ירושלמי- מזוזה על ידי מחשבה?

את המזוזה יש לקבוע בפתח הבית, והיא נעשית חלק מבניין הבית. בבבלי (מנחות לב) מביאים ברייתא:

"תלאה במקל, או שהניחה אחר הדלת, סכנה ואין בה מצוה. של בית מונבז המלך היו עושין בפונדקותיהן כן זכר למזוזה".

אם המזוזה לא קבועה, אלא רק מונחת על מקל בפתח, אין כאן קיום מצוה. חיילי מונבז המלך היו עושים כך בכל זאת, כאשר היו במקומות בדרך הפטורים ממזוזה, כדי שיהיה אצלם זכר למזוזה, אף שבוודאי אין כאן מצות מזוזה.

בירושלמי (סוף מגילה) סוברים אחרת:

"חקק בראש המקל והניחו במקום שאינו ראוי לו - סכנה שאין בה מצוה (- אבל אם הניח את המקל עם המזוזה במקום הראוי למזוזה, כשרה). רבי בא בשם רב יהודה: ואפילו לא סמרו. (- חבר אותה במסמרים. ושואלים:) והא תני והוא שסמרו? (ועונים:) א"ר יוסה: והוא שייחדו לכן. (- אם ייחד את המקל להיות חלק מהפתח מועיל גם אם לא חיבר במסמר, ורק אם לא ייחד את המקל להיות שם, חייב לחבר במסמר) של בית מלוון היו עושין כן בפולמסיות." (- כשהיו יוצאים למלחמות)

לפי הירושלמי ניתן להניח את המקל עם המזוזה בפתח, ולייחד אותו בדעתו להיות חלק מהפתח, והמזוזה כשרה. ובאמת כך היו נוהגים החיילים, שהיו מניחים מקל עם המזוזה בפתחיהם, ויוצאים כך ידי חובת מזוזה.

מה שורש ההבדל בין התלמודים?

הרב קוק זצ"ל מגדיר (אורות הקדש ג רפח): "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל... מתגלה קדושת המחשבה".

ההבדל בין התלמודים בענייננו הוא בשורש תפיסת העולם של הבבלי והירושלמי. לפי הבבלי הקביעה נמדדת לפי עולם המעשה, ולכן רק מסמר וכיוצא בו מועיל, ובירושלמי גם ע"י ייחוד המקל במחשבתו, מועיל להחשיב את המזוזה קבועה בפתח.