close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

הנה זה בא...

נ. אריאל, מהגולשיםיט סיוון, תשסה26/06/2005

נדמה לו שהוא שומע צרחה, אבל הוא לא מצליח לנשום עכשיו, וראייתו מעורפלת. כל החיים, כל החיים לרחוץ ידיים לא יהיה מספיק. לעולם שום דבר לא יהיה מספיק.

זהו זה. הוא עומד מול הבית הראשון

שלו.
החצר יפה, מטופחת; הממטרות עובדות, וריח רענן נישא באויר.
'הם באמת הפכו את החולות האלה לגן פורח' הוא חושב לעצמו, וכשהוא נזהר שלא להרטב הוא מתקדם בשביל בעוד פיקודיו ממתינים על המדרכה, מעט מאחור. שלט עץ מעוטר צמוד לדלת הכניסה. 'משפחת גזית' רשום שם, נוכח עיניו, והשם מכה בו בפתאומיות.
גזית, כפר דרום. הוא זוכר את השם הזה; יש אולי הרבה מהמושב שלא זוכרים, סוף סוף היא התחתנה מזמן, אבל הוא לא שכח. ההורים שלה גרים קצת רחוק מהבית של הוריו, ואף פעם לא היה לו קשר ישיר איתה – עשר שנים הפרש יש ביניהם - אך לשבעה של הבן שלה שנרצח ההורים שלו נסעו, וגם אחיו הגדול.

הבטן שלו מכווצת עכשיו וקשה לו לזוז אבל הוא יודע, הוא שמע את זה והפנים, שמליוני יהודים שנרצחו ייחלו ליום שבו יהיה צבא יהודי, וכעת הוא חלק ממנו, והוא לא הולך להרוס את זה.
הוא נושם נשימה עמוקה ודופק.
האמת, שלא ציפה שיפתחו לו את הדלת. אבל הדלת נפתחת.
בעלה עומד בדלת, לבוש מכנסיים קצרים וציצית על הגופיה. הוא הגיע מוכן נפשית, אבל בכל זאת ההרגשה איננה נעימה: הוא נכנס לתוך בית של מישהו, לתוך חיי היומיום של מישהו. והחיים הללו עומדים להיקטע; הוא עומד לקטוע אותם.
"מר גזית" הוא אומר, "אתה יודע שצריך לעזוב עכשיו".
הוא דרוך, אבל יש לו הכח.
הוא יודע שתפקידו להיות רגיש ולחבק.
"לא."
"מר גזית, זה קשה גם ככה, קשה לי ועוד יותר לך, אבל אתה יודע שאין ברירה. זו היתה ההחלטה ולא אתה ולא אני נשנה אותה. אני מבין את הראש שלך, אבל מה זה יעזור אם זה יהיה בכח?"
"אני לא יכול ללכת," אומר לו בנצי גזית, "החיים שלנו פה, וגם המת שלנו פה. אנחנו לא הולכים. אתה לא יכול לעשות לנו את זה, אין לאף אחד זכות לעשות לנו את זה."
ואז זה מתחיל מהסלון, מין יבבה כזו, והצליל הזה גורם לו להביט. על הספה יושבת יעל, עיניה נעוצות ברצפה. היא נראית אחרת ממה שזכר, פניה נפולות, והקול שיוצא מפיה חסר דמעות, כמו חיה מקוננת. הילדים שלה כולם איתה, התאומות בנות חמש, יש ילד בן כמעט שלוש, עוד עם קוקו, ותינוק שמתעורר מהבכי של אמא ומצטרף. אלישיב היה אמור להיות היום בן שמונה בערך.
הוא מנסה להיות חזק. הוא יודע שיש עוד חמישה חיילים איתו, ובסימן החולשה הראשון שלו – הם יוצאים מהבית בלי לעשות כלום. אסור שזה יקרה. עיני כל הדורות של העם היהודי נשואות אליו – יצליח או לא יצליח להתגבר על רגשותיו, על הנטיה הטבעית שלו, על מה שאומר ההגיון הפשוט, ולהתחבר למציאות הישראלית המורכבת? הוא חייב לציית ולעשות את מה שנדרש ממנו, במקצועיות, בנחישות וברגישות.

הוא מושיט את ידו אל בנצי ואוחז בזרועו. לחיצה עדינה אך תקיפה. "בוא אחי" הוא אומר, ומחבק את כתפו.
"לא!"
בנצי משתחרר מאחיזתו ורץ לחדר הילדים. הוא נאחז שם במכתבה; דף גדול מוצמד אליה, וכתוב עליו באותיות צבעוניות 'שלום כיתה א''. בנצי לופת את העמודים ואומר לא. "אתה לא תוציא אותי מפה! החיים שלנו פה, המתים שלנו פה. לך מכאן! מה, אתה לא יהודי? צא!"
דמעות עולות בעיניו, אך הוא משחרר את אצבעותיו של בנצי מספריית בנו המת אחת אחת וספק גורר ספק תומך את בנצי השבור והממרר בבכי ומושך אותו החוצה, אל הרכב הצה"לי הממתין לו. הילדים מוצאים החוצה, בוכים ומבוהלים, על ידי שאר החיילים; מאחור הוא עוד שומע את יעל המייבבת, אבל הוא יודע שהחיילות בפנים, שהן כבר יוציאו אותה.

הוא מוחה את הדמעות מזוויות העיניים. זה היה קשה, כמעט קשה מנשוא, אבל הוא שרד. הוא עבר שעות של הכנות מנטליות לקראת המשימה. צפה בסרטונים ובמצגות, ושוחח ארוכות עם מפקדיו. הוא ידע, ואף הכין את חייליו, שתערך נגדו לוחמה פסיכולוגית: שייפנו אל הרגש היהודי שלו, שייתווכחו איתו, שיתנגדו, שיעליבו. שיצעקו עליו וינסו לערער את בטחונו העצמי, שידברו אתו על מוסר וכל זה, ושהוא צריך להזהר שלא לקחת את זה אישית: ההחלטה לא שלו, פקודות חייבים למלא. זה לא משנה אם הוא יעשה את העבודה או מישהו אחר: חיילים זה חיילים, וכולם אותו דבר. ההפך: המח"ט לקח אותו לשיחה אישית והדגיש בפניו את החשיבות שהוא, שבגדוד נחשב מין עדין נפש כזה, אינטלקטואל, יבצע את העבודה המורכבת הזאת. הוא דווקא אמר שהוא לא הוכשר למשימה כזאת, ושמה שלימדו אותו הכי טוב לעשות זה להלחם באויב, אבל המח"ט הסביר שצה"ל אמנם גוף לוחם אך הוא מורכב מבני אדם, והייחוד שלנו כצבא זה שאנחנו קודם כל אנושיים, וחשוב שמי שמבין את המצב, מי שיש לו עין טובה, ייקח את האחריות בשטח ויעשה כל מה שביכולתו להקטין עד למינימום את הפגיעה במשפחות המתנחלים, שבסך הכל הם אזרחים טובים כמוני וכמוך.
אבל הקטע הזה, עם יעל, לקח אותו בהפתעה: זה לרגע כן נהיה אישי. הוא נושם עמוק, ועובר לבית הבא.

'מקובסקי' כתוב על הדלת. זה, לפחות, לא מצלצל מוכר. הוא שוב דופק בדלת.
אין תשובה, אבל שומעים את מכונת הכביסה. הוא מאזין: בפנים שקט, אין קול דיבורים, אין תנועה. זה לא מבשר טובות. לא ברור לו עכשיו מה יעשה אם תהיה התנגדות של ממש: נותרו עמו רק שלושה חיילים עתה, שניים נשארו מאחור. אולי יש פה ילדים גדולים, אולי בני נוער; איך יסתדר? להזעיק עזרה זה פדיחה... הוא יצטרך כנראה לעשות שימוש במה שלמד, להיות תקיף. הוא לא ישבר; לא יכול להיות שכולם טועים... הוא אוזר כח ונכנס.
ליד השולחן זוג קשישים, באמצע ארוחת הבוקר שלהם. הריח של הקפה עושה לו רע פתאום; אבל הוא יודע מה הוא עושה פה, אין לו זמן להתעכב.
בעדינות, כמו שהתפקיד הקשה מחייב אותו, הוא פונה לזקן:
"סבא, הגיע הזמן לצאת."
הסבא לא עונה, וגם הסבתא לא.
הם רגילים להזמין את כל מי שנכנס לשבת, לשתות אתם, בטח חיילים, אבל היום לא. הזקן לועס את הלחמניה שלו בשתיקה והזקנה שואלת אותו: "רוצה עוד חלב בקפה?"
הם מתעלמים מנוכחותו, אבל הדמעות שלה זולגות על הלחיים. הוא עומד שם נבוך, מפחד להסתכל עליהם, מפחד להסתכל על החיילים שלו. השתיקה מכבידה עליו.
"סבא," הוא מכחכח שוב בגרונו, "אתה צריך להתפנות. זאת החלטת ממשלה. אתה מבין, זה קשה לי מאד."
"אם זה קשה לך אז תלך מפה" אומר הזקן. יש לו מבטא כזה, של זקנים.
"אני מבקש, אני לא רוצה לעשות את זה בכח", הוא אומר.
"אז תלך, תלך מפה."
"אין לי ברירה, זה פקודות שקבלתי מהצבא שלנו."
"גם אצל היטלר היו פקודות" יורה הזקן. "די זליג, די," היא אומרת ודמעותיה ממשיכות לרדת, אך הוא בשלו: "יש פקודות שאסור למלא. אפילו גויים. ואתה יהודי, לא?"
הוא שותק. הוא מוכן למלים כאלה, הוא ידע שזה יבוא והוא מוכן. הזקן ממשיך: "אותי כבר גרשו פעם אחת. נכון, הם לא היו נחמדים כמוך, וגם לא התכוונו שאצא מזה בחיים, אבל גרוש זה גרוש ואתה מגרש אותי. לא מפנה, מגרש. מהבית שלי". עכשיו הזקן כבר על הרגלים, הוא רותח; העורק בצד ימין, בצוואר, בולט וכהה מאוד. "די, זליג, די", אומרת הזקנה, "אתה לא בריא". הדמעות נוזלות עכשיו ללא הפסק, והיא פונה לחיילים השותקים העומדים כשגבם שעון אל הקיר, כמצניעים את עצמם, ומתיזה "לכו מפה".
למבטה אין חקר.
מושון, דוקא חניך מצטיין, שיודע שקורס הקצינים מחכה רק למי שלא יסרב, אומר: "אני הולך", מסתובב ויוצא החוצה. הוא נשאר רק עם שני חיילים.
אין לו ברירה; זליג זקן, הוא פשוט יחבק אותו חזק החוצה.
הוא נגש אליו ומחבק אותו. זליג בוכה עכשיו, בקול רם, בגניחות. זה קורע לו את הלב, אבל זה סימן שהזקן נשבר והוא ניצח.
הוא מנסה לכוון אותו אל הדלת אבל זליג מסרב.
עוד משיכה קטנה והדלת נראית קרובה מתמיד; אך לפתע, בכח שלא ציפה שיש בו, משתחרר ממנו זליג ומנסה לברוח, כמו הבעל של יעל. המאבק לא פשוט אבל הוא יותר חזק. 'בואנה' – הוא חושב, מופתע – 'איזו עוצמה! יש לו כח לזקן הזה', ובשניה הזו של חוסר תשומת לב זליג מצליח לנתק את זרועו ולהשתחרר.
מעוצמת ההדף מועד הזקן, נופל על פינת השולחן, והשפה שלו נפתחת ומתחילה לדמם.
דם, הרבה דם זורם שם, יותר מדי. הזקנה מתחילה לצרוח, ביידיש, והוא מנסה להוציא את זליג. המדים שלו נכתמים והוא אומר לעצמו 'זה רק שפה פצועה, אני יודע שיורד המון דם, אבל זה רק שפה פצועה'.
יש טיפות דם על הרצפה, ועל המשקפיים ועל הידיים שלו, אבל זליג בחוץ.
הוא הולך לכיור ושוטף את המשקפיים והידיים היטב, נאנח, ואומר לחיילים שעוד נשארו איתו "משימה קשה. הקשה ביותר בתולדות המדינה, אבל אנחנו נעמוד בזה ונצא מחוזקים".

אבל משום מה פה, בבית הנקי והמושקע עם טיפות הדם על הרצפה, המשפט הזה ששמע בכנס המפקדים עם האוגדונר יוצא מפיו חלול. אני נשמע כמו קלטת, הוא כועס על עצמו.
מחוזקים?
הוא מרגיש אפס, שבור ומגעיל.
אבל הוא מסדיר את נשימתו וממשיך.

הא הולך עכשיו לאט, ומנגב את הזעה שנוטפת לו מהמצח. די, הוא ממש מתפלל, אני לא יכול יותר, אני רוצה להכנס לבית נורמלי – בלי ילדים מתים ובלי זקנים שנצלו מאושוויץ.
והתפילה שלו נענית. בבית הבא גרה משפחת ששון. אבא, אמא ושבעה ילדים. הם הגיעו לכפר לפני עשרים שנה, ביום הנישואין השני שלהם; בנו בית, הקימו משק, הילדים נולדו וגדלו פה במושב.
הדלת פתוחה לרווחה, הוא מסיט את הרשת.
"איפה אמא?" הוא שואל את הילד הקטן שיושב בסלון ובונה בלגו.
"אמא במקלחת". הילד יושב ומביט בו באימה של ממש; במטבח שוטפת הבת הגדולה את הכלים. היא מסתכלת עליו, ידיה רטובות.
יפה, הוא חושב. ואז נכנס לסלון אבי המשפחה, ופונה אליו מיוזמתו: "אנחנו לא יכולים ללכת מכאן, זה החיים שלנו, זה הבית שלנו, החממות שלנו. היישוב, בית הכנסת, בית הספר, המכון. לא ראית?
אין לנו מקום אחר, אין לנו פרנסה אחרת. אנחנו לא יכולים.
אתה לא יכול לעשות לנו את זה!
אסור לך,
זה לא יהודי..."
קולו נחלש. הילד הקטן נצמד לרגל של אבא שלו, מבוהל, ושני הבנים הגדולים יותר עומדים למעלה וצועקים "יהודי לא מגרש יהודי".
האבא פונה אליהם ואומר "די, שקט. נגמר. זהו זה."

הוקל לו. פה לא יהיו בעיות. מנגנים לו על המצפון, אבל להעליב לא העליבו. הוא עומד ומחכה, שני חייליו לצידו. ואז האבא אומר בקול משונה "אני לא יכול לסבול את זה. די. די. זה נגמר."
יש דומיה בסלון.
ואז, מול עיניו, חיים ששון מתקפל לשנים ונופל.
לבו לא עמד לו. עוד גבר בשנות הארבעים שליבו היה חלש מכדי להמשיך.

נדמה לו שהוא שומע צרחה, אבל הוא לא מצליח לנשום עכשיו, וראייתו מעורפלת.
כל החיים, כל החיים לרחוץ ידיים לא יהיה מספיק.
לעולם שום דבר לא יהיה מספיק.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה