ירושלמי- ההבדל בתקיעות לכבוד שבת

המשנה במסכת סוכה מלמדת על התקיעות שהיו תוקעים במקדש, ביניהם שש תקיעות שתוקעים בערב שבת: שלש להבטיל את העם ממלאכה ושלש להבדיל בין קדש לחול. 

בברייתא (שבת לה) מלמדים שבכל מקום תוקעים שש תקיעות אלו בערב שבת. ומובא שיש הבדל בין מנהג בבל למנהג א"י בתקיעות אלו. בא"י היו תוקעים מריעים ותוקעים, ושובתים מתוך התקיעה.  ואילו מנהג בבל שונה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לבבליים, שתוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין." 

בנוסף להבדל אותו מציין הבבלי בעצמו, יש גם הבדל בין התלמודים. בבבלי מובא שתוקעים תקיעות אלו בשופר:
"מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו ששם מניח שופרו, לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות."

אבל בירושלמי מובא שתוקעים בחצוצרות (שבת יז א): "חצוצרת - תוקע השלישית בראש הגג ומניחה במקומה." וכך מובא גם בתוספתא (סוף סוכה) ובתנחומא (מטות ב). 

מה פשר ההבדל?
חכמי הסוד עסקו בביאורה של הלכה זו. הרדב"ז בספרו מצודת דוד, העוסק בטעמי המצוות (קכא), מבאר שהשופר הוא בבחינת דין והחצוצרות הן רחמים. לכן הם מכסף, שהוא בבחי' חסד. בערב שבת צריך לערוך מלחמה עם הכוחות החיצוניים שמתחזקים בימי החול ולהכניעם כדי לקבל את קדושת השבת. ולכן תוקעים דווקא בשופר. לעומת זאת בימי שמחה ומועד תוקעים בחצוצרות, כי בימי שמחה מתאימה יותר מדת הרחמים. בראשית דבריו הוא מגדיר: "החצוצרות לעורר הלב והשופר להכניעו". 

גם בספר עמק המלך, מראשוני מוסרי תורת האר"י באשכנז, ביאר את עומק התקיעות של ערב שבת, ואחרי שהגדיר שעניינן הוא לעלות ממידת ימי החול אל קדושת השבת הוא שואל, לאור דברי הבבלי: "והנה על זה יש תמיהה גדולה, למה לא יתקעו בחצוצרות, ומה ענין שופר לכאן?"

והוא מסביר: "אך הנה ידוע בזוהר, בכל מקום ובדברי האר"י עליו השלום והברכה, כי סטרא אחרא תמיד רוצה לידבק בקדושה. ואנחנו עם קדש, בורחים מלהדבק בה ולפרוש ממנה, ומן ס"מ ולילית הרשעה, שתמיד רצונם להדבק באצילות הקדוש שאינו מינו, אבל הוא מזדעזע מקול השופר. גם כן בכאן, אצל עליית שבת, אשר סטרא אחרא רוצה לעלות עמהם לקדושה, צריך האדם לכוין בשופר הזה, לדחותם למטה, כמו שכתוב בפסוק, 'יתפרדו כל פועלי און' לתקוע הששה תקיעות במקדש, כנגד ששת ימי החול, לשבר הקליפה וסטרא אחרא, השולטת בחול."

בתחילת דבריו הוא מבין שלכאורה היה ראוי לתקוע בחצוצרות. הוא לא מזכיר שזו שיטת הירושלמי. והוא מחדש שלא מספיק לדחות את הכוחות החיצוניים כדי לעלות אל הקדושה, אלא צריך להילחם בהם, שלא יתפרצו אל הקודש.

סיכום הדברים: בחו"ל צריך להילחם עם עולם החול כדי לקבל את קדושת השבת, ולכן תוקעים בשופר. בא"י התקיעה היא יותר בבחינת "ועשה טוב", לקבל את קדושת השבת, בשמחה וברחמים. לכן תוקעים בחצוצרות, כמו "בימי שמחתכם ומועדיכם".

מתוך כך מובן מדוע בבבל שבתו מתוך תרועה, שהיא בבחי' דין ומלחמה, ובא"י שבתו מתוך תקיעה, שהיא מבטאת נחת וזכרון לטובה. "וְזַכֵּנוּ לְקַבֵּל שַׁבָּתוֹת מִתּוֹךְ רוֹב שִׂמְחָה".