close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אהבה ממבט שני (הרב יהושע שפירא)

והיו לאחדיט אלול, תשסג16/09/2003

המבט השני הוא ה"עיכול" וההפנמה של המבט הראשון, ויש בו, על כן, מתינות, שיקול הגיוני, פרשנות וניתוח אהבה ממבט שני, לעומת זאת, היא אהבה "חורקת". דווקא על-ידי אהבה ממבט שני מופיעה והולכת שכינה שביניהם, שמידתה כגודל המרחק שביניהם ישנן נשמות הזוכרות אחת את השניה מירחי קדם, טרם שירדו לעולמנו, טרם שירדו לגוף

ההיכרות עם הזולת והמבחן האמנם הוא בן/בת הזוג שאיתו תיכרת ברית עולם, עשוי פרקים שונים, שככלל יכולים להתחלק לשניים - מבט ראשון ומבט שני - אשר יותר משהם מציינים פרקי זמן שונים, הם מבטאים סוגים שונים ואיכויות שונות של קשר. כמבט ראשון יתואר כל מה שמהדהד בנפש ברגע המפגש הראשון ובכל רגע שבו נחשף צד נוסף מאישיותו של הזולת. המבט הראשון הוא גם ראשוני באופיו, קמאי, ומעורר את הנפש לדבר בשפתה הבראשיתית, שפת האינסטינקט והאינטואיציה הנולדות ממעמקיה הלא ידועים של הנפש, אשר חרוטים בהם רשמי חוויות ורגשות עזים. זוהי שפה שמילותיה דלות, גולמיות, ולא מפותחות במיוחד,

אך יחד עם זה נחרצות מאוד, ונתונות בדרך כלל סביב קצות הציר "משיכה-רתיעה". המבט השני הוא ה"עיכול" וההפנמה של המבט הראשון, ויש בו, על כן, מתינות, שיקול הגיוני, פרשנות וניתוח. המבט הראשון הוא רגעי, השני - מתמשך והולך. המבט השני נערך מזווית חדשה ושונה, ולכן נוטה למורכבות ולעושר של דקויות רגשיות. אף שפת הנפש שהוא מעורר, יש בה יישוב הדעת ובגרות והיא דולה את מושגיה מרבדי הנפש המודעים. כשמבקשים ליצור קשר עם בן זוג, לרוב מייחלים שתהיה זאת אהבה ממבט ראשון סוחפת ומשכרת חושים ש"חוסכת" את הלבטים והמבוכות ואיננה זקוקה "לתרץ" פער וחוסר התאמה, אהבה שנוגעת במעמקי הנפש ומסתריה, ומציעה לשבריה מרפא. טבעי הדבר, שמי שמחזר אחר אבידתו מאחל לעצמו שיכירהּ מיד בטביעות עין עמוקה, ושיידלק ליבו באהבה שלא תדעך. ואולם אפשר גם שמה שנראה במבט ראשון כלא שייך, יתגלה במבט נוסף כשייך וקרוב. אך כיצד יתיישב הדבר עם האינטואיציה ותחושות העומק הראשוניות? שמא אהבה ממבט שני היא אהבה "סוג ב'", אהבה "למרות ש...", כזאת שמתעלמת ממה שמפריע ומדחיקה אותו, אהבה שהיא טלאי המסתיר על רשמי המבט הראשון?! אין הדבר כך. מן הסתם יודע כל אחד בנפשו שבכמה עניינים בחייו - בין בקשרים בין-אישיים ובין בכל עניין אחר - שינוי דעה והתקשרות למה שלא נוצר איתו קשר מתחילה - היו עניין אותנטי ואמיתי, ואפשר גם שנגעו למעמקי לבבו, ונקשרו שם בקשר אמיץ; וגם יודע כל אחד בנפשו שבציפייה המוקדמת שתהיה האהבה סוערת מאוד, מיידית מאוד, בציפייה הזאת יש סיגים ילדותיים. יתירה מכך, פעמים רבות, גם כאשר מתעוררת במבט ראשון אהבה עזה, בכל זאת במבט שני או באחד מן הבאים אחריו נח משהו מן הלהט, ותחתיו מתעוררים ספקות והיסוסים, והשוני - שבהכרח קיים בין בני הזוג - מתגלה גם כמרחק נפשי המקשה על "זרימת" האהבה ופשטותה, ונצרכת מתינות רבה של גילוי מחודש של האהבה. אם כן, מצריך המבט השני לימוד לעצמו, שכן נראה שאף שהוא מתון יותר מן הראשון הוא לעולם עניין נצרך ומשמעותי, אשר בכוחו לנגוע למעמקי הלב ולגלות לו חדשות אשר אינן בכוחו של המבט הראשון. מעלותיה של אהבה שממבט ראשון הן מובנות מאליהן ומוכרות היטב למי שחווֶה אותן. כאמור לעיל - זוהי אהבה שוודאותה עימה, אהבה שממלאת את רגשות הלב, אהבה "מדליקה". ה"הידלקות" הזאת יכולה להיות עניין רציני וממשי ולאו דווקא שטחי ורדוד, ואפשר שתציע פתרונות עומק למצוקות עמוקות. אם כן מה חסר? על-ידי אהבה כזאת לא מופיע שינוי אמיתי ולימוד חדש. אחרי הכל נשארתי כשהייתי. קודם הייתי "לא פתור" ועכשיו אני "פתור". ולא שאין הבדל בין זה לזה, אף-על-פי-כן נותרתי אני בשלי, ולא מצאתי בזולת אלא את המענה העמוק לאישיותי כפי מידותיי. אהבה ממבט שני, לעומת זאת, היא אהבה "חורקת". כשצופים בזולת העומד ממול צופים במישהו שיכולתו לנגוע ולהיות משמעותי איננה גלויה משום צד. אין כאן רגשות עמוקים ומיידיים, ולא מגע ש"תופס", אבל יש כאן טפטוף איטי של אישיות אחרת ושונה, ובתהליך מדוד מאוד מתחוור עד כמה האחר הזה הוא אני, והפלא הזה מפתח ומעמיק את האישיות ועולה על הכל. מה שהיה נדמה שונה ולא נוגע מתגלה כנוגע יותר מכל, כמאפשר לפרוץ גבולות חדשים ולהכיר חיים אחרים. אהבה כזאת נושאת איתה שינוי עמוק ואמיתי של האישיות ודווקא מפני כך היא דורשת הבשלה ארוכה, ובראשיתה נראית כעניין כמעט רופף ולא רלוונטי. דווקא על-ידי אהבה ממבט שני מופיעה והולכת שכינה שביניהם, שמידתה כגודל המרחק שביניהם. כביכול, ככל שרב הפער, כן רב המקום לשכינה לשרות בו. על כן דווקא ככל שהמבט הראשון נרתע יותר מפני השוני, כן מתעצם הפלא שבגישורו של המבט השני על המרחק הזה, עד כדי נשיאת שני הפכים והשאתם בברית נישואין, ביציאת כל אחד מהם מעצמו ומגבולותיו, אל הבלי גבול, שמתוכו מתגלה לו זולתו. [ אמנם, כמובן אין מסקנת הדברים שיש לחפש דווקא בן זוג שאיננו מתאים... רצוננו לגלות אפשרות של התאמה עמוקה שנסתרת בראשית ההיכרות. אחרי שמבינים את העניין הזה אפשר שהלב יחוש ו"יריח" גם ממבט ראשון פוטנציאל של אהבה ממבט שני. ] העניין הזה - מעלת הגישור המתון על המרחק הגדול - יכול להילמד ממקום נוסף: הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה. (ישעיה ס כב) רבי יהושע בן לוי רמי [=מקשה]: כתיב "בעתה", וכתיב "אחישנה"? [ומתרץ -] זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. (סנהדרין צח ע"א) אהבה ממבט ראשון היא מעין "זכו - אחישנה", ולעומתה מתנהלת אהבה ממבט שני לאיטה ובעיתה. על-פי זה מתבקש להיזכר כאן במאמר חז"ל נוסף, על הקשר שבין איש ואשתו, הנאמר בסגנון זהה. ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "אעשה לו עזר כנגדו"? זכה - עוזרתו. לא זכה - כנגדו. (יבמות סג ע"א) כשזוכים, רואים כבר ממבט ראשון את העזרה, התמיכה והסעד, שיבואו מן הקשר, אך אם לא זוכים, נראים הדברים בתחילת הדרך כאילו בת-הזוג עומדת כנגד, ואישיותה תובעת "לשנות כיוון". ר' הלל משקלוב מעיד על רבו, הגר"א, שגם אחרי שחז"ל העמיקו את ניגוד התכנים שבלשון הפסוק, בכל זאת תבע לראות את ההפכים מצטרפים לעניין אחד. הרבה פעמים ראיתי את רבנו מסתובב בחדרו ומדבר בסערת רוח נוראה, ואומר: רבונו של עולם, האין לך דרך אמצעית בין 'בעתה' ל'אחישנה'?! אנו עומדים בכל תוקף על דברי הפשט הפשוט שבדברי הבטחתך 'אני ה' בעתה אחישנה'. (קול התור פרק א) אם כן נעמוד אף אנו בתוקף על דברי הפשט הפשוט, ונאמר לענייננו - עזר כנגדו, עניין אחד הוא. ההתנגדות, שינוי האישיות והלימוד החדש שנתבעים על-ידי הקשר, הם הם העזר והסיוע לצאת לקראת כלה ולקבל פנים חדשות. כבר אמרנו בפתח הדברים כי המבט הראשון נוגע למחוזות נפשיים שחקוקות בהן חוויות ילדות ראשוניות, וכן ציינו כי ב"עכשוויזם" ובהתעקשות שתהיה זאת אהבה מיידית-ספונטנית ישנם סיגים ילדותיים. כעת, לאחר שביארנו שנתינת אמון במבט השני היא הכשרון לבקוע את האישיות הפרטית ולצאת לקראת הזולת, כעת יובן בתוספת ביאור כי הכשרון הזה אכן דורשת בגרות מרובה. תינוק מביע את מגוון מצוקותיו בדרך אחת בלבד - בכי. הוריו המבינים כי משהו איננו כשורה צריכים לפעמים לעשות "שמיניות באוויר" כדי להבין האם מדובר ברעב, כאב אזניים, שיניים, חיתול רטוב וכיו"ב. מה שנספג בנפשו של הרך מכל זה הוא שרצונותיו וצרכיו הם מובנים מאליהם, שכן איננו צריך בשום שלב להסביר מה מציק או מפריע. המסר הזה שמוטבע בנפשו קובע דפוסי התנהגות גם בגילים מבוגרים הרבה יותר. מקנן בנו צורך עמוק להיות מובנים מאלינו, ואנחנו מוכנים לעיתים לשלם למען כך מחירים כבדים. אנו עלולים לגרום סבל לנו ולסביבה ובלבד שמצוקותינו ייענו ללא שנידרש לבטאן בפה. ומדוע? מפני שאנו סבורים שלוּ נאמר את אשר עם לבבנו הרי אז עזרת הסובבים אותנו תהיה עניין שאין בו עמל ומאמץ, וממילא גם איננה ביטוי של אכפתיות. ואולם הדרישה שהסביבה תשקיע מאמצים גדולים כדי להבין את רצונותינו מותירה את אישיותנו חתומה בפניהם, ואף כשמישהו "קולע" לרצוננו עלול הדבר להיות מקרה שאיננו מקרב לבבות, אלא רק מסדר את הנסיבות החיצוניות באופן נוח. הדרישה הזאת מעקרת אפשרות של קשר אמיתי, ורק מותירה אותנו בצרוּת גבולותינו. דווקא המוכנות לפרוט לפרוטות מוסברות ומובנות לאחרים את "שיגעונותינו" מרחיבה את גבולותינו, בוראת לנו 'אני' גדול ורחב יותר, ומגלה משהו מאיתנו לאחרים, ובכך מאפשרת גם להם לצאת לקראתנו, ולקחת חלק מאיתנו לתוכם.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה