ירושלמי- וה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם

בפתיחת מסכת ראש השנה אומרת המשנה "באחד בניסן ראש השנה למלכים". הפירוש הוא שבתאריך זה מתחילה שנה חדשה למניין שנות המלך. בגמרא מסבירים שלמעשה זה מתבטא באופן כתיבת התאריך בשטרות, לדוגמא: אנו עדים, שביום שישי, שבעה עשר לחודש סיון, שנת שבע למלך שלום בן ינון, ראובן לווה מאה אלף שקל משמעון.

בגמרא דנים איך מונים את שנות מלכי אומות העולם. למשל אם יהודי בגלות, תחת שלטון מלכי האומות, כיצד ימנה את שנות מלכותו.

בבבלי אומרים (שם ג): "אמר רב חסדא: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן."

בירושלמי חולקים על כך. לשון הירושלמי:
"רבי לעזר בשם רבי חנינה: אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן".

מה משמעות מחלוקת התלמודים?

דברי הירושלמי מזכירים את פתגמו של הרב קוק זצ"ל לחודש ניסן: "יציאת מצרים תשאר לעד האביב של כל העולם כולו". המניין למלכי ישראל הוא דווקא מניסן, כיון שזו הראשית של עם ישראל (חדושי ר"ן). בירושלמי מלמדים שעם ישראל הוא המשמעות של העולם כולו, ולכן גם המניין למלכי אומות העולם נמשך אחר "ראש השנה למלכים" הישראלי. בבבלי לעומת זאת אומרים שחייבים להבדיל "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים", ולכן לא שייך למנות להם באותו אופן. מלכות אומות העולם שייכת לעולם הטבע, שראשיתו בתשרי, ומלכות ישראל שייכת לעולם שמעל הטבע, שהתגלה בניסן.

יש לפנינו שני צדדים להתיחסות לאומות העולם, וכמובן שניהם אמת. המצב בגלות מדגיש יותר את הניגוד בין ישראל לאומות, כיון שמלכות ישראל לא מופיעה שם, ואנחנו נמצאים בגלות בהישרדות מול העמים. בארץ ישראל מופיעה מלכות ישראל בתפארתה, ועל ידי כך היא יכולה להשפיע ולהאיר לעולם כולו.