ירושלמי- קמחא דפיסחא

מנהג קמחא דפיסחא מובא ברמ"א בתחילת הלכות פסח, בשם ה"אור זרוע". לשון ה"אור זרוע": "מנהג הקהלות להשים מס על הקהל לצורך החטים ליתן בפסח לעניי העיר, כדאיתא בירושלמי פרק קמא דבבא בתרא: א"ר יוסי בר בון: לחיטא דפסחא שנים עשר חודש בין לישא בין ליתן. פירוש - אם שהה בעיר שנים עשר חודש, אם הוא עשיר יש לו ליתן חלקו המגיע לו, ואם הוא עני נותנין לו."

כאמור, מקור המנהג הזה הוא בירושלמי מסכת בבא בתרא. הסוגיא שם עוסקת במיסי העיר השונים, והיא מפרטת על כל המיסים, אחרי כמה חודשי מגורים בעיר מתחייבים בהם. 

לשון הירושלמי (א ד): "תני שעה [=שהה] שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה [=של צדקה]. לכסות [=מס בגדים לנזקים] ששה חדשים. לפסים [=מס תיקון חומות העיר] ולזימיות [=מיסים נוספים] שנים עשר חדש."

בירושלמי מבררים מה המס הנוסף שנקרא כאן "זימיות". לשון הירושלמי: "ובתר כל הלין מילין איתמר "לפסים ולזימיות שנים עשר חדש"? [ועונים:] "א"ר יוסי בי ר' בון: לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן."

זאת אומרת, שיש כאן מס נוסף של חיטים לעניים לקראת הפסח, עבור הכנת המצות לפסח.

בסוגיא אחרת בירושלמי, מובאים הדברים שונה קצת, אבל באותו עיקרון. בירושלמי פאה (ח ו) אומרים כך: "מהו "לפסין ולצדקות י"ב חודש"? – בשכר סופרים ומשנים." כלומר שכר תופסי התורה שבעיר.

הקשר האדוק בין מס ה"פסים" - שמירת העיר, לבין מס ה"צדקות", מבואר בירושלמי נוסף (חגיגה א ז): "תני רבי שמעון בן יוחי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים. מה טעמא? "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר ויאמר ה' על עזבם את תורתי".

רבי יודן נשייא [=הנשיא] שלח לרבי חייה ולר' אסי ולר' אמי למיעבור בקירייתא דארעא דישראל למתקנה לון ספרין ומתניינין. [= הוא שלח אותם לעבור בכפרים של ארץ ישראל, לתקן אצלם מלמדי תורה.] עלין לחד אתר ולא אשכחון לא ספר ולא מתניין. [הגיעו למקום אחד, ולא היה שם סופרים ומשנים] אמרין לון: אייתון לן נטורי קרתא! אייתון לון סנטורי קרתא. [=אמרו להם: הביאו לפנינו את שומרי העיר! הביאו לפניהם את הפרשים השומרים על העיר] אמרון לון: אילין אינון נטורי קרתא?! לית אילין אלא חרובי קרתא! [=אמרו להם: אלו הם שומרי העיר?! אינם אלא מחריבי העיר!] אמרין לון: ומאן אינון נטורי קרתא? אמר לון: ספרייא ומתנייניא. [=אמרו להם בני העיר: אז מי הם שומרי העיר? ענו להם: הסופרים והמשנים] הדא היא דכתיב: "אם ה' לא יבנה בית" וגו'."

זאת אומרת, שאם אין תורה בעיר, שבשביל זה צריך לתקן מס הנקרא "צדקות", אז שומרי העיר המעשיים אינם אלא מחריבי העיר. שמירה מעשית ללא שמירה רוחנית אינה שמירה כלל.  לכן בירושלמי אומרים שאחרי שנים עשר חודש מתחייבים לתת מס שמירת העיר, שזה כולל שמירה מעשית (פסים) ושמירה רוחנית (סופרים ומשנים, או חיטי הפסח לעניים). 

ההשוואה של רמת החיוב, בין מס שמירת העיר המעשית, לצדקה הרוחנית, נובעת מדרכיה של תורת ארץ ישראל, שבה העולם הרוחני הוא ממשי ומחוייב המציאות. 

ומה בבבלי? 

בבבלי בבבא בתרא אומרים כך (ז): "שלשים יום לתמחוי, שלשה חדשים לקופה, ששה לכסות, תשעה לקבורה, שנים עשר לפסי העיר." מס "פסי העיר" מובא כאן ללא בן זוגו מהירושלמי - מס ה"צדקות".

אמנם כמו בירושלמי גם בבבלי יש מיסים של צדקה לעניים, כמו קופה וכסות, אבל בירושלמי אי אפשר לדבר על מס של שמירה מעשית בלי מס של שמירה רוחנית בצידו. בבבלי כן.

למדנו אפוא על מקורו של מנהג קמחא דפסחא בירושלמי, שמקורו בדברי הברייתא בירושלמי, והוא אינו מופיע בברייתא המקבילה בבבלי.

ונראה שדווקא בפסח יש את המס הזה, כי "פסח הוא עמוד החסד" (לשון השל"ה הקדוש). לכן דווקא בו יש את המס המיוחד הזה, שמבטא את מדת החסד שלנו כלפי העניים, ועל ידה אנו מושכים אלינו חסד עליון, יתן ד' שנזכה להיות "שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים", עוד השנה!