close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

עמך מקור חיים, באורך נראה אור

אורה רבקה וינגורטיד אב, תשסה19/08/2005

ההתמודדות עם ה"שגרה" הנה אתגר גדול בכל תחומי חיינו. אמנם, שגרה שוחקת בסדר היום שלנו (על פעולותיו השונות) כעקרות בית, היא חמורה פחות - באופן יחסי - מאשר כניעה לשגרה במערכות היחסים שלנו עם בני אדם, ומערכת היחסים עם הקב"ה...

תגיות:

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו...".
ב"ה השלמנו את השנה הראשונה של "שח'נשים", ובחודש זה אנו מתחילות מחזור חדש. מצד אחד, ההתרגשות העצומה, הכרת הטוב והשמחה, ומן הצד השני החששות והתהיות - האם נצליח להתחדש? הראשוניות מלאה רעננות נעורים, אך האם ניתן לשמור על הטריות לאורך זמן? נדמה לי שצריך לכך לא פחות מאשר נס - מעין הנס שהיה במקדש ב"לחם הפנים", ששבוע לאחר שנאפה עדיין היה חם וטרי...
אך מבט קל בביתי מגלה שניסים כאלה אינם מתרחשים בדרך כלל - לחם שעומד בחוץ נעשה יבש, אוכל שנשאר במקרר

יותר מדי זמן מתמלא עובש, כלים לא שטופים בכיור מסריחים יותר ויותר... ושוב אני מוצאת את עצמי חוזרת לדבר על הכלים האלה. ואולי הדיבור החוזר ונשנה משקף את הדבר עצמו - הכלים באמת לא נגמרים, וזה כל כך מתסכל! אלו הייתי צריכה לעשות את עבודות הניקיון הללו פעם בחודש, או אפילו פעם בשבוע - הייתי מתמודדת, ואולי אפילו נהנית מכך. אבל כל יום, וכמה פעמים ביום - זה פשוט משעמם!
למעשה, ההתמודדות עם ה"שגרה" הנה אתגר גדול בכל תחומי חיינו. אמנם, שגרה שוחקת בסדר היום שלנו (על פעולותיו השונות) כעקרות בית, היא חמורה פחות - באופן יחסי - מאשר כניעה לשגרה במערכות היחסים שלנו עם בני אדם, ומערכת היחסים עם הקב"ה... במחוזות אלו, ישנה בהכרח שגרה מסויימת, שכן היחסים הללו על השלכותיהם "מחייבות לחיים", אך כמו כל התופעות הטבעיות שנמנו לעיל, השגרה לרוב מביאה לתרדמה וקיפאון, ולאלו נלווים עד מהרה ה"חלודה" וה"עובש"...
ביהדות, כפי שמציין הרב ויינברג ("לפרקים" עמ' קפב), המתח בין שני הקטבים הללו חריף ביותר. מצד אחד, הבסיס לכל הקיום הדתי הוא המסורת, והשמירה הקפדנית על מסגרת הציוויים המחייבת, ומצד שני התוכן של הדתיות - כולו "חוויה" ו"התרגשות". ניסיון ליצור חיי דת רעננים בלי מחויבות למה שבונה את שגרת החיים היהודית, שומטת את הקרקע מתחת לעצם קיומם, אך שמירה קפדנית על הציוויים, תוך התעלמות מתוכנם הפנימי היא כריתה משורש החיים, וסוף העץ כולו להירקב ולמות...
זהו למעשה "חורבן". ואכן, כשהנביא ישעיהו מנמק את סיבת החורבן הוא אומר בשם ה': "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבם רחק ממני, ותהי יראתם אֹתי מצות אנשים מלמדה" (ישעיהו כט, יג)
התוצאה, כאמור, היא גלות, שהיא סממן המשקף את המצב הרוחני של העם. במקומות רבים הגלות משולה לתרדמה "אני ישנה - בגלות..." (שהש"ר ה, א). קיום מצוות באופן רדום הוא הגלות עצמה. הקב"ה בעצם משקף לנו כיצד אנו נראים, מתוך ציפייה שה"לבי ער" יתחיל להזרים את הדם, והגוף כולו יתעורר במהרה.
אלא שהתרדמה הזו הפכה בהתארכות הגלות כמעט ל"חוסר הכרה", שלא רק שקשה שבעתיים להתעורר ממנה, אלא שיש סכנה עצומה לנזק בלתי הפיך באברים בגללה. על רקע המצב הזה קמו גדולי עולם וחוללו מהפכות בתודעה ובחיים היהודיים, איש איש במקומו ובסגנונו - הלא המה הבעל שם טוב ותלמידיו בתנועת החסידות, ר' ישראל סלנטר ותלמידיו בתנועת המוסר, והרש"ר הירש ("לפרקים").
כל אחד, כאמור, בדרכו הייחודית, אך המשותף לכולם היה השאיפה לחבר את היהודים חזרה ללבם, ולהביא להתרגשות, התלהבות וחוויה דתית.

ומן הימים ההם לזמן הזה...
ב"ה אני זוכה לגור כאן בארץ ישראל, בתקופה בה ה' החל להשיב את שיבת ציון, ובכל זאת לרוב אני מרגישה "עייפה"...
זכיתי לגדול בבית דתי, ב"ה, וקיום מצוות הוא חלק מחיי, אלא שלא תמיד אני מרגישה שהמצוות שלי כל כך "חיות...". בהיותי צעירה יותר ממש קנאתי בבעלי תשובה שפגשתי, קנאתי ב"ברק בעינים" שהתנוצץ בכל עת שדיברו על התורה ומצוותיה, ובהתרגשות מכל סעיף בהלכה וקיומה. כאשר גדלתי קצת הבנתי שגם הם עומדים בפני נסיון דומה, שכן לא נשארים "נשואים טריים" לנצח, וגם אצלם מתפוגג ה"זוהר" באופן טבעי עם הכניסה לחיי דת שגרתיים...
הרהורים אלו מתעצמים אצלי בתקופה זו של השנה. שגרת החורף שהחלה לה "אחרי החגים", הולכת ונמשכת. אין הרבה חדש או מרגש, סתם ימים אפורים של עשייה. לפעמים אני מרגישה כמו ה"דובים" שלוקחים לעצמם תרדמת חורף עד להודעה חדשה... גם השקיעה מקדימה מיום ליום, ובעקבותיה הלילות הולכים ומתארכים, והם משתלבים באותה אוירה כללית...
נראה לי, שלא בכדי, כדי לברוא את חודש כסלו ב"שנה" המליך ה' אות ס' ב"שינה" (על פי ספר יצירה). ואם לא די גם בכך, "בימים ההם בזמן הזה" שלטו היוונים, אשר על פי חז"ל (בראשית רבה ב, ד) מרומזים כבר בראשית הבריאה במלה "וחושך על פני תהום" (בראשית א, ב). אלא, שעל רקע כל החושך הזה, פתאום היה מהפך - "ויאמר א-להים יהי אור" (שם א, ג), בבחינת "קץ שם לחושך". המאמר הראשון של הקב"ה "בראשית" נועד ליצירת האור, וכאן החלה בריאת העולם. ממש כמו נרות החנוכה שפתאום צצים להם בעיצומו של החורף החושך, בלילות "מיעוט הלבנה" של סוף חודש ה"שינה" - כסלו.
והרי לאור ולחום הזה אני כל כך כמהה... איך אוכל לגלותם?

"בורא מאורי האש..."
איך נוצרת אש? כיצד מדליקים נרות חנוכה?
לוקחים גפרור ומציתים אותו (ניתן לקחת גם מצית, אך נדמה לי שרובנו עדיין משתמשים בגפרור הפרימיטיבי...). ולפני שהתגלו הגפרורים, כיצד יצרו אש? לקחו שתי אבנים ושפשפו אותן זו בזו עד שהתגלה הניצוץ... מתברר, כי האש (ותולדותיה: האור והחום) נוצרת מהחיכוך ומהמפגש.
ואם כך ב"חומר", כך גם ב"רוח" - "נר מצוה ותורה אור". המלה "מצווה" קרובה מאוד למלה "צוותא", שמשמעותה "יחד". המצוות הן בעצם הזדמנויות שלנו ל"חיכוך" עם הקב"ה בזמנים שונים ובאופנים שונים, אך התוצאה הטבעית של קיומם אמורה להיות "אור וחום...". כלומר, השלב הראשון הוא בהפנמה שאם אנחנו לא מרגישים הארה מיוחדת בעבודת ה', ה"קצר" הוא אצלנו ולא במצוות. כדוגמת מאמר חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) "ואם ריק הוא - מכם הוא ריק...".
נו, אז איפה ה"קצר"?
אם אמרנו שאש נוצרת מחיבור, ה"קצר" הוא הניתוק. גם מעגל חשמלי שנסגר יכול ליצור אור (מבלי להכנס למחלוקת הפוסקים אם חשמל אסור בשבת מצד "בונה" או מצד הניצוצות שבו), ואם יש בו נתק - יש קצר.
כשהנביא אומר "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיהו כט, יג), הוא מתאר מצב של "התנתקות" - ריחוק קטסטרופאלי בין הפה והלב, בין הפנים והחוץ. הדרך היחידה לתיקון המצב, היא יצירת חיבור מחדש בין הרבדים הללו. לא רק שאין זה מספיק לעבוד את ה' "מן השפה ולחוץ", אלא זהו שורש החורבן.
מדברים היום הרבה אודות "בעיית הנוער", שעומד פעמים רבות בפני משברים רוחניים בנימוק שהוא "לא מתחבר". ברור שיש בעבודת ה' מרכיב של "קבלת עול", והמניע לעשייה אינו רק ה"ערב" וה"נעים", אך יחד עם זאת הרצון "להתחבר" איננו בעייה, אלא שאיפה קדושה ונשגבה, משאת הנפש הדתית - "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". ולוואי שניתן לנוער לנער גם אותנו מהתרדמה הרוחנית שאנו נוטים להיכנס אליה מהר יותר, מתוך היותנו "מבוגרים..." [ודו"ק, שר' נחמן אמר כי אסור להיות "זקן" בעבודת ה'!].
החיבור חזרה ללב מתחיל גם בזה שאנו מודעים לא רק ללב שלנו, ולחיוב לשתפו בעבודת ה', אלא שיש גם למצוות "לב". גם למצוות יש קליפה חיצונית ותוכן פנימי - הציווי ההלכתי עצמו, והמשמעות שלו. הלב שלנו יכול למצוא דרך אל הלב של המצווה, על ידי הלימוד של מה שמכונה בחסידות "פנימיות התורה", המשמעות העמוקה של כל פרט ופרט בעבודת ה'. גם אנו כנשים מחוייבות ללמוד את חלקי התורה שנוגעים למצוות שאנו מצוות לקיימן (או"ח סי' מז ובבה"ל), וזה כולל לא רק הדרכה מעשית, אלא גם הכוונה פנימית...

"להדליק נר..."
ואולי נציע כיוון נוסף ל"תכנית ההתחברות".
מכל התחומים בעבודת ה', נדמה כי כולם יסכימו שתחום בו מאוד קשה "להרגיש משהו" הוא התפילה, וזאת דווקא בגלל הקביעות בנוסחה ובזמניה.
בלקוטי הלכות (חו"מ הל' דיינים סי' ג) מכנה ר' נתן, ע"פ ר' נחמן מברסלב, את המצב בו האדם מרגיש שהוא אינו יכול להתפלל מחמת ה"מחשבות הזרות והקליפות שמסובבות אותו" כ"חושך". הוא מציע שם עצה נפלאה כשבאים את ה"חושך לגרש". מהם ה"אור והאש" לדבריו? הקב"ה בכבודו ובעצמו, "ה' אורי וישעי". וכיצד אנו "קונים" את האור הזה? מבאר ר' נתן שהשקר מסלק את הקב"ה, ולעומת זאת על ידי האמת שוכן הקב"ה עם האדם, וממילא הוא יאיר לו את הדרך לצאת מן החושך המונע אותו בתפלתו. עצתו אם כן פשוטה - "התיבה היוצאת באמת היא תשים לך פתח בחושך שאתה ניצוד בו..." (על בסיס הפסוק "ופתח התיבה בצדה תשים"). במלים אחרות, אם תאמר את התיבה - המילה - באמת, אזי יסתלק החושך מעצמו.
קודם כל, העצה פועלת על פי העקרון המובא ב"חובות הלבבות", "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", עיקרון שמומלץ להפנימו בחיים. הרב דסלר רואה בכך את הדרך העיקרית לשוב ולהתחבר לכל המצוות שאנו מרגישים מרוחקים מהם: "אין ספק שעל ידי המאמץ הזה שאנו נעשה, כשנשתדל להכניס אל תוך לבנו את אותן המצוות שעד עתה עשינו רק באופן חיצוני, יאיר לנו אור גדול שיוכל לבקוע דרך הטמטום". וזאת גם על פי הכלל "הבא ליטהר מסייעין בידו" (יומא לח, ב).
אך התבוננות בדבריו של ר' נתן תעורר קושי עצום. הוא טוען שהדרך להתגבר על החושך של "חוסר הכוונה" הוא על ידי הכנסת אור דרך ה"כוונה", אך זו בדיוק הבעיה שלנו! - איך להגיע ל"כוונה"?
אלא שבאמת נראה לי שזו העצה המופלאה כאן - אתה מרגיש רחוק, כי אתה באמת רחוק! הדרך היחידה היא - לקחת צעד קדימה ולהתקרב.
במילים אחרות, הסיבה שאנו לא חווים "אור וחום" בעבודת ה' היא, שכנראה לא נוצר כאן חיכוך. לא רק חוסר בחיכוך עם הקב"ה, כתוצאה מהסתפקות בקיום המצוות מ"כח האנרציה", אלא אפילו לא חיכוך עם המצווה, שמביאה לחיכוך עם הקב"ה, שמולידה באופן טבעי "אור וחום"! כלומר, אנו עושים המון פעולות, אבל בעצם איננו עושים אותם - כי אנחנו בכלל לא שם! יכול להיות שה"ראש" נמצא במקום אחר... או אולי ה"לב" נמצא במקום אחר - ברצון לעסוק במשהו אחר באותו רגע. זה לאו דווקא צריך להיות משהו שלילי, כגון העדפה להיות בסרט בזמן תפילה, אלא גם דבר שהוא לכאורה חיובי. למשל, רצון להתפלל בזמן שאני מטפלת = גומלת חסד עם הילדים שלי... זה לא אומר שאין זמן ומקום לדברים שונים, אבל כאשר אנו נמצאים במשהו - צריך להיות שם, והדבר הזה אתגרי במיוחד עבורנו כנשים, כי בכל רגע נתון אנו מרגישות שאנו עושות בו בזמן חמש פעולות לפחות (כגון: הקשבה לילד אחד, עזרה בשיעורי בית לילד השני, כביסה, הכנה של ארוחת הערב וכו'). אך האמת היא, שבכל רגע נתון אנו בעצם עושות רק פעולה אחת, ובאותו רגע עלינו "לבא אל התיבה", ולהכניס את כל ישותנו לפעולה הנוכחית.
ובלשונו של הרב קוק: "בכל דרכיך דעהו. צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפלה אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפילתו ... ולא יבקש הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים. כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דווקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר ... וכן בהיותו עסוק בגמ"ח להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה ... וכן בכל הדברים שעושה..." (מוסר אביך, עמ' כו).
הרב קוק אף מוסיף ומבאר שהסיבה לכך היא ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו" (יומא לח, א), וממילא ניתן לגלות את הקב"ה בכל מחשבה, דיבור או מעשה, ובלבד שהאדם יעשה את זה בשלימות, ומתוך מכוונות לכך שכעת הוא במפגש עם הקב"ה...

"בית חם"
נמצאנו למדות, שהמצוות יוצרות באופן טבעי "אור וחום", אך עלינו להיות בצוותא אתם, ובצוותא עם הקב"ה בעת עשייתם. אך גם יותר מזה - כל עיסוק שלנו יכול להיות מלא "אור וחום" (וזה כולל כמובן גם את עבודות הבית הזכורות לטוב...) - אם ניתן לעצמנו להתעצם איתם, במקום כל הזמן להיות ב"פיזור נפש" או ברצון לעסוק בדבר אחר, שהוא בעצם בריחה מהקב"ה, ובמקום זאת לגלות את הקב"ה דרכם, ע"י ההפנמה שה' נמצא גם שם...
לדעתי יש לרעיון הזה עוד השלכות רבות ועצומות לחיינו. נקח לדוגמא את מערכות היחסים שלנו. אמנם לא נשארים "נשואים טריים לנצח" אבל אפשר להנציח את הטריות, ע"י שניתן לעצמנו באמת להיפגש עם בני זוגנו, בדיבור אמיתי וכנה. וכך גם עם כל הסובבים אותנו... (קחו כאתגר למשל את צמד החמד: "מה שלומך? ב"ה...").
ואם כך בדיבור, ק"ו בהקשבה. סב בעלי, הרב יצחק לוי ז"ל, היה מיצר על ההמצאה הנקראת "רדיו" שלימדה אותנו איך אפשר לשמוע קולות כ"רקע" במשך יום שלם, מבלי להקשיב כמעט לאף מילה...
הקשבה אמיתית פירושה: להיות לגמרי עם מי שנמצא מולי. זה אומר לא רק לחשוב על דברים אחרים, אלא גם לא להיות עסוקים בשיפוטיות, ביקורת או אפילו בשאלה - "מה אני אענה לו"? פשוט לחוות את דבריו, ולהזדהות...
אסיים בעוד הערה אחת לגבי ילדינו. שמעתי בחודש כסלו לפני שנה שיחה של האדמו"ר מטאלנא שליט"א בענין "חינוך". אחת מה"בשורות הגדולות" העיקריות של שיעורו היתה, שחינוך הקטנים אומר - לרדת על ארבע, לשים צעצוע בפה, ולעשות שטויות... (ע"פ מעשה בגמרא). זה נקרא להיות עם הילדים. ומתוך יחס כזה לקטנים, נלמד גם איך באמת להקשיב (כנ"ל) לגדולים יותר...
[כדאי אמנם לזכור, שכשיש "חיכוך", דווקא אז ייתכנו מפגשים לא נעימים. רק במוזיאון, במקום שלא נוגעים, גם לא שוברים...].

חנוכה
מלחמת האור והחושך, הפנים והחוץ, המתחוללת בנפשנו פנימה, היא כאמור המלחמה בינינו לבין היוונים, המכונים "חושך".
ר' שלמה קרליבך מעיר על כך הארה נפלאה. למעשה, גלות יוון היא הגלות היחידה בה בית המקדש עמד על תלו. הבנין החיצוני עמד בתפארתו, והם רק חללו את הפנים... כי "ליוונים לא היה אכפת מה תעשה, בתנאי שלא תהיה קשור למה שאתה עושה. אתה רוצה בית המקדש? למה לא! רק אל תכניס את הלב שלך לתוכו..." ("למען אחי ורעי" עמ' 179).
אפשר לראות זאת בעוד פנים רבות. כל התרבות היוונית בנויה על ה"אסטתיקה", שמהותה בעצם היא לקיחת המעטפת והפיכתה לערך - הסתכלות חיצונית על המציאות. לעומת זאת, היהדות מסתכלת בעין פנימית וחודרת גם על החוץ - הנוי והטבע, ונותנת להם משמעות ("לפרקים" עמ' קפא).
כך גם מבאר השפת אמת (חנוכה תרל"ו ליל ו') את רצונם לתרגם את התורה ליוונית - לקיחת הלשון שהיא "לבוש" והפיכתו לעיקר, זו מהות "להשכיחם תורתך...".
וכמו בימים ההם כך גם בזמן הזה...
היוונים חיים וקיימים בתרבות המוחצנת שסביבנו, בחלונות הראוה, הפרסומות ודומיהן. מדהים גם לגלות כיצד בעולם בו הפיתוח התקשורתי הגיע לשיאים היסטוריים, החוויה האנושית היא של ניכור ובדידות.
והתיקון?
בהדלקת נרות חנוכה. כפי שדרש בעל חידושי הרי"ם, מצות הדלקת הנרות חלה "עד שתכלה רגל מן השוק..." - עד שנצליח להפוך את כל ההרגלים לאור גדול. וכמו שאומר השפת אמת: הנס בעצמו הוא האנטיתזה לטבע ההרגל. על ידי הודאה והתעצמות עם נס חנוכה אנו יכולים להחדיר התחדשות לכל השנה כולה (תרל"ד ליל ג').

נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקים, ואולי זה הזמן באמת לעצור את כל המלאכות והעשיה, ולהתחבר שוב לנרות הקטנים - לאור ולחום, ולקחת אותם אתנו שוב לתוך ימי המלאכה של חנוכה ושל השנה כולה. העובדה שאחת מן המצוות המיוחדות לאשה היא הדלקת נר שבת, וכן ששם האשה הראשונה היה "חוה", כיוון שהיתה "אם כל חי", מרמזת לכך שדווקא לנו יש את הכוח להאיר ולהחיות את המציאות...
כמו כן, חנוכה הוא גם מלשון חנוך. כפי שאומר הרבי מפיאסצנה בהקדמתו להורים ומורים (ב"חובת התלמידים") טעות נפוצה היא לבלבל בין המונח "חינוך" למונחים "הרגל" ו"אילוף", שהם בעצם עשייה חיצונית... שניים אלו הם כלים להגיע לחינוך, אך החינוך תוכנו "שלא בלבד כשהנער נער ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה מצוותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה...". ואם זו משאת נפשנו ב"חינוך ילדינו" כדאי לתת את הדעת על השאלה איך מגיעים לזה שלילדים יהיה חיבור פנימי ואמיתי לתורה ומצוותיה, שיתמיד לאורך זמן...
אך חנוכה הוא גם הזמן לחנך את עצמנו, וכפי שאומר ה"פרי צדיק" (חנוכה): "וענין חנוכה הוא התחלה מה שהאדם מתחיל לחנך עצמו, ומזה נשאר קבוע לעולמי עד, על ידי שמרגיל עצמו בתשוקה ורצון של ימי הנעורים כמו שנאמר חנוך לנוער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה...". ואם כבר עברנו את ימי הנעורים, למה שלא נתחבר בימי החנוכה ל"אש" של הנערים והנערות שלנו ונלמד את עצמנו שוב "להתחבר". ובע"ה נזכה ל"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו".
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה