close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

ותן חלקנו בתורתך

אורה רבקה וינגורטיא אב, תשסה16/08/2005

זה קורה לי כמעט מדי שנה בתקופה הזו - השאלות, התהיות, הלבטים: "מה לעשות בשנה הבאה...". כאשר נפגשתי עם שכנות, גיליתי שכולן שואלות שאלות דומות בסגנונות שונים: איפה לגור? האם וכמה לעבוד? אולי לשנות כיוון בעבודה או בכלל לעשות הסבה מקצועית? ומה בעצם אני רוצה "לעשות" בחיים? ייתכן והשאלות הללו חוזרות ועולות, כי מעולם לא בררנו עד הסוף את שאלת היסוד: לשם מה באתי לעולם?


זה קורה לי כמעט מדי שנה בתקופה הזו - השאלות, התהיות, הלבטים: "מה לעשות בשנה הבאה...". התחלתי לחשוב, שאולי, כפי דעת הפסיכולוגים, יש כאן מחדל ב"גיבוש הזהות" שאמור להתרחש בגיל ההתבגרות. אלא, שכאשר נפגשתי אתמול עם שכנות, גיליתי שכולן שואלות שאלות דומות בסגנונות שונים: איפה לגור? האם וכמה לעבוד? אולי לשנות כיוון בעבודה או בכלל לעשות הסבה מקצועית? ומה בעצם אני רוצה "לעשות" בחיים? אז אחד מהשניים - או שכולנו עוד לא התבגרנו (על אף שאת גיל ההתבגרות עברנו מזמן...), או שיש כאן כמיהה עמוקה של הנשמה לדעת את סוד קיומה. והאמת היא, שהשאלות הללו צצות שוב ושוב

במהלך החיים: בתקופת ה"פגישות", בתחילת הנישואים, כאשר הילדים "מתבגרים" וב"גיל המעבר". יחד עם זאת, ייתכן והשאלות הללו חוזרות ועולות, כי מעולם לא בררנו עד הסוף את שאלת היסוד: לשם מה באתי לעולם?

"כל ישראל יש להם חלק"
"לכל יחיד סגולה משלו ... שאינה נודעת לזולתו; לכל איש בשורה ייחודית להעבירה, צבע מיוחד להוסיפו למגוון הקהילתי..." (הרב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, עמ' 225).
את ההכרה בדבר ייחודיותו של כל יחיד, מוצאים אנו כבר בדברי חז"ל "שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח, א). התובנה הזו, שכל אחד הוא ייחודי ויחיד בייחודו, הנה רבת עוצמה, ולדברי הרב סולובייצ'יק יש בה גם נימה "טראגית", שכן "רק פעם אחת בנצח מתקיים האדם כיצור טבעי", ובזה נעוצות ההוראות ההלכתיות הרגישות בענייני אבילות. במילים אחרות, מה שאני לא אעשה, אף אחד לעולם לא יוכל לעשות.
הבשורה הייחודית, או הגוון הייחודי של כל אחד, מתוארת בדברי רבי צדוק הכהן (צדקת הצדיק מ) כך: "כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי, אשר בו נתייחדה נפשו בפרט, ואין לה חבר...". וכך מתחדדת אצלנו ההבנה, שאין מדובר רק באופי, או תכונות ייחודיות, אלא משימה אישית בתיקון העולם במלכות ש-ד-י!
לביצוע משימת התיקון הזו, שלשמה נברא העולם - "שהכל ברא לכבודו", חנן אותנו ה' במתנה נפלאה - בתורה, ובה הדרכה מפורטת כיצד להביא את העולם כולו, על כלל מרכיביו (דומם, צומח, חי, מדבר) לתיקונו. מובא בספרים ("מדבר קדמות" להחיד"א, מערכת י אות ו, ובהרבה מקומות), כי המלה ישראל היא נוטריקון של המילים יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכנגדם ששים רבוא (600,000) שורשי נשמות בעם ישראל, שכל אחד מהם מתפרט לעוד ששים רבוא נשמות (את המספר הזה מוצאים אנו לראשונה ביוצאי מצרים - הגברים - שכולם עמדו למרגלות הר-סיני). כלומר, לכל אחד מאתנו יש שורש וחלק פרטי בתורה (הקדמת בעל התניא לספרו). השורש הזה הוא חלקנו בתורה, ובו כלול התיקון המיוחד אותו עלינו לעשות בעולם, ולשמו נבראנו.
הרבי מפיאסצנה (צו וזירוז, אות י) מצביע על כך שיש גדולי עולם שברור לנו שהם גילו את חלקם בתורה. ההוכחה לכך היא, שגם בדברי תורה בהם שם הכותב אינו גלוי, ניתן לזהות בקלות כי דברים מסוימים הם דברי הרמב"ם, ואחרים הם דבריו של הרמב"ן וכד'. הוא מסביר, שהסיבה לכך היא, שכל אחד מהם גילה את העצמיות הייחודית רק לו, בדברי התורה והחכמה שהוא הגה. אך, אומר הרבי, אין זו נחלתם הבלעדית של גדולי עולם אלו, אלא מחובתו של כל אדם לגלות את חלקו, ובלעדי הגילוי העצמי הזה אין הוא יהודי, ואף לא איש! "את צורתו ודיוקנו המיוחד לו על כל אחד לגלות, וכפי האישיות ועצמיות המיוחדת לו אשר יגלה, בה בחירתו החפשית לעצמו תהיה...". כלומר, כל עוד האדם לא הבדיל את עצמו מהמין האנושי, בגילוי המהות שלו, הוא נגרר לשחק במגרשים של אחרים. הבחירה החופשית והעצמאית של האדם יכולה להתרחש רק בחלק שלו! הרבי מסיים בקריאה: "העלה עצמך מן העולם, וגלה את אישיותך ממין האנושי, ותהיה לאיש בוחר ועובד את ה'".
לאור כל זאת ניתן אולי להבין את דבריו של רבי זושא מאניפולי, שכאשר הוא יעלה לשמיים לא ישאלו אותו למה לא היית משה רבינו, אלא: "זושא, למה לא הייתי זושא?!".

"חלקי ה' אמרתי"
לכל אחד מאתנו חלק ייחודי בתורה ותיקון מיוחד בעולם, ועלינו לגלות אותו, אך שאלת השאלות היא - איך עושים את זה?
נקודת המוצא צריכה להיות, שאנחנו אי שם עמוק בפנים, יודעים את התשובה לשאלה: לשם מה באנו לעולם. את התיאור של חז"ל (נדה ל, ב) על העובר שבמעי אמו - נר דלוק על ראשו, והוא צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכן, שהמלאך מלמד אותו שם את התורה כולה, מסביר ר' נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן קפח) כך: "קודם שיצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם...".
אמנם, לפני שיצאנו לאויר העולם המלאך סתר לנו על פינו, ושכחנו את כל מה שהוא לימד אותנו, אך קל יותר להיזכר בידע שהיה בידינו פעם, מאשר ללמוד משהו חדש... על כן מכנה ר' נחמן (שם) את החיפוש אחר ייחודינו כ"השבת אבידה".
אמנם יש היום סוגי גמ"חים לרוב, ואפילו ראיתי מודעות בדבר משפחות המקיימות מצוות השבת "ילדים שאבדו", אך על גמ"ח להשבת האבדה הנ"ל עוד לא שמעתי. לא שמעתי, עד שקראתי את המשך דבריו של ר' נחמן. לדבריו, הצדיק הוא "משיב את האבדות הנ"ל". כלומר, הדרך לגלות את העצמיות שלנו, היא על ידי התקשרות לאדם צדיק או חכם שיכול להנחות אותנו.
נשמע פשוט, נכון? אלא שישנו עוד פרט "שולי". כשם שבהשבת אבדה אין מחזירים אותה לאדם עד שנדע כי הוא נתן בה את הסימנים בכנות (בבא מציעא פ"ב מ"ז), כך "הצדיק אינו משיב לו האבדה, עד שידרשנו אם אינו רמאי או שקרן..." (לקוטי מוהר"ן שם). כלומר, לאלו שחשבו שהגענו לנוסחת פלא - אין מנוס. התהליך מתחיל בעבודת בירור פנימית, שתוכנה בעיקר הוא כנות ואמיתיות עם עצמנו. שמעתי מהרב גינזבורג, שגם הרבי מליובאוויטש אמר שאפשר לקבל עצה ממנו רק לאחר שעושה האדם התבוננות נוקבת בעצמו...
ולכן, השלב הראשון ב"חיפוש אחר עצמנו" היא בשאלת השאלות הנכונות, כגון:
מהם העקרונות שבוערים בעצמותי? מהם החלומות שלי? מהם הכוחות והכשרונות שלי? אלו "מתנות" אני נותנת לעולם?
ר' צדוק הולך בכיוון אחר של בירור. לדעתו, "במה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים להיות נקיים וזכים אצלו, ובדברים שהרבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב...". כלומר, הבירור צריך להתמקד בנקודות התורפה, במקומות בהם אני רואה שאני נכשלת בהם שוב ושוב.
אך האמת היא, שייתכן ונגלה כי המעלות והחסרונות שלנו הם בעצם שני צדדים של אותו המטבע...


מתוך כל אלו, בעז"ה נתחיל לזהות מהו הצבע והאור המיוחד שבוקע מתוכנו, ומהי הבשורה הייחודית שיש לנו להעביר לעולם.
על מנת שהבירור הזה יהיה אמיתי, יש לפנות לו זמן (גם בשטף החיים העמוס שלנו), אך בעיקר פנאי נפשי. ואם נחשוב על זה באמת, מה יותר חשוב מהבירור הזה? (טוב, לא צריך לעשות את זה בדיוק בשעה 19:00, כאשר משכיבים את הילדים הקטנים לישון...).
אפשר (יש שיאמרו: כדאי) לקחת מישהו אתנו למסע הזה - בן זוג או חברה - שיכול לבחון את הדברים מבחוץ פנימה, מזוית הראייה של העולם...
[הבהרה: אין המערכת מבטיחה בזאת סוף וקץ לכל השאלות הקיומיות שמטרידות את "מנוחתנו" בעולם הזה. הבירור המוצע יכול לעזור לנו להגיע למסלול הריצה שלנו, והשאלות שבוודאי עוד ישובו ויעלו מעת לעת הם בבחינת תמרורים, המסייעים לנו להיות יותר ויותר מכוונים].
אך עיקר העיקרים ב"השבת האבדה" הזו היא התפילה. הרי אנו שליחים של הקב"ה, למה שלא נתייעץ איתו בשאלה מה הוא רוצה שאנו נעשה? הבירור יכול להיות כולו תפילה, אם נדבר ונשוחח באופן חופשי עם הקב"ה על הלבטים, המחשבות והתחושות שלנו. ובנוסף, כדאי לזכור שה"בא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח, ב). ומי שיאזין היטב, יוכל לשמוע לאורך כל הדרך את קולו של ה"מאמן" מלמעלה - מסייע, מכוון ומאמין...
למעשה, אנו מבקשים זאת בכל יום. חותמת התפילה, ואולי גולת הכותרת שלה, היא תחינתו של יהודה בן תימא "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" (אבות פ"ה מ"כ). אנו מגלים כאן דבר נפלא, יש קשר מהותי בין גילוי חלקנו בתורה, לבין הגאולה ובנין בית המקדש. שכן, אם כל אחד ימלא את חלקו, אנו באמת נביא את העולם לתיקונו. והיות ו"ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", השלמת כל החלקים שלנו בתורה היא בעצם חשיפתה של האלוקות האין-סופית, בעולם, שכל אחד מאתנו מגלה בחלקו הפרטי.

"זמן מתן תורתנו"
דומני, ששעת רצון מיוחדת לכל זה, היא לקראת חג השבועות. לאחר תהליך של 49 יום, "וספרתם לכם" - כדברי חז"ל (מנחות סה, ב) "שתהא ספירה לכל אחד ואחד", תהליך בו כל אחד מאתנו עובד ומתעלה במסלול האישי שלו - אנו מגיעים ל"זמן מתן תורתנו".
המשמעות של הזמן הזה היא, כדברי השפת אמת (שבועות, תרל"ה): "בכל שנה ... מקבל כל אחד מישראל בחג הזה כל מה שעתיד להבין ולחדש בתורה...". ואולי זו כוונת לשון התפילה "זמן מתן תורתנו", התורה של כל אחד מאתנו.
כמה מתאים הוא, שהחל מחג השבועות - יום הביכורים, כל אחד לוקח ומביא לבית המקדש "מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כו, ב), מהנחלה האישית שלו.
רמז אחרון לכל הנ"ל, ניתן אולי לראות בפתיחת ההפטרה שאנו קוראים בשבועות, בה יחזקאל מדבר על עצמו ואומר: "ואני בתוך הגולה..." (יחזקאל א, א). האופן בו הרב קוק (אוה"ק ח"ג, צז) מבאר מילים אלו, הוא: שהאני הפנימי העצמי שלנו בגלות, ואין הוא נגלה, ושורש הדבר הזה בחטא אדם הראשון שלא ידע להשיב תשובה ברורה על השאלה "אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט). תהליך הגאולה העולמי, נעוץ בחזרה שלנו אל עצמנו, איש לנחלתו וחלקו. "לעבדה ולשמרה", כל אחד בדרכו הייחודית, ובכך יגיע העולם לתכליתו.
את הבירור הזה אנו חייבים לעצמנו, למשפחותינו, ולעולם כולו. ואם אנו נשב לבטח בחלקנו, נוכל לעזור גם לילדינו לגלות את חלקם, ולקיים בזה "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו).
"יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך"
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה