ירושלמי- מצוות הכנסה לברית

בשני התלמודים מלמדים על סדר מעמד ברית מילה. בבבלי (שבת קלז) מובא שהעומדים שם אומרים: "כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". בדומה לזה מובא בירושלמי (ברכות ט ג), שהם אומרים: "כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה".

יש כאן שני הבדלים בין התלמודים. בבבלי "כשם שנכנס לברית", ובירושלמי "כשם שהכנסתו לברית". הבדל נוסף: בבבלי "כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובירושלמי "כן תכניסהו לתורה ולחופה".

הביאור הוא שבבבלי הברית מתייחסת לתינוק, שהרי זו מצוה של גופו, ומברכים אותו שימשיך ויכנס לתורה חופה ומעשים טובים. בירושלמי פונים לאב ומברכים אותו שכשם שזכה להכניס את בנו בברית בשר, כן יזכה לקיים בו גם את המצוות הנוספות שהוא מצווה בהן, להכניסו לתורה ולחופה. לא מוזכר מעשים טובים, כיון שאין זו מצוה של האב להכניסו למעשים טובים, אלא זו מצותו של בן כלפי עצמו.

יש לציין שהבדל זה בין התלמודים מופיע גם בנוסח המשנה בקידושין, העוסקת במצוות שהאב חייב לעשות לבנו, שבבבלי (דף כט) מצוות אלו נקראות "מצוות הבן על האב", כלומר מצוות של הבן, המוטלות על האב לעשותן לבנו, ובירושלמי (פ"א ה"ז) הן נקראות "מצוות האב על הבן", כלומר מצוות של האב שעליו לעשות עם בנו.

הביאור הוא על פי המדרש (במדב"ר יז) והזוהר (ב קלז), שהעמיקו ולימדו שהשורש למצוות אלו הוא היחס בין הקב"ה לישראל, שנמשלים לאב ובן. כשם שהקב"ה הכניס את ישראל בברית, לימדם תורה, וציוה אותם "פרו ורבו", כך האב מצווה למול את בנו ללמדו תורה ולהשיאו אשה.

שורש ההבדל בין התלמודים הוא הבנת חלקו של האב במצוות אלו. בבבלי מבינים שאלו מצוות הבן, אלא שהבן אינו יכול לקיימן בעצמו, ומוטל על האב לעשותן. חלקו של האב הוא מעשי. בירושלמי מבינים שיש לאב חלק בעצם המצוות הללו. הן שייכות לו מבחינת תכנן ושורשן. אלו מצוות שמהותן היא השפעה מלמעלה למטה, מהקב"ה לעם ישראל, ומתוך כך מאב לבנו. חלקו של האב כאן הוא בתוכן המצוה עצמה.

אלו ואלו דברי א-להים חיים. שהרי גם הבן מצווה לקיים בעצמו מצוות אלו אם לא התקיימו בו ע"י אביו. בבבלי מודגש חלקו של הבן, ואנו לומדים שגם בעצמיותו הוא מחובר לעליונים ובכוחו לקיים בעצמו מצוות אלו. בתורת ארץ ישראל, "אשר עיני ה' א-להיך בה", מודגש שורשן של מצוות אלו בחיבור בין אב לבנו, שהוא כדוגמת בקשר בין הקב"ה לעמו ישראל.