close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

תאמין שיכולים לתקן

אורה רבקה וינגורטיב אב, תשסה17/08/2005

את כל מי שקצת "מיואשת" או "מדוכדכת" בימים הללו, אני מזמינה לצאת להרי ישראל, ולראות את הפירות היפים שגדלים בהם – משמשים, דובדבנים, ענבים, תפוחים ועוד ועוד ועוד. אין לך קץ מגולה מזה! אנו צריכות לשאוב כוחות מתחיית המתים שזכינו לראותה בפריחת שממות ארצנו, כדי להמשיך להתחזק ולהאמין ש"אין שום יאוש בעולם כלל", ו"יש עניין שיתהפך הכל לטובה", כדברי ר' נחמן.

תגיות:

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מתקשה לתפקד כרגיל. מה קרה? הייאוש שכירסם בי איים לבלוע אותי אל קרבו. במישור הפרטי – ראינו סבתא אהובה נאבקת על חייה, ובמישור הכללי...
באחד הרגעים הקשים יותר, נזכרתי שאבי סיפר לי על ספר של האדמו"ר מביאלה שליט"א: "מאמר תחיית המתים – מחיים ובכל הזמנים". כאשר התחלתי לעיין בספר, ניתן לומר ש"קמתי לתחייה...". לדאבון לבנו, סבתא נפטרה יום לאחר מכן. יהיו הדברים הבאים לעילוי נשמתה הטהורה.

תחיית המתים – כאן ועכשיו
האדמו"ר מביאלה פותח את דבריו בהנחת יסוד מהבעש"ט

שהתורה ומצוותיה נצחיים, ולפיכך הן נוגעות ו'רלבנטיות' לכל אדם בכל עת. אם לא באופן מעשי, אז במישור הפנימי.
מכאן עולה השאלה – באיזה אופן נוגעת לנו האמונה בתחיית המתים, בפועל ממש? תשובת הרבי היא כזו: "תחיית המתים בזמן הזה הוא במי שנחשב כמת מבחינות שונות, שתקוותו לחיים היא משורש תחיית המתים שבתורה".
מי הם אלו ש"נחשבים כמתים"? קבוצת האנשים המרכזית בה דן הרבי הם החולים, שלדעת הרופאים – על פי דרך הטבע – אין להם תקווה... ובפרט מדבר הרבי על החולים ב"מחלה הידועה" [עיקרי הדברים בספר נאמרו בכינוס התעוררות לזכות אשתו של הרבי ע"ה, שהיתה חולה במחלת הסרטן].
כלומר, האמונה בתחיית המתים כיום פירושה – לעיתים קרובות – לא להאמין לרופאים הקובעים כי "המצב אבוד". הרבי רואה בייאוש הנלווה למחלה את הגורם הראשי ל"אי מציאת פתרון רפואי" לחולים במחלה. ואלו דבריו, שניכר כי הם פורצים מעומק לבו הכואב:
"ולבי אומר לי, דמה שאנו רואים שאין נענים בתפלה על החולים במחלה הידועה, כמו שנענים בתפילה על החולים בשאר מחלות, גם אם הן מסוכנות מאוד ... אין זה אלא מטעם האמור: מחמת היאוש. כי בהוודע על אחד שנחלה מאותה מחלה רחמנא ליצלן, מיד נכנס בהשומעים רוח יאוש, ודנים בלב את החולה למיתה. וגם אם מתפללים עליו, אין התפלה אלא משפה ולחוץ, אחד בפה ואחד בלב. כי בלב כבר הוחלט שהחולה בוודאי ימות, ואין זה אלא שאלה של זמן רח"ל...".
כאן עובר הרבי לעצה מעשית: "על כן צריך לפי עניות דעתי לעשות כל המאמצים לעקור מן השורש היאוש ופסק דין המוות מהמחלה הידועה, שהרי נתבאר שלו יהא כדברים הרי 'אפילו חרב חדה מונחת בצוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים', ואז היה סר מר המוות מן המחלה הידועה. ועל ידי תפילות ישראל היו מחזירים הרבה מהחולים הללו לרפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל".
דומני, כי במציאות הכואבת היום, שאין כמעט אחת מאתנו שאינה מכירה חולה במחלה הזו, מצווה להפיץ את הדברים הללו, כדי להחיות רוח נדכאים.
יוער, כי הרבי מציין עוד כמה קבוצות אנשים ה"חשובים כמת" על פי הגמרא, ובהם – עניים, חשוכי בנים, ועוד. לגבי כולם, כאמור, חלה חובת האמונה בדבר השינוי האפשרי בגורלם. חובה הנובעת מן העיקר: "אני מאמין באמונה שלמה, שתהיה תחית המתים...", עליה נוסדה ברכת "מחיה המתים" שבתפילת שמונה עשרה. אמונה זו מהווה את הבסיס הנפשי לתפילה כנה, שבכוחה להפוך צרה לישועה.
[את הדברים במלואם ניתן לקרוא בספר "מבשר טוב – מאמר תחיית המתים". טלפון של המו"ל: 02/5377495].

זמן תחייה
כמו תמיד, הנפש והזמן שלובים זה בזה, ומצאתי את עצמי מהרהרת בדברים אלו כעת, בימי ההכנה האחרונים לחג השבועות. מתוך התבוננות בדברים, גיליתי שהחג המתקרב קשור באופן מהותי לעיקר זה של "תחיית המתים", על השלכותיו למעשה.

זמן מתן תורתנו
מעמד קבלת התורה היה מעמד של תחיית המתים, כפי שדרשו חז"ל (שבת פח, ב): "ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו): נפשי יצאה בדברו. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? - הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם. שנאמר (תהלים סח, י): גשם נדבות תניף א-להים נחלתך ונלאה אתה כוננתה".
העולה מדרשה זו הוא, שבמעמד מתן תורה היתה דינמיקה של רצוא ושוב בין חיים למוות (שכן, כפי שמדגיש המהרש"א, הדבר אירע על כל דיבור ודיבור, עשר פעמים!). עצם קבלת התורה מפיחה בנו רוח חיים, "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט, ח), והחיים בלי אלוקות ובלי דבקות במקור החיים הם בעצם מוות – "רשעים בחייהן קרויין מתים" (ברכות יח, ב). יחד עם זאת, עלייה פתאומית למעלה רוחנית גבוהה יכולה להוביל ל"מוות", בהיעדר כלים מתאימים להכיל את האור הגדול. כאן נכנסת האמונה בתחיית המתים, האמונה בכך שניתן להעפיל לדרגה רוחנית גבוהה יותר, ולהתקדם בעבודת ה'. מכוח אמונה זו זוכים לטל תחיית המתים, כדי שנוכל להמשיך ולשמוע את דבר ה'.

מגילת רות ויום הולדתו של דוד המלך
נדמה, כי לעיתים קרובות אנו מוצאות את עצמנו כ"מת" לא בגלל מתח רוחני גבוה מדי, אלא להיפך... סיפורה של רות הגיורת, הוא הסיפור המדגים לנו כי באדם טמון הכוח להשתנות ולעשות מהפכה של ממש בעצמו. לדברי חז"ל, "גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי" (יבמות כב, א).
רות מסמלת זאת בצורה קיצונית, היא באה מעומק ושורש הטומאה – מואב (כמתואר בסיפור לידתו...), וזכתה לחסות תחת כנפי השכינה. לא בכדי זכתה רות ויצא ממנה דוד (כפי שמציין הפסוק האחרון במגילה), עליו אמרו חז"ל "שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז, ב וש"נ).
אנו קוראים את מגילת רות בזמן מתן תורתנו על מנת להתחזק באמונה – "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" (לקוטי מוהר"ן תנינא, קיב). לא משנה לאיזה תהומות נפלנו, ובאיזה חטאים נכשלנו – תמיד אפשר לחזור בתשובה ו"להוולד מחדש".
גם אמירת התהילים, ספרו של דוד המלך, בכוחה להביא לתחייה רוחנית, וכך אומר רבי נחמן מברסלב (שם, קא): "צריך לראות שימצא את עצמו בתוך כל מזמורי תהילים ... וכל אדם, כל המלחמות היצר שיש עליו, וכל מה שנעשה עמו, הכל מבואר ומפורש בתהילים, כי עקרו נאמר על מלחמות היצר הרע וחיילותיו, שהם עיקר האויבים והשונאים של האדם, שרוצים למונעו מדרך החיים ולהורידו לשאול תחתיות ח"ו.
"ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה אם יהיה חזק ואמיץ מאוד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השי"ת תמיד, יהיה איך שיהיה, אז בוודאי ינצח המלחמה, אשרי לו".

מאכלי חלב
מה הקשר בין בלינצ'ס ועוגות גבינה לתחיית המתים? רבי מאיר אומר: "דם נעכר ונעשה חלב", ומקור לשיטתו מוצא רבי אלעאי בפסוק (איוב יד, ד) "מי יתן טהור מטמא – לא אחד" (נדה ט, א).
מבלי להיכנס להסבר הפיזיולוגי, לגבי דרך היווצרות החלב, מבואר כאן כי חלב האם, וכן חלב בהמה, מגלמים את המהפך מטומאה לטהרה. אחת ההשלכות ההלכתיות מדברי רבי מאיר היא, שהמינקת בחזקת טהורה כל זמן שהיא מינקת.
מימרא זו מופיעה בספרי חסידות בקשר לחג השבועות, החותם תהליך ארוך המתחיל בפסח, כפי שמבואר בזוהר (רעיא מהימנא פרשת אמור). וזו תמצית התהליך:
ממחרת הפסח, היום בו ה' הוציא אותנו ממ"ט שערי טומאה, בהם שקענו ב"מצרים" (אשה אשה מצריה וטומאותיה...), אנו מתחילים תהליך עצמי של הזדככות והיטהרות. אלה הם שבעה שבועות של ספירת העומר, המקבילים לשבעת ימי ספירת הנדה (49=7X7). בסיומם של הימים הללו, אנו – כנסת ישראל – מוכנים להתאחד מחדש עם הקב"ה, התאחדות שנעשית בזמן מתן תורתנו, בכל שנה ושנה (ישנן הקבלות רבות בין מנהגי החופה למעמד הר סיני – כפיית ההר כחופה, ברקים כלפידים ועוד).
כביטוי לאותו חיבור ודביקות, שבכוחם להוליד, אנו נוהגים לאכול בשבועות מאכלי חלב הדומים להנקה, ומבטאים את המהפך מטומאה לטהרה. מהפך זה הוא מהפך של תחיית המתים, שהרי הטומאה באה מן המוות (בנדה – מותו של פוטנציאל לחיים), והטהרה מן החיים (הנעשית במים חיים, והיציאה מן המים כלידה).

נעורים כל הלילה
מנהג נוסף בליל חג השבועות הוא להיות נעורים כל הלילה, ונראה כי מנהג זה רומז גם כן לפוטנציאל האדיר שביום זה – לקום לתחייה. לדברי חז"ל, השינה היא אחד מששים למיתה (ברכות נז, ב). אם כן, בכל בוקר כאשר אנו פותחים את העינים מתחוללת לנגד עינינו "תחיית המתים" בזעיר אנפין, ועל כך אנו מודים "שהחזרת בי נשמתי בחמלה".
ייתכן, שהמנהג להיות נעורים, בא על מנת לעורר אותנו מן התרדמה בה אנו שקועים, כדי להתחיל לחיות. כפי שאנו אומרים בברכות קריאת שמע: "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה".
[שמעתי מחברה, שאולי מטעם שאנו – הנשים – נעורות תדיר בלילות, כחלק מתהליך הבאת החיים לעולם, איננו זקוקות ל"קורס המזורז" של ליל שבועות...].

יום הביכורים
הנקודה האחרונה שרציתי להביא היא זו של מצות ביכורים – הבאת ראשית פרי האדמה לבית ה' א-להינו, המתחילה בחג השבועות.
אינני רוצה לעסוק בימים ההם, אלא בזמן הזה. כאשר הגמרא דנה בקץ המשיח (סנהדרין צח, א) היא מביאה את דרשתו של רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".
את כל מי שקצת "מיואשת" או "מדוכדכת" בימים הללו, אני מזמינה לצאת להרי ישראל, ולראות את הפירות היפים שגדלים בהם – משמשים, דובדבנים, ענבים, תפוחים ועוד ועוד ועוד. אין לך קץ מגולה מזה!
אנו צריכות לשאוב כוחות מתחיית המתים שזכינו לראותה בפריחת שממות ארצנו, כדי להמשיך להתחזק ולהאמין ש"אין שום יאוש בעולם כלל", ו"יש עניין שיתהפך הכל לטובה", כדברי ר' נחמן. כך נזכה בקרוב לתחיית המתים השלימה – בגשמיות וברוחניות!
אני יונקת בימים הללו כוחות להאמין בזה, מנשים שבחייהן הוכיחו ש"יש חיים לאחר המוות". מסבתא ע"ה ומהסבתות שתבדלנה לחיים ארוכים, שקמו והתנערו מן האפר של אושוויץ, והקימו משפחות לתפארת, ממלכות של תורה ומעשים טובים, כאן בארץ ישראל.
סבתא ע"ה כתבה לאחר השואה:

אז –
כשצעקתי "די!"
ופתחתי עיני,
והנה אני חי
בין העצמות...

בתחייתן ציוו לנו את התחייה.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה