ירושלמי- היחס לנחש הנחשת

במסכת עבודה זרה נחלקו חכמים ורבי יוסי כיצד מבערים עבודה זרה מן העולם. רבי יוסי אומר שניתן גם לשחוק ולזרות ברוח. חכמים חולקים עליו: "אמרו לו: אף הוא נעשה זבל (- לשדות), שנאמר 'לא ידבק בידך מאומה מן החרם'." בתלמודים מביאים ברייתא על המשך הדיון בין רבי יוסי לחכמים. רבי יוסי לומד ממעשהו של חזקיה שכיתת את נחש הנחושת, שניתן לאבד כך עבודה זרה, וחכמים דוחים את דבריו. 

לשון הבבלי (מד.):

"אמר להן רבי יוסי: והלא כבר נאמר 'וכתת נחש נחשת אשר עשה משה'? אמרו לו: משם ראיה?! הרי הוא אומר 'ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף', 'לך' - משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה (כיון שראה שטעו ישראל אחריו) עמד וכיתתו."

חכמים אומרים שלא היה כאן באמת חיוב לאבד את נחש הנחושת. אמנם עבדו ישראל על ידו עבודה זרה, אבל לא היה בכוחם לאסור אותו, כיון שהוא שייך למשה רבנו, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. 

בירושלמי חכמים עונים לו באופן אחר (פ"ג ה"ג):

"אמר לון: 'וכתת נחש הנחושת'? [עונים חכמים:] וכי עבודה זרה היא?! והלא משה עשאו! אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו עד שבא חזקיה והעבירו."

בירושלמי חכמים עונים שאמנם המציאות של נחש הנחושת לא עשתה טוב לעם ישראל, והיו תועים אחריו, אבל בוודאי לא היה בזה עבודה זרה, שהרי משה רבנו עשה אותו. 

משמעות הירושלמי היא שהתוכן של נחש הנחושת לא היה תוכן של עבודה זרה, ולכן גם מעשה ישראל ביחס אליו לא היה בו תוכן של עבודה זרה. אעפ"כ הוא לא היה חיובי, ולכן חזקיהו העבירו, אבל לא מדין איבוד ע"ז. בהתאם לכך בירושלמי אומרים שהיו ישראל תועים אחריו, מלשון בלבול ותעיה, שלא כמו בבבלי ששם מובא שטעו אחריו, מלשון טעות. 

יש כאן הבדל גדול בין התלמודים. בבבלי מביטים על המעשה של ישראל, וקובעים שהיה בזה עבודה זרה. אעפ"כ לא היה בכוחם לאסור את הנחש בהנאה, כיון שהוא שייך למשה רבנו. בירושלמי מביטים על התוכן של הנחש, ועל המחשבה שהוא מבטא, והיא בוודאי לא שייכת לעבודה זרה, שהרי משה עשאו. אעפ"כ העבירו חזקיה כיון שהוא יצר תנועה שלילית בעם. 

הרב קוק אומר: "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה", ולעומת זאת "מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל, וגם בזמן הזה יש קצת רושם ממנה, כי קדושתן אף שהן שוממין". בא"י המחשבה שבדבר היא הקובעת את ערכו, וכשמתרחקים מארץ ישראל, מתרחקים מעולם המחשבה הישראלי, ועולם המעשה הוא הקובע את ערכם של הדברים.