף ולגלות את קיומו של כוח מניע ומכוון בעולם, למרות שהכוח הזה נסתר. הניסים, עד כמה שזה יישמע מוזר, סותרים במובן מסויים את המטרה הזו, מכיוון שברגע שיהיו ניסים גלויים וברורים הרי שכולנו "נדע" שיש כוח עליון בעולם וממילא לא יישאר לנו מה לחשוף! לכן, הניסים הם לא הדרך המקורית והרגילה שבה העולם צריך להתנהל. העולם צריך דווקא להתנהל על פי חוקי הטבע והמגבלות שחוקים אלו מטילים על הבריאה, ואנחנו צריכים ללמוד ולהבין שחוקים אלו מקורם באלוקים.

ישנה עוד נקודה בעייתית בניסים. חז"ל מספרים לנו על אדם שנעשה לו נס גדול, ששינה את גופו לחלוטין (שבת נג ע"ב), ויש מהחכמים שמאוד זלזלו בו בגלל הנס המדהים שנעשה לו ואמרו: "...כמה גרוע אדם     זה זה שנשתנו לו סדרי בראשית!". כלומר: הרצון האלוקי היה לבנות עולם עם חוקים מסויימים ועם התנהגות "טבעית", וכל שינוי מהדרך הזו הוא לכאורה שינוי ועיוות התכנון האלוקי.


אז למה פעם כן היו ניסים גלויים?

התשובה על השאלה הזו מצריכה הקדמה קטנה שעמדנו עליה בפרק "העולם שואף לטוב", כשהנקודה המרכזית היא שהעולם מתקדם כל הזמן. האנשים היום יותר מתוחכמים ויותר מתקדמים מאשר פעם ולכן הדרישות מהם גבוהות יותר. המשל לזה הוא גדילתו של האדם עצמו - כאשר האדם תינוק הוא נזקק להרבה תמיכה ועזרה מהוריו, וככל שהוא גדל הוא מתנתק מהצורך בתמיכה יום יומית (טוב, יש כאלה שלא...). אמנם הניתוק הזה מהתמיכה היום יומית יכול לגרום לקשיים גדולים יותר ואולי אפילו לנפילות, אבל כך גם התינוק הופך לאדם מבוגר ורוכש יכולת להתמודדות עם העולם. כך גם המין האנושי - בתחילת הדרך המצב בעולם לא היה כל כך סימפטי. העולם של עובדי האלילים היה אכזר ואפל מאין כמוהו והוא נזקק לתמיכה ועזרה אלוקית ולפעמים להתערבות אלוקית בוטה (ניסים) כדי להסתדר. היום המצב טוב בהרבה, ולכן יש פחות צורך בניסים ועזרה באמונה, כשהציפייה היא שהאדם יעשה את המאמץ לבדו. אמנם הדבר גורם לירידה חיצונית וזמנית באמונה ובעוצמתה, אבל בסופו של דבר האדם יתגבר על הקשיים הראשונים ויגיע לאמונה אמיתית יותר, מבוררת יותר ולא כזו שזקוקה לחיזוק תמידי מלמעלה.


שאלה- למה זה כל כך משעמם אותי ללמוד תורה?

תשובה:
אין ספק שרובנו לא מצליח ליהנות מלימוד תורה (בלשון המעטה). אחד הדברים שאהבתי מאוד בילדותי היה לקרוא סיפורי צדיקים, ואף פעם (עד היום...) לא הבנתי איך יכול היה להיות משפט כמו "הוא שקע בים התלמוד, שוכוח את הרעב, הקור והצמא, עד שנרדם מתוך לימוד כשחיוך על שפתיו הסדוקות". אני, גם היום, רק יושב ללמוד וכבר נעשה עייף, רעב, נזכר בכל מיני טלפונים חשובים שלא עשיתי, ועוד...

נדמה לי שעיקר התשובה לשאלה טמונה בַּחשיבות, בַּערך שאנו רואים בלימוד התורה, וכן בהבנה שהצורה שאנו לומדים היא פעמים רבות בהחלט לא מספיקה כדי ליהנות ולקבל מהלימוד.
לימוד תורה הוא כמו משחק שחמט - אם אתה שחקן גרוע אז אתה משתעמם טיכו מהמשחק הזה ובכלל לא מבין כאלה שיושבים שעות ומשחקים. אולם, ככל שהרמה שלך עולה אתה מבין יותר ויותר את הקסם והיופי שבשחמט. כך גם בלימוד התורה - כולנו היום לא ממש יודעים את המשחק - זה לא רק שאנחנו לא מספיק טובים, אלא אפילו בכללים של המשחק אנחנו לא ממש שולטים ולכן זה קשה, ולפעמים אפילו מרגיז... אולם ככל שהרמה תעלה, ככל שהידע יגדל - כך נתחיל יותר להנות מהלימוד.

לימוד תורה יכול להיות דבר מאוד מעניין (מניסיון...). אם ניגשים אליו בצורה הנכונה. לא רק כהכנה לבגרות או כששומעים איזו דרשה שמי שנותן אותה שכח שאפשר גם להפסיק לפעמים, אלא באמת מתוך רצון ללמוד את הכללים ולמצוא את המעניין והמוסיף שבלימוד תורה.
 

שאלה- איך אפשר להתנהג לפי ספר בן אלפיים שנה?

תשובה:
לדעתי השאלה הזו קשורה לשאלה בסיסית הרבה יותר, והיא שאלת האמונה בבורא עולם ונתינתו את התורה. אם אנחנו אכן מאמינים שאלוקים ברא את העולם והוא זה שנתן את התורה הרי שברור לנו שהתורה גם מתאימה לנו תמיד. כאשר אתה מקבל הוראות שימוש מהיצרן של המערכת שלך ברור לך שהוא זה שיודע הכי טוב בעולם איך להפעיל אותה (ואם זה לא ברור לך – זה יתברר לך מהר מאוד, ובדרך הקשה). באותה מידה, אם אתה מאמין שאלוקים ברא את העולם ברור לך שהוא זה שיודע הכי טוב איך להפעיל אותו ואיך נכון להתנהג. אולם, שלא כמו יצרן המערכת, הרי שהאלוקים לא מוגבל בכל מיני מגבלות שאנחנו מוגבלים בהן.

אחת המגבלות המרכזיות שלנו היא מגבלת הזמן. לעומת זאת, אצל הקב"ה לא קיים מושג ה"זמן" - עבר, הווה ועתיד ולכן למעשה אין הבדל בין התקופה שבה ניתנה התורה לתקופתנו והכל מבחינתו קורה עכשיו. ממילא התורה מתאימה לנו היום בדיוק. ממש כמו שהיא התאימה לנו בעבר (שוב, עבר מבחינתנו...).

מושג- תפיסת המושג שהקב"ה מנותק ממגבלות הזמן היא קשה מאוד. אנחנו חיים בתוך המגבלה הזו ונושמים בתוך בועה שבה קיימים חוקי טבע מסויימים, שמרחב המקום והזמן הם רק חלק מהם, וקשה לנו לדמיין משהו שמחוץ לבועה הזו. הרבה משלים ניתנו כדי לנסות ולהסביר את העניין (דמיינו לכם אדם שנולד וגדל בתוך בית סגור, נטול חלונות. האם הוא יוכל לדמיין מה זה אוויר חופשי?), אולם הנקודה המרכזית היא להבין שאלו הם חוקים שנבראו לצורך העולם הזה, ובמקומות אחרים, רוחניים יותר, הם לא קיימים!

 

שאלה- ואני, מי אני, מה אני?

תשובה:
הרבה פעמים האויב הגדול של האדם הוא לא הגאווה שלו אלא דווקא ההיפך - מה שקוראים היום: "הערכה עצמית נמוכה", אנחנו לא מעריכים מספיק את היכולות שלנו ואת ההישגים שנוכל להגיע אליהם, ולכן אנחנו מתייאשים מעצמנו. היהדות מלמדת אותנו שהאדם הוא יצור בעל יכולות מדהימות ובעל כוחות נפש שיכולים להוביל אותו רחוק מאוד (זו גם הסיבה שהיהדות מטילה על האדם מטלות שונות, ועיינו בפרק על הנצרות).

אחת מהסיבות להערכה עצמית נמוכה היא שהרבה פעמים אנחנו חוששים מעבודה קשה והתאמצות ולכן אנחנו מגדירים את עצמנו כ"לא יכולים". אם היינו חושבים שאנחנו מסוגלים לעבור את המבחנים או את המכשולים שבדרכנו, הרי שהיינו צריכים לנסות ולעבור הרבה קשיים, ולכן קל לנו לחשוב שאנחנו "לא יכולים", "לא מסוגלים", "זה בשביל גאונים ולא בשבילי" ועוד כהנה וכהנה...

האמת היא, שאנחנו בהחלט יכולים. עם רוב רובם של הדברים, אנחנו מסוגלים להתמודד, לעבור ולהצליח כמו כל אחד אחר. אם רק נחשוב ונגיע למסקנה שזה בהישג ידינו - הרי שכמעט בַּּּכֹּל נצליח. האמונה ביכולתנו לפתח את כוחות הנפש שלנו ולבא בדרישות לעצמנו היא אחת הנקודות המרכזיות בחיי הדת היהודית.


שאלה- מה הבעיה שלך ב"הכל למען אהבתך"?

תשובה:
"הכל למען אהבתך", כמו גם כל שאר אופרות הסבון למיניהן מציגה עולם מעוות ומוזר, עולם שבו הכסף הוא הדבר החשוב ביותר, עולם של בגידות ומאבקים בלתי פוסקים להתקדמות אחד על חשבון השני.

אילו כל זה היה נשאר בטלוויזיה – זה לא היה נורא כל כך, אלא שהבעיה היא שכל זה משפיע עלינו כצופים. גם אם אנחנו לא מסכימים עם מעשיהם של הכוכבים, עם הרדיפה שלהם אחר פרסום וכבוד וכסף, עם לבושם הלא צנוע ועוד ועוד, הרי שהמסרים מחלחלים אלינו... אנחנו הרי מזדהים עם מה שאנחנו רואים על המסך ומחקים את הגיבורים (תראו פעם ילדים אחרי שהם ראו סרט קראטה, איך הם מכים זה את זה ומחקים את ה"גיבורים" שבסרט).

עולם הערכים שלנו משתנה בעקבות הצפייה. אנחנו מתחילים לאהוב יותר ריגושים מהסוג שעל המסך ומחפשים אותם בחיינו... כמובן, ככל שנצפה יותר בתוכניות הללו השפעתן עלינו תגדל.
נקודה חשובה שצריך לזכור היא שעולם הערכים הזה נשאב מעולם שהוא זר במהותו לעולם אותו מייצגת התורה. התורה מחנכת את האדם לשליטה על התאוות, לחיים של יצירה בתחומים רוחניים ולחיי משפחה שהם מרכז עולמו (עיין בפרקים על הנצרות, "התורה - דרך חיים" ו"בנים ובנות"). הערכים והסצינות באופרות הסבון וברבות מבין תוכניות הטלוויזיה סותרות את היסודות הללו.

העמקה- בעיות הצניעות שבאופרות הסבון אינן רק במובן של לבוש (או חוסר לבוש...), דיבור לא צנוע, ועיסוק אובססיבי בנושאים שהצנעה יפה להם. חוסר הצניעות הוא גם באורח החיים המוגזם, בבנייני הפאר ומכוניות הראווה, שהם השאיפות המרכזיות של הגיבורים שלהן.


שאלה- מה רע בלצחוק קצת על החבר'ה?

תשובה:
אנחנו חיים היום בעולם מאוד תקשורתי. כל הזמן מדברים אלינו, משדרים אלינו וכותבים אלינו מכל כיוון אפשרי... יש לדבר יתרונות רבים, אולם גם חסרונות לא מעטים. אחד החסרונות הבולטים הוא ירידת ערכה של המילה, גם המילה המדוברת וגם המילה הכתובה.

אנחנו רגילים שכל מיני מכובדים אומרים דברים, חוזרים בהם, ושוב אומרים משהו אחר וכן הלאה. למילים ולהתחייבויות אין כמעט ערך אמיתי. מה שאמרת היום כלל לא מחייב אותך מחר.

הדבר גולש גם לחיינו הפרטיים: בדיחות, ירידות, השפלות ו"צחוקים" למיניהם הפכו לחלק מחיי היומיום שלנו, והרבה פעמים אנחנו חושבים "מה כבר עשיתי? רק צחקתי איתו קצת" או "רק אמרתי לו...".

היהדות מלמדת אותנו שלמילים יש משמעות אדירה. בְּמִילִים אדם יכול לקבל על עצמו נדרים שיחייבו אותו בצורה מאוד משמעותית, בְּמִילִים אנחנו מתפללים, ובְמִילִים אנחנו יכולים לקיים מצוות רבות... כן, רק במילים.
אולם, גם לצד השלילי זה כך - יש כוח למילים גם להרע, להזיק, לפגוע ולשרוט - למרות שמדובר רק במילים... זה כל העניין של "לשון הרע" - הכוח של הלשון להזיק בלי גבול. ולכן, "לצחוק קצת על החבר'ה" - זה לא קצת... זה נזק רציני.

העמקה- לא רק למילים, גם למחשבה יש משמעות רבה ביהדות. חז"ל מלמדים אותנו ש"מצוות צריכות כוונה" (ברכות יג ע"א ועוד). כלומר: צריך לחשוב את המחשבות הנכונות בעת עשיית מצווה. מחשבה לא נכונה יכולה לפסול קרבן ומחשבה לא טובה יכולה להיחשב לחטא, כשמצד שני יש מצוות שמקיימים אותם רק במחשבה! הדבר קשור להתייחסות לעולם הפנימי (ראו בפרק על "כוחות הנפש"), שהיהדות רואה בו דבר מוחשי מאוד. לא רק מה שמשפיע בעולם החיצוני הוא באמת משפיע, אלא גם ואולי אפילו בעיקר הצד הפנימי וההשפעות הפנימיות של הדברים.


שאלה- אז מה כל כך רע בשירי דיכאון?

תשובה:
השאלה יוצאת מנקודת הנחה שיש רע בשירי דכאון, אולם הרבה מגדולי ישראל חיברו קינות ושירים עצובים על חורבן בית המקדש והגלות, אז אולי זה בעצם דבר טוב?

אולי ננסה להבין את תולדותיהם של שירי הדיכאון, בעזרתם נוכל להתמודד טוב יותר עם שירי הדיכאון שאנחנו מכירים היום.

לפני כמאה שנים חשבו בני האדם שהנה סוף סוף הגיע מין האדם לבגרותו ומעתה יפסיקו עמים להילחם האחד ברעהו, האהבה תפרח וכל הלאומים יחגגו בשלווה אין קץ. הסכסוכים ייפתרו במשא ומתן (מוכר?), המוסר והצדק המוחלט ישלטו בעולם. השירה של אותה תקופה מלאה בתקווה לשלום עולמי, לצדק עולמי, למוסר אנושי צודק, לאהבה כלל עולמית ועוד.

שתי מלחמות העולם ובעיות נוספות שפקדו את עולמנו הקטן שברו את החלום האידיאלי הזה. בעקבות כך חדלו שירי האהבה, ואת מקומם תפסו שירי געגועים לעולם מושלם בעוצמה אדירה, שירי כאב על כך שהעולם לא מושלם כמו שחשבו שיהיה. אלו עדיין לא היו לגמרי שירי דיכאון, אך בהחלט  שירים עצובים.
חלפו שנים והתקווה עדיין לא מומשה. הדור הצעיר החל להתייאש מהחלום הגדול של מוסר וצדק עולמיים, וגם שלום אמיתי לא נראה באופק. אז החלו לפרוח שירי ייאוש, או לחלופין שירים שלא עוסקים בעולם הגדול אלא בבעיות הקטנות של הפרט. "אין סיכוי לעולם מושלם, אז ביחד נעסוק בבעיות הקטנות של החיים" - אמרו אז. שירי הדיכאון הם תוצאה של ייאוש וחוסר יכולת לעשות. (אם נשווה את זה לשירי עצבות החורבן הרי שיחד עם אבל החורבן, אנו מאמינים גם בגאולה ובתחיית עם ישראל בארצו, כשאנחנו מבינים שבידינו לשנות את המצב. שירי החורבן הם אבל ספציפי, על נקודה אפילה בהתפתחות העולם, ואינם יאוש כללי ממנו).

האם אנו מאמינים שאכן יש ייאוש מן העולם? האם איננו סומכים על הקב"ה שהבטיח קיבוץ גלויות - ואנחנו רואים שאנו בעיצומו, שהבטיח לנו להחזירנו לארץ והחזיר? היהדות, כמו שהזכרנו פעמים רבות, מאמינה בכך שהעולם הוא טוב ובסופו של דבר יחזור לטוב.

כיוון שאנחנו מאמינים בתקווה, מאמינים שתהיה גאולה ומאמינים שבסופו של דבר "וגר זאב עם כבש", אנחנו לא מתחברים לאווירה של שירי הדיכאון שהם, כזכור, תוצאה של ייאוש מהסיכוי לטוב.

 

שאלה- אתה רוצה להגיד לי שאברהם אבינו הלך עם כיפה?

תשובה:
חבישת הכיפה, שהיום היא הסימן הבולט ביותר לאדם דתי, התחילה למעשה לפני זמן לא רב בכלל - 1,000 שנה בערך.

בתחילה היה זה מנהגם של אנשים חשובים בלבד, מעשה שבא להראות ולהוכיח שיש משהו מעל האדם, שיש השגחה מעל ראשו בכל מקום בו הוא נמצא. לאט לאט התפשט המנהג בכל ישראל וכל יהודי סימן את יהדותו ודרך חייו  על ידי כיסוי הראש, עד שבשולחן ערוך הדבר נפסק כהלכה וכחובה מוחלטת. כמו בכל דבר, גם כאן, עצם העובדה שכל ישראל נוהגים איזה מנהג הופכת את הדבר לחובה גמורה, שהרי, כמו שציינו בפרק על חכמים והתורה, התורה שבעל פה תלויה בנו ובהתנהגותנו ויש לנו יכולת להשפיע על קבלת מצוות חדשות.

היום, הפכה הכיפה לדבר המסמל ומייצג יותר מכל את היותו של האדם מאמין וכפוף לחוקי התורה. עד שהביטוי "הוריד את הכיפה" הוא היום שווה ערך ל"הוא נעשה לא דתי", הכיפה הפכה לסמל מאחד וחשוב של הציבור הדתי, סמל להשתייכותנו למחנה גדול וגאה של אנשים ששומרים תורה ומצוות.


שאלה- למה יש כל כך הרבה מצוות ביהדות?

תשובה:
בין החוקים השונים שאנו שומרים בחיי היום יום יש שני סוגים מרכזיים - סוג אחד הוא של חוקים בעלי חשיבות עצמית והסוג השני הוא של חוקים "הסכמיים". למה הכוונה? ניקח לדוגמא את החוק הקובע שנוסעים דווקא בצד ימין של הכביש. החוק הזה הוא הסכם שקבעו האנשים ביניהם כדי שלא יתנגשו אחד בשני, ואין בו למעשה שום חשיבות עצמית. ניתן היה (כמו שנהוג במקומות אחרים) לקבוע בדיוק את ההפך, וגם אז לא היו התנגשויות. לעומת זאת ישנם חוקים, כמו החוק האוסר לרצוח לדוגמא, שהם בעלי חשיבות עצמית, שהם לא רק איזו שהיא הסכמה בין אנשים לצורך נוחות בחיים אלא דבר עם משמעות פנימית והתאמה לחיי האדם.

חוקי הדת שייכים לסוג החוקים בעלי החשיבות העצמית. האלוקים, יוצר האדם, נתן לו רשימת חוקים שהם בעצם דרך חיים שלימה, אמיתית ונכונה כשלעצמה. החוקים ביהדות נקראים "הלכה" מלשון "ללכת" – מכיוון שזו הדרך הנכונה להתקדם בעולם. ההלכות אינן דרך לשגע את האדם ולרדת לחייו "סתם, כי אלוקים רוצה", אלא דרכי התנהגות נכונה שמתאימה לנו, לאופי שלנו ולתוכיותנו.


שאלה- למה בעצם יש כל כך הרבה הגבלות בדת היהודית על הקשר בין בנים לבנות? אסור לגעת, אסור לרקוד ועוד ועוד...

תשובה:
כל אדם בעולם בנוי משני חלקים, חלק גבוה ונעלה, וחלק נמוך ויצרי. מצד אחד האדם יכול להגיע לגבהים גדולים מאוד וליכולות מדהימות ומצד שני לדרגות נמוכות ושפלות שאין כמותן אצל אף חיה אחרת. ככה זה ביחס לכל דבר בעולם - ביחס לדרך החיים, ביחס להנאות וגם ביחס לקשר בין הבנים והבנות. בתחום הזה האדם יכול להגיע לשיא הגובה: אהבת אמת, קשר שלא ניתן לניתוק, חיי נישואין מושלמים ועוד... ומצד שני הוא יכול להגיע לשיא השיפלות: פורנוגרפיה, מעשי פשע, אהבה שתלויה רק במין וכן הלאה.

היהדות, כמו בכל דבר, מנסה להוביל את האדם לדרגות הגבוהות ביותר שלו. ובמקרה שלנו, להוביל אותו לצדדים הנעלים יותר של האהבה בין בנים לבנות. ההגבלות והחוקים שביהדות מסייעים לאדם להתקרב לדרגות הגבוהות שבקשר הזה.


שאלה- למה בנות צריכות לשמור על צניעות?

תשובה:
כדי להגיע אל האהבה העמוקה והפנימית עליה דיברנו בשאלה הקודמת, הרי שיש צורך שהמשיכה תהיה על בסיס אמיתי וכן - משיכה שנובעת מהצד הפנימי, מצד האישיות של בן/בת הזוג. על גבי זה בא שלב נוסף - המשיכה החיצונית, שתורמת ומשפרת את הצד הפנימי - אולם הקשר העמוק הוא העיקר.

בנים, מטבעם, נוטים מאוד להימשך אל הצד החיצוני ואפילו הפרובוקטי של הבנות והרבה פעמים יכולים להסתפק רק בקשר הזה... ולכן,כדי שהקשר יתבסס באמת על הצד הפנימי, הבנות מצוות לשמור יותר על יופיין הפנימי, על השדר שפנימיותן חשובה יותר מחיצוניותן, ומצוות על שמירת הצניעות. (ולא לשכוח, גם בנים מצווים על שמירת צניעות, אמנם בהגדרות שונות אבל העיקרון זהה).

לאחר שנבנה הקשר העמוק, הפנימי, בחיי נישואין, אז ורק אז באה המדריגה הנוספת שהזכרנו, ומותר ואף רצוי מאוד שאשה תתייפה ככל הניתן בעיני בעלה.


שאלה- האם האיסור לנגוע בבנות הוא בגלל "נידה"?

תשובה:
כמו שכבר הזכרנו, ההגבלות והחוקים שבקשר בין בנים לבנות נובעים דווקא מהבנת הצורך והאמת שבקשר עמוק,  ולכן ההגבלות השונות אינן "תוצאה" של הלכות שונות אלא מכלול שלם של כללי התנהגות נאותים יותר.

ההפרדה הפיזית שבין בנים ובנות לפני החתונה והחובה בקשר פיזי שאחרי החתונה הינן חלק מעולם שלם של קשר רצוי בין המינים,  ומכאן גם שאיסור הנגיעה איננו רק עניין של נידה או לא.


שאלה- אחי, או דתי עד הסוף או חילוני!

תשובה:
אחד הדברים המיוחדים שבעם ישראל הוא העובדה שעם ישראל היה זמן רב מאוד (למעשה רוב הזמן שהוא קיים) מנותק מארץ מסויימת ושמר על ייחודו למרות מרחקים אדירים שהיו בין החלקים השונים של העם. שני יהודים יכולים לדבר שפה שונה, לנהוג אחרת בחיי היום יום ולאכול סוג אחר של מאכלים, ועדיין להחשב לבני אותו עם. זוהי תופעה מדהימה שמלמדת רבות על האופי המיוחד של עם ישראל, אולם יש לה מחיר לא קטן. עם ישראל התרגל להיות עם ללא ממלכה, ללא ממשלה וצבא, ועם שהוא כמעט מנותק מחיים מעשיים של עם נורמלי. כך נבנה העם וכך נבנתה גם התורה, עד כדי כך שהיום התורה ודרכה נראים לנו כדבר המנותק מהחיים המעשיים ועם התנזרות מחיי העולם הזה. זאת הסיבה שאנו בטוחים שאנחנו צריכים לבחור – או תורה או חיים.
ישנה טעות בסיסית בהבנה הזו. היהדות מציבה בפנינו חיים שלמים ומלאים הנוגעים לכל שלב וכיוון בחיים - לממשלה, לעבודת האדמה, לחיים האישיים ואפילו לצורת המלחמה – לַכֹּל התורה מתייחסת ובַכֹּל התורה מנחה. היהודי צריך ללמוד לחיות חיים מלאים, של עם היושב על אדמתו, מעבד אותה ונלחם עליה, מתוך מוסר והנחיות אלוקיות המגיעות מהתורה. היום, כשאנחנו גרים בארצנו, אנחנו צריכים ללמוד מחדש לחיות את החיים הללו. אנחנו צריכים ללמוד תורה, לעבוד, ולשרת בצבא ועדיין להיות אנשים דתיים. זהו באמת "דתי עד הסוף" - אדם שמסוגל לשלב את כל אלה.


שאלה- מה יותר עונג שבת מסיגרייה, קפה חם וטלוויזיה?

תשובה:
הרבה פעמים נתפסת אצלנו השביתה בשבת כשביתה מעבודה. זאת אומרת שאסור לעבוד קשה בשבת אלא חייבים "לנוח". אולם, אם נבחן את הלכות שבת, נגלה שהשביתה בשבת שונה לחלוטין. אם לדוגמא תיקחו עשרים קילוגרם אוכל, תקשרו אותם לגב ותסתובבו בצורה כזו כל השבת כולה, אז למרות שתתעייפו מאוד ותזיעו כאילו אתם במרתון – הרי שלא תעברו על מצוות השביתה בשבת (למרות שאולי תפגעו במצות "עונג שבת"...). לעומת זאת, אם תשפשפו גפרור, בלי מאמץ כלשהו ותדליקו אש, הרי שעברתם עבירה מהתורה! יוצא מכאן, שההגדרה של השביתה בשבת אינה שביתה מ"עבודה קשה" אלא משהו אחר לגמרי (ותודו שזה חידוש בשבילכם לחשוב ככה על מצוות השבת). המצווה לשבות בשבת היא זכר לשביתה של הקב"ה בששת ימי בראשית ואלוקים הרי לא התאמץ ולא הזיע כדי לברוא את העולם!

אם כך, אתם שואלים, מה העניין של השביתה בשבת? ובכן, מסבירים שהשביתה בשבת היא ממלאכת יצירה.


האדם הוא יצור יצרני במיוחד. כל השבוע הוא עובד ועמל ומשכלל את העולם שבו הוא חי. הוא בונה מערכות כלכליות, מייסד ומקים מדינות ועמים ומייצר תרבות עניפה. זהו בהחלט חלק מהמטרה של הבריאה, כמו שדורשים חכמים מהפסוק "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה,יח) שמטרת העולם היא שהאדם יישב אותו ויקדם אותו ככל הניתן. כל היצירה הזאת יכולה לנתק את האדם מהמחשבה ומההבנה שיש בורא לעולם ושהאדם לא עצמאי בשטח. הוא עלול להתחיל להאמין שהכל מתחיל ונגמר בו ושאין צורך בכוח מניע מלמעלה. לכן, האדם הופך פעם בשבוע ליצור לא יצרני, לא יוצר ולא עמל, ומתרכז בהתחברות רוחנית למקורותיו. השבת והשביתה ממלאכת היצירה שבה נועדו להחזיר את האדם לפרופורציות הנכונות בקשר ליצרנות שלו.

לכן, המלאכות שאסורות בשבת הן מלאכות של יצירה, מלאכות שבהן יוצרים משהו חדש שלא היה לפני כן. יצירת אש היא דוגמא ליצירת משהו חדש, ומכיוון שכך הרי שאין קשר לכמה קשה ליצור אש, מה שחשוב הוא האם יש כאן יצירת גורם שלא היה קיים לפני כן - אלה הם הדברים שאסורים בשבת.

מצות "עונג שבת" באה על גבי השלב הזה. מכיוון שהיום הוא יום של התחברות רוחנית למקור - הוא גם יום מענג, ולכן נצטוונו לענג אותו ככל יכולתנו, בתנאי שלא נפגע באיסורים עליהם דברנו לפני כן, שהם אלו שנותנים את הטעם לעונג הזה. 

מושג- השביתה בשבת היא לא מ"עבודה קשה" אלא היא שביתה ממלאכת יצירה ובנייה של דברים חדשים בעולם. 


שאלה- אם הייתי נולד בהודו – הייתי הודי!

תשובה:
אחת הסכנות הגדולות של האדם היא להיכנע לשיגרה בה הוא חי, לחיות בצורה מסויימת כי ככה ההורים שלו חיים ולחשוב בצורה בה כולם חושבים. האדם נוטה "לשחות עם הזרם" ולהגיע לאן שהוא מגיע ללא מחשבה וללא תיכנון ובדיקה. רוב האנשים אינם בוחרים לעצמם את המסגרת בה הם חיים ואת אופן חייהם, אלא פשוט הולכים בתלם שמכתיבים להם הוריהם, הסביבה שלהם ומשפחתם הקרובה. גם בדברים בהם נדמה לנו שאנו אלה שמחליטים, כמו בחירת מקצוע, אנחנו מחליטים בדרך כלל בהתאם למה שמצפים מאיתנו. מי שאבא שלו עוסק במקצוע אקדמאי, לדוגמא, ילך בדרך כלל לאוניברסיטה ולא ישנה יותר מדי את המסלול המצופה ממנו.

ביהדות מדגישים מאוד את החשיבות של הבירור העצמי, בדיקת הדרך וליבון השאלות. כבר הזכרנו בפתיחה, שכל לימוד התורה מתבצע על ידי שאלות ותשובות ואפילו על ידי "קושיות" שהן שאלות חזקות ומהותיות. אדם צריך לברר לעצמו את דרכו ואמונותיו ולשאול תמיד למה כך או אחרת, ורק כך הוא יתקדם באמת.
ישנם מספר חוקים לדרך הזאת, כשהחוק הראשון הוא ש"משאלות לא מתים", כלומר: גם אם יש לי קושייה עצומה ללא תשובה, אין פירושו של דבר שאני שובר את הכלים או משנה משהו מעשי בחיים. הסיבה לכך היא, שהרי ייתכן מאוד שמחר אני אמצא תשובה מספקת על השאלות הללו. כמו כן ברור לי שבסופו של דבר שכלו של האדם הוא דבר מוגבל, ולכן לא ייתכן שאמצא את כל התשובות לכל השאלות. יש להדגיש שהדבר אינו גורע מחשיבות בירור הדרך והצבת הקושייה.

העמקה- ליל הסדר הוא הלילה ה"חינוכי" ביותר בתורה, לילה שכל מטרתו היא לימוד וחינוך הילדים. והנה, בתחילת הלילה שואלים הילדים "מה נשתנה", וזאת מכיוון שדרך השאלות והתשובות היא הדרך הטובה ביותר להפנמת ערכים.
 

שאלה- חברים לא עוזבים!

תשובה:
האדם הוא יצור חברותי מאוד. הוא חי בשיתוף עם אנשים ותלוי בהם בחיי היום יום, ואין אדם בעולם שיכול לספק לעצמו את כל הצרכים שלו. כולנו תלויים אחד בשני, ישנם כאלה שמספקים את הלבוש וישנם כאלה שמייצרים מזון ואלו זקוקים לאלו כדי להתקיים. יש חיות בעולם שחיות בבדידות ומסוגלות להתקיים חודשים מבלי לפגוש את בני מינן, אולם בני האדם נבראו כך שהם זקוקים למערכת חברתית וכלכלית סביבם. גם מבחינה נפשית האדם זקוק לתמיכה ולהקשבה הדדית ואנשים החיים בבדידות מגיעים מהר מאוד למצבים נפשיים קשים.
לעיתים יש לצורך הזה בחברתיות השפעה שלילית על האדם. האדם נדחף למעשים שהוא לא מעוניין בהם ולהתנהגויות שנועדו רק להתאים את עצמו לדרישות של החברה. החברה האנושית היא לוחצת ואינה מקבלת את השונה בקלות, וכך אנשים מוצאים את עצמם מתנהגים בצורה דומה לחברה שסביבם - גם אם הם לא מעוניינים בכך.

הלחץ החברתי הוא חזק ובעל השפעה מדהימה. ישנו פסיכולוג העורך ניסוי קבוע בכיתות ובקבוצות אנשים. הוא לוקח שני עיגולים השווים בגודלם ומבקש מראש מכל התלמידים בכיתה, למעט אחד, לטעון שהעיגול הימני גדול יותר מהשני. התוצאה תמיד היא, שהתלמיד האחרון, שלא שותף בסוד העניין, טוען גם הוא שהעיגול הימני גדול יותר. יתירה מזאת: ככל שהעולם מתקדם והטכנולוגיה מתפתחת, כך העולם כולו הופך למסגרת משותפת אחת שבה כולם דומים לכולם והפרט מאבד את הייחוד שלו. ההשפעה החברתית, שפעם היתה מוגבלת לסביבה הקרובה, היא היום השפעה גלובלית. כל העולם הוא חברה אחת גדולה והפרטים הופכים לדומים יותר ויותר.

החכמה היא להוציא את הטוב שבחברה וליהנות משיתוף ככל שנוכל, אולם ללא איבוד של העצמיות שלנו. כל אחד מאיתנו צריך לשמור על הנקודות המאפיינות אותו ועל האופי המיוחד שלו, וודאי בדברים שבהם הוא מרגיש שיש לו משהו מיוחד לומר. הלחץ החברתי לכשעצמו אינו יכול להיות עילה לעשות או לא לעשות דברים, אלא על כל אדם לחשוב היטב ולברר לעצמו את רצונו במעשה מסויים ובתוצאותיו.

חשוב מאוד להיות מודעים לכוחו הגדול של הלחץ החברתי. מדובר בכוח אדיר שמשפיע על כולנו, גם אם נדמה לנו שאנחנו חזקים ממנו.

העם היהודי סבל מאז ומתמיד מבידוד חברתי בשל דרכי ההתנהגות השונות שלו ומנהגיו המיוחדים, ובכל זאת תמיד שמר על אופיו הייחודי. היום ישנה נטייה מוגברת לוותר על הייחוד הזה ולזכות ביתר שיתוף חברתי עם העולם אולם יש להיזהר שלא להפוך את השיתוף החברתי ליעד מרכזי עד כדי אובדן הדרך שלנו.


שאלה- באיזה גיל העולם?

תשובה:
בחלק הראשון, בפרק "המדע והאמונה", דיברנו על סתירות לכאורה שיש בין התורה לבין הדעות המדעיות השולטות בעולם, וראינו שככל שחולף הזמן גדלה הזהות בין התורה למדע בנושאים רבים מאוד. גיל העולם הוא אחד המחלוקות המרכזיות שבין התורה למדע, אולם ישנן מחלוקות רבות אחרות, ופעמים רבות אנחנו נתקלים בחז"ל בביטויים שנשמעים לנו כסותרים את ההגיון ואת הניסיון המדעי (כמו לדוגמא שֶכִּינָה נוצרת מזיעה).
ישנן תשובות רבות לשאלה הזו ואפילו ספרים שנכתבו על הנושא. לי נראה, שהנקודה המרכזית היא להבין שדברי חז"ל אינם מביאים תיאור מדעי אלא "תיאור תורני". השפה של חכמים אינה מחוייבת לכללים פיסיקלים או ביולוגים אלא ללימוד ולבירור של דין או הלכה מסויימת. בדיוק כמו שכשמהנדסים נפגשים הם מדברים בקודים, שיכולים להישמע מוזרים לאנשים מבחוץ (כמו לדוגמא שאחד ועוד אחד זה אחד עשרה, כמו שיוצא בחישוב על בסיס שתיים), כך גם חכמים מדברים בשפה שנועדה להביע או להביא לידי ביטוי מהלכים רוחניים. ייתכן מאוד שבראייה הלכתית כינה נוצרת מזיעה! חכמים רצו לבטא את הרעיון ההלכתי ולא היו מחוייבים לצדק המדעי שבעניין. כך זה בתחומים רבים - אנחנו צריכים לנסות ולהבין את המסר של חז"ל ואת מה שעומד אחרי הדברים.

לא צריך להבין מכאן, שחכמים יכולים לומר טעויות מדעיות והסברים לא נכונים למציאות ואנחנו צריכים לשתוק. אלא שבכל מקום שישנה בעיה בהתאמה בין המציאות לדברי חז"ל צריך להבין מה בדיוק היה המסר שרצו חכמים להעביר ומה הוביל ל"טעות". כבר הסברנו, שדברי חכמים הם תורה שבעל פה, ולכן הם צריכים בירור ולימוד כמו כל לימוד תורה.


שאלה- למה צריך להניף לולב?

תשובה:
כבר ציינו בכמה מקומות, שהיהדות היא דת של מעשים, דת המייחסת חשיבות רבה לעולם הזה ולפעילות של האדם בתוך העולם, ולכן גם רואה ערך במעשיו ובדרכי התנהגותו. מצוות רבות עוסקות במעשים למיניהם כמו : תפילין, ציצית, דרכי השמחה בחגים ועוד רבות אחרות. הדת אינה נגמרת באיברים החושבים והמרגישים של האדם אלא נוגעת גם לאיברים הפועלים - הידיים, הרגליים ובמצוות מסויימות – כל הגוף.

כתוצאה מראייה זו של היהדות, חלק ניכר מסדר היום של האדם המאמין נוגע למעשי מצוות למיניהם. מצוות אלו נוגעות פעמים רבות גם לחפצים או לגורמים שונים בעולם הטבע: דוממים, צומחים ומדברים. היהדות רואה בטבע דבר חיובי שצריך לקדמו ולהובילו למילוי מטרותיו, וכל שימוש בטבע לשם מצוות מקדם ומעלה אותו. כשם שקיום המצוות נוגע לכל חלק בגוף, כך הוא נוגע לכל חלק בטבע.

הבעיה היא, שלפעמים אנחנו מתקשים להבין את המטרות הישירות של המצוות הללו ואת ההשפעה שיש להן על העולם. כולנו יכולים להבין את המטרה של מצוות בניית המעקה, לדוגמא, אבל לא מבינים ואפילו חשים בעייתיות במצוות כמו הקורבנות או הצום ביום כיפור.
בראיה היהודית לכל מעשה כזה יש השפעות מרחיקות לכת, ויכולת מדהימה לשנות ולקדם את העולם. גם כשאנחנו מבינים וגם כאשר אנחנו לא מבינים את המטרה והיעד הישיר של מצווה מסויימת – היא משפיעה על העולם כולו.

חכמים מוצאים סיבות וסמלים שונים במצוות ונותנים טעמים רבים לכל אחת מהן. אולם כמעט אף פעם לא נוכל להבין את מלוא המשמעות של המצווה ואת כל המטרות הגלומות בה, שהרי המצוות ניתנו מאלוקים, הנמצא בראייה אחרת ובמושגים שונים לחלוטין משלנו, ואין לנו סיכוי להבין את דעתו למלוא עומקה.

העמקה- זאת היתה הכוונה של עם ישראל כשהם אמרו "נעשה ונשמע". מכיוון שאנחנו מבינים שיש עומק גדול ואינסופי בכל מצווה והנהגה שבתורה, הרי שאנחנו בראש ובראשונה מקיימים ורק אחר כך מחפשים לה טעמים. אולם עצם הקיום אינו תלוי בהבנה או אי ההבנה שלנו.

ישנן דעות שגם במצוות מחכמים יש טעמים רבים מאוד ועמוקים מאוד שלא מובאים בתורה שבעל פה. זה חלק מהסיבה שישנן תקנות רבות של חז"ל שהטעם שלהן (כמו שהוא מובא בגמרא), בטל ולמרות זאת התקנה עצמה לא בטלה. מכיוון שאנחנו לא מסוגלים להבין את מלוא העומק של הסיבות שהובילו לתקנה או הלכה מסויימת - ממילא התקנה לא מתבטלת.


שאלה- אם אלוקים לא רצה שאנשים יתמכרו לכוח של המין - אז הוא לא היה בורא אותו!!!

תשובה:
בעולם ישנם כוחות שונים, כוחות רבים ומגוונים עם מטרות לכל אחד ואחד מהם בבריאה, כאשר לאדם נשארת הבחירה איך וכמה להשתמש בכל אחד מהכוחות הללו.

הכוח הלאומי, לדוגמא, נועד כדי לאחד את העמים ולתרום להתפתחות האדם, אולם האדם נשאר עם הבחירה מה לעשות עם הכוח הזה (ואנחנו יודעים להיכן לקח האדם את הכוח הלאומי – למלחמות, השמדות של עמים אחרים, כיבושים ועוד...).

כך גם עם הכוח המיני - יש לו מטרות גבוהות ונעלות, אולי המטרות הגבוהות ביותר שיש (אחרת הוא לא היה נברא כל כך חזק...), אבל עדיין נשארת לאדם הבחירה מה לעשות עם הכוח הזה ולאן לקחת אותו. והאדם מעדיף הרבה פעמים לקחת את הכוחות למחוזות השליליים...
כאן אנחנו נכנסים לשאלהגדולה אחרת - מדוע ברא הקב"ה את העולם כך שיש לאדם שליטה בכוחות ואפשרות לבחור לאיזה כיוונים להשתמש בהם, ומדוע הוא לא מונע מהאדם לעשות בהם שימושים שליליים. הדבר קשור לאופן ולמטרת בריאת העולם, שאלה שהתייחסנו אליה בשלוש השאלות הראשונות.

 

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה