יותר מידי תורה

תשובה:

אחת התחושות המוכרות והמפחידות כל בחור ישיבה מתחיל היא ההלם הראשוני כאשר נפגשים עם הגודל האין סופי של התורה וההרגשה שאין שום סיכוי ללמוד ולעבור על הכל. אפילו לא על התורה הכתובה ודברי חז"ל בלבד- המשניות, שני התלמודים, מדרשי האגדה הגדולים, מדרשי ההלכה, הזוהר הקדוש, מכילתות, תוספתות וכדומה. שלא לדבר על דברי הראשונים, ספרי האחרונים, סודות הפנימיות, ספרי הדרשות, פלפולי ההלכה... ובאמת אפילו לא התחלנו לתאר את הכל. אולם לפני כמה שנים, בודדות, גיליתי תגלית מרעישה... בעיקרון, ולהוציא ספרי פנימיות בארמית ארץ ישראלית, ניתן להקיף בלימוד את התורה שבעל פה, במובן של תורת חז"ל, וזה אפילו לא קשה מידי. זה נכון שצריך לעבור מספר מכשולים ראשוניים- בראש ובראשונה ללמוד את דרכי הלימוד, את הארמית, השקלא וטריא, העיון ההלכתי, ההקשרים, הדורות ועוד. בשלב השני להתרגל ללימוד השוטף, למורכבות של דברי חז"ל העניים במקום אחד ועשירים באחר. ובשלב הבא לעצם העובדה שההיקף אפשרי. בסך הכל ב"קביעות מתונה" כפי שקורא לה הרב קוק הדבר הוא בהישג יד. ללימוד מקיף כזה יש לא רק משמעות "היקפית" של כמות הידע. סידור של היום יום סביב לימוד תורה, עיון אמיתי והכרת דברי חז"ל באופן שיטתי ומקיףהם הכרחיים כדי להיות "יהודי טוב". מי שמצליח להקיף שטחים באופן מסודר- כל עולמו הרוחני משתנה לא רק מבחינת הידעאלא גם מבחינת הגישה והאישיות. האדם יותר מקבל, מבין גווניםודקויות ושיטות שונות ודברי חז"ל שיכולים לומר כך ואז אחרת והאמת היאבאמצע. נדמה שאחת הבעיות הגדולות בדרך להישג כזה היא עצם הגישה- מכיוון שרוב "המגזר" מתחיל ללמוד תורה ברצינות בגיל מאוחר יחסית, הרי שההבנה וההכרה כי ישנה אפשרות להקיף את התושב"ע מגיעה מאוחר מידי. בשלבים הראשונים רק "נכנסים לעניינים", בשלבים הבאים מתחילים להתרגל לשפה ולאופי הדיון ולעצם הרעיון של הלימוד, ואז, כשסוף סוף מבינים שישנה אפשרות טכנית להקפה- כבר בדרך כלל הרחיים שעל הצוואר כבדים ומעיקים. זה עדיין אפשרי, אולם זה מצריך השקעה נפשית ו"סדר יום" תורני שמצריכים מאמץ מנטלי גדול. כשבדרך ממתינים מספר מוקשים, כמו לימוד הירושלמי שמהווה מחסום רגשי ושכלי עצום (ובאמת, מי ירים סוף סוף את כפפת לימוד הירושלמי והכשרתו להמונים?). ההבנה והיכולת ללימוד מקיף שכזה פשוט מגיעים מאוחר מידי לחלק ניכר מהאנשים.

אני סבור שההיכנסות למצב נפשי ולימודי מעין זה מצריכים שינוי מהותי בגישה- כבר בגיל צעיר צריכים המחנכים להציב את הקפת התורה שבעל פה כיעד אפשרי וישיר. להכשיר את הלבבות ואת יכולות הלימוד, לא במובן של השינון או הידע והזכרון... נראה שבהחלט בדור "הרב גוגל" ופרוייקט השו"ת "מבחני הסיכה" איבדו מעט ממשמעותם לציבור הרחב, אולם להקפת התורה יש משמעות לימודית והבנתית שאסור לדלג עליה. אלא שבשביל זה חייבים לרכוש כלים שיאפשרו לימוד עצמאי, במקרים רבים בבדידות מזהרת, למשך שנים ארוכות ולכך צריך להתכונן. הפרוייקטים המסועפים של הדף היומי הם ללא ספק דוגמא ונקודת אור בולטת בדרך הזאת- לימוד שמציב יעד ברור, מנגנוני לימוד שמאפשרים את החלום ומערבים את כולם. יתכן ויש צורך לשנות את שיטת הלימוד ואת המבחנים ללימוד שיותר דומה למתמטיקה- אנו לא נבחנים על ידע או על התוצאה הסופית אלא על הדרך. חשוב גם למצוא דרך להנגיש את לימוד הגמרא במגזר בגיל צעיר יותר, כי קשה מאוד להגיע להישגים מרחיקי לכת כאשר מתחילים מאוחר.

צריכים גם להתרגל למצב המתמשך של לימוד קבוע, מסודר ויום יומי במשך שנים... זה קשה, אולי הדבר הקשה ביותר, אולם פעמים רבות אחרי שמתחילים ונכנסים לקצב אי אפשר להפסיק. לעניות דעתי מלבד בודדים (קצינים זוטרים בצבא, אולי, או אנשים שעובדים במפעל עופות אחת עשרה שעות ביום), רוב האנשים בעולם המודרני יכולים למצוא שעתיים ללימוד יומי קבוע. נניח שעה וחצי, וזה עוד הרבה לפני שמקצצים בבשר החי שקשור לניהול הבית והמשפחה... מורידים חצי משעות הפנאי, פחות טלוויזיה או גלישה ופתאום שעה וחצי ביממה בעידן "בעיית הזמן הפנוי" הם בהחלט בהישג יד. כמעט מעבר לפינה. החידוש הוא שבשעה וחצי ביום זה אפשרי... אפילו אם נאלץ בדרך לדלג על כמה מסכתות ירושלמי או פרקי מדרש- זה אפשרי. היעד, הכוונה, היכולת למצוא את הזמן ולהיכנס לקצב שש, הם המחסום האמיתי. לאחר מכן אפשר להמשיך לצעוד לנצח. בתקופה שבה ממוצע החיים הוא שמונים ומשהו שנה זה יכול להספיק לשתי הקפות של התורה שבעל פה המרכזית אפילו אם אתה לא קושר את השיער הארוך לתקרה כדי לא להירדם כמו המהרש"א. יום אחרי יום, שלב אחרי שלב, פסקה נוספת וסעיף נוסף מידי יממה. במבט של עשרים שנה לאחור רואים פתאום את הכמות המצטברת ומקבלים כוח לעשרם שנה נוספות.