close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

גבולות הנגיעה

סמדריב חשוון, תשסה27/10/2004

סיפור אמיתי שסיפרה לנו סמדר, נערה בת 18. על נסיעה למחנה נוער בארצות הברית שמולידה התמודדות חדשה, על גבולות עצמיים ועל הפיתוי לחצות אותם. מבט מזווית מיוחדת לכל מי שהנושא של "שמירת נגיעה" מעסיק אותו...

תגיות:

"קוראים לי סמדר (שם בדוי) ואני בת 18. בסוף שנה שעברה סיימתי כיתה יב' ועכשיו פניי מועדות אל  שנת מדרשה. החלטתי שבחופשת הקיץ האחרונה מביה"ס צריך לעשות משהו גדול. חו"ל או משהו בסגנון. כיוון שהתקציב לא היה לטובתי החלטתי לטוס לעבוד במחנה קיץ של נוער יהודי בארה"ב ולקבל משם משכורת. נסעתי חדורת מוטיבציה והתרגשות, מלאה בערכים ציוניים יהודיים.

הגעתי למחנה, הכל היה נהדר. המנטליות הייתה מעט אחרת אבל הסתדרתי- קטן עליי.

ביום הראשון כשכל הצוות שמע שאני מישראל הייתה התלהבות יתרה וההתרגשות עלתה על כל דמיון. השבץ הראשון שחטפתי בעקבות המנטליות במחנה הייתה כשהרב הגיע אליי והציג את עצמו "שלום אני רב המחנה", והוא לא שכח לתת חיבוק של "ברוכה הבאה".

פתאום הבנתי, הכל כאן שונה.

בשנותיי האחרונות באולפנא בה למדתי התעסקנו הרבה בנושא "שמירת נגיעה" כל פעם שקלתי את הנושא מחדש אבל תמיד הגעתי בסוף למסקנה שיש לי את הגבולות שלי, ברור לי מה כן ומה לא!

 

כשהייתי שם, פתאום קרה משהו. הרשתי לעצמי להכנס עם אחד המדריכים שבצוות למנטליות שהייתה שם, ועדיין בתוך הגבולות שלי. איכשהוא הוא הבין את העניינים אחרת, והוא הוביל ת'עניינים למקומות שאת הגבולות שלי עברו. אני אפילו לא יודעת לשים היום את האצבע על איך הדברים התחילו להתפתח, אני רק יודעת שכשמתי לב הייתי כבר מאוד רחוקה מהגבולות שלי.

אתם יודעים מה הכי קשה? לדעת שלא עצרתי שום דבר.

המגע הזה היה לי כל כך טוב, אבל המצפון שבתוכי אכל אותי.

העניינים התחילו להתפתח, ופתאום בלי בכלל לשים לב נהינו "זוג".

אני "זוג" של אדם שאני בכלל לא מכירה.

אני זוג של אדם רק בגלל מגע ובגלל שהוא גורם לצרות להראות כל כך קטנות.

היינו יושבים יחד עם כל הצוות מחובקים. אני נשענתי עליו והידיים שלו היו סביבי, הרגשתי מוגנת. ראינו ביחד סרטים בסלון. אני שמה עליו את הראש והוא מלטף אותי, ומחבק אותי כשהסרט מפחיד.

הרגשתי כאילו אף אחד עכשיו לא יכול לפגוע בי, אבל המצפון הרג מבפנים. ידעתי  שזה לא נכון, שזה לא אמיתי ושכל מה שיש פה זה מגע, מגע בלבד.

הבנתי שנכנסתי לטעות אחת ענקית, אבל ממש לא רציתי להפסיק את "הקשר" היה לי טוב איתו.

פתאום מצאתי את עצמי מחפשת אותו במשך היום, רק רוצה חיבוק...

עברתי את כל הגבולות שהצבתי לעצמי, הלכתי רחוק, רחוק מאוד ביחס לגבולות הברורים שלפיהם חייתי.

 

אדם ורב גדול שאני כל כך מעריכה אמר לי פעם: "אדם לא מכיר את עצמו בכל המצבים".

פתאום המשפט קיבל משמעות. אדם לא יכול לדעת באיזה מצבים הוא יתקל ואיך הוא יתמודד איתם. אתה בטוח שאתה יודע מי אתה, ואתה אדם כל כך חזק עם עקרונות, אתה לא מוותר כל כך מהר על האידיאלים שלך, ופתאום הכל מתפוצץ בפנים.

איכזבתי בעיקר את עצמי וזו הרגשה נוראית!

 

עשו לעצמכם טובה ואל תעמידו את עצמכם באתגרים מיותרים. אתגרים שהתורה חזתה לנו מראש ולכן הציבה לנו מראש את מצוות "שמירת נגיעה".

עכשיו אני באמת מאמינה שרק ככה אדם יכול להיות בטוח, ולהתרחק ממעשה שיתחרט עליו אחר כך. אתה מתחיל בדבר כל כך קטן וזה גדל כל כך מהר עוד לפני ששמת לב.

 

עזבתי את המחנה, שבתי לארץ הקודש. לא נשאר מה"קשר" הזה כלום (ברוך ה'). נשאר רק הכאב והאכזבה העצמית מדברים שעשיתי. 

 

אין דרך חזרה.

תעשו לעמכם טובה, תחסכו מעצמכם כאב מיותר שאני הכרחתי את עצמי לעבור.

אל תתחילו אפילו בדבר הקטן!

ממני

סמדר

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה