close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אשמנו

אורה רבקה וינגורטיד אב, תשסה19/08/2005

רגשי האשמה הם חלק בלתי נפרד מחיי רבות מאתנו, הם מציפים אותנו בימים, אך עת רצון להם בלילות. מה יחסה של התורה לרגשות מן הזן הזה?


הבית מבולגן, כרגיל. שכחתי לתת לתמר סוודר כשהיא יצאה לגן, ולכן היא חזרה מצוננת. השכנה שלי ילדה לפני שבוע, ועדיין לא נכנסתי לראות מה שלומה. שכחתי לתת ליוסף סנדוויץ' לבית הספר - הוא בוודאי ירעב. ישראל ממש מתחצף לאחרונה - אני לא קובעת לו גבולות מספיק ברורים. מוריה צרחה כשהשארתי אותה בפעוטון בדרך לעבודה. לפני שיצאתי הבוקר מהבית הספקתי להתעצבן על כולם, כולל בעלי...
נשמע מוכר?
רגשי האשמה הם חלק בלתי נפרד מחיי רבות מאתנו, הם מציפים אותנו בימים, אך עת רצון להם בלילות. אני אמנם מכירה את התופעה מחיי ומחיי הסובבות אותי, אבל קבלתי


חיזוק לכך, שזוהי תופעה עולמית אצל נשים, בכתבה שקראתי בעלון בנושאי משפחה, כאשר המתנתי לתורי ב"קופת חולים". בכתבה הופיעו משפטים כגון "תחושות אשמה הן מושג כמעט נרדף לאמהות", "כל הנשים מקבלות את תופעת רגשות האשם כחלק בלתי נפרד מהוויתה של האם בעולם המודרני", ואפילו הופיעה שם המשוואה "אני אמא = אני אשמה". הודגש, כי תחושות אשמה וחרטה תמידיות מתלוות לתפקוד היומיומי של הנשים, מוצלח ככל שיהיה! (טוב, אנחנו הרי יודעות את האמת - זה לא היה באמת מוצלח, שהרי...).
בכתבה ניסו להתחקות אחר שרשי התופעה, ובסיומה הופיעה עמודה תחת הכותרת "כיצד נמנעים מרגשות אשמה", כאשר הנחת היסוד שם היא ש"רגש האשם הוא ההרסני שברגשות".
השאלה היא, מה יחסה של התורה לרגשות מן הזן הזה. על פניו ניתן לומר שיש כאן דווקא תופעה חיובית, וברגשי האשמה יש מעין "מצוה". הרי התורה מעודדת אותנו לבקר את מעשינו. ואם בכל השנה כך, עתה - בחודש אלול ועשרת ימי תשובה - זו בוודאי עת רצון לעריכת "חשבון נפש" נוקב עם עצמנו. ואולם, בשביל לבדוק את הנושא בצורה מעמיקה, כדאי לנו לחזור למקורות, לעיין במהותו של "חשבון הנפש" מיסודו, ומתוך כך לבחון למציאות חיינו על פי הקריטריונים שנעלה, ולבדוק אם הם עולים בקנה אחד.
המקור לביטוי "חשבון נפש", שיש לו מקום נכבד בלקסיקון היהודי, הוא בגמרא בבא בתרא (עח, ב). חז"ל דורשים את הפסוקים המופיעים לאחר כיבוש עיר סיחון על ידי משה ובני ישראל: "אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (במדבר כא, כז): על כן יאמרו המושלים וגו'? 'המושלים' - אלו המושלים ביצרם. 'בואו חשבון' - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. 'תבנה ותכונן' - אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא..." (מעניין מאד לציין, שב"בני יששכר" מובא בשם המדרש כי מלחמת סיחון ועוג נערכה בחדש אלול).
לדעתי, כבר בדברים הללו מופיע הבדל מהותי בין "רגשי אשמה" לבין "חשבון נפש". רגשות האשם מציפים אותנו, עד כדי כך שהם הופכים אצל רבות מאתנו לתחושה קיומית, והם עולים - להרגשתנו - בלי שליטה, באופן בלתי-רצוני, ואולי גם נגד-רצוננו. דברי חז"ל, לעומת זאת, קוראים לנו לבא ולערוך "חשבון", כלומר: לנקוט בפעולה אקטיבית, רצונית, וממילא זהו שלב מוגדר ומכוון. אמנם, על פי דברי חז"ל לא ברור מתי יש "לבא חשבון" - לפני המעשה, תוך כדי המעשה, או לאחריו?

באו חשבון
על מנת להעמיק במהותו של "חשבון הנפש", נביא את דבריו של בעל ה"מסילת ישרים" (פרק ג, בביאור חלקי הזהירות):
הרמח"ל אומר, כי אדם צריך לפקח על עצמו, לבדוק את עצמו ואת דרכיו, כהוראת חז"ל הנ"ל, וכל אלו הם כסוחר שצריך לערוך מדי יום חישוב של רווחים והפסדים על מנת לוודא שהוא מרוויח. לדבריו, אדם שרוצה לחיות כך צריך לבחון שני דברים:
א. מהו הטוב האמיתי שצריך לבחור בו, ומהו הרע האמיתי שיש לברוח ממנו.
ב. בדיקת המעשים שהוא עושה, לראות אם הם טובים או רעים (על פי הקריטריונים בשלב הראשון).
לדבריו, בדיקת המעשים צריכה להיעשות (א) בשעת מעשה, על מנת להימנע מעשיית דבר שאיננו נכון, ו(ב)שלא בשעת מעשה - העלאת כלל מעשיו בעבר, והבחנה בין המעשים שיש להתרחק מהם, והמעשים הטובים בהם יש להתמיד ולהתחזק.
לאור הרחבתו של הרמח"ל את הבנתנו ב"חשבון הנפש", נשוב ונבחן את תופעת "רגשי האשמה" שלנו.
לדעתי, עצם המציאות הזו - בה אנו לא נותנות לעצמנו פשוט "לזרום עם החיים" - בעצם מונעת תרדמה רוחנית בשגרת המעשים, ועל כן היא חיובית ביותר. כלומר, שורש ה"בדיקה העצמית", שמולידה "רגשי אשמה", היא מבורכת. אלא שיש לשים לב למספר נקודות:
א. "חשבון הנפש" הוא "חשבונו של עולם". כלומר, יש כאן חשבון מדוייק, עם קריטריונים ברורים למעשים שהם בחינת "טוב" או "רע". ולכן, אם אנו רוצות לשקול את דרכינו בפלס האמת, עלינו להשקיע בלימוד וחזרה תמידיים של דבר ה' ודעתו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורה (אמנם אנו עמוסות, אבל ניתן למצוא את הדרך לרענן את ידיעותינו בתורה בנושאי "שלום בית", חינוך, ועבודת ה' בכלל, כגון באמצעות קלטות, שיעורים, או חברותא קצרה בטלפון...). רק אלו (ולא מה שנעשה בבית החברה, או מה שאני מצפה מעצמי רק כי אני חושבת שכך אני צריכה להיות...) צריכים להיות אמות המידה להערכת תפקודנו האישי.
ב. על פי דבריו של הרמח"ל, רוב "חשבון הנפש" נעשה לפני מעשה, לבדיקת ה"כדאיות" וה"נכונות" של מה שאנו עומדות לעשות. לעומת זאת, "רגשי האשמה" בנויים לגמרי מתגובה ל"נכונות" התפקוד לאחר מעשה. על כן, מוטב שנפנה חלק מן האנרגיה הנפשית שאנו משקיעות ברגשות האשמה, בשביל לבדוק את דרכינו בטרם נפעל, ואז גם מצד האמת יהיה לנו פחות על מה להתחרט.
יחד עם זאת, כמובן, איננו מושלמות, וכנראה שגם לא נהיה כאלה בטווח העתיד הקרוב (הפתעה!). עצם הציפייה למושלמות איננה בהכרח חיובית, והתורה עצמה עוסקת באופן נרחב בעניין התשובה, שהיא גם עיקר עניינם של הימים הללו. חלק מתהליך התשובה, ומה שבעצם מהווה את השלב הראשון שלה (על פי הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ורבנו יונה בשערי תשובה פ"ג) הוא החרטה. ביהדות איננו מפחדים להרגיש את צער החסרונות שלנו. בתרבות המערבית, לעומת זאת, ערך עליון ביותר (שאף דוחק פעמים רבות את ערכי המוסר...) הוא הרצון "להרגיש טוב". ואולם, משאת נפשנו - כאמור - איננה "להימנע מרגשות אשמה", מתוך תפיסתם כהרסניים שברגשות, ועל כן אנו יכולים וצריכים לומר בפה מלא "אשמנו, בגדנו...".
יחד עם זאת, יש לשים לב לכך, שכל כולו של "חשבון הנפש" מכוון לתיקון, לשינוי במעשה, בעת שאנו מזהים סטייה מהדרך הנכונה. "רגשי אשמה" אכן יכולים להיות ההרסניים שברגשות, אם הם אינם מכוונים ל"תבנה ותכונן" - לבניית עולמנו בזה ובבא... (כדאי לשים לב לכך, שהרמח"ל כולל ב"חשבון הנפש" גם זיהוי מעשים חיוביים, על מנת להתמיד בהם ואף לחזק אותם. מתי בפעם האחרונה חשבנו על הטוב שעשינו? מומלץ לעיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, בה ר' נחמן אומר שעיקר הדרך של האדם לחזור בתשובה ולהחיות את עצמו היא על ידי ליקוט הנקודות הטובות שלו...).
יתר על כן, חז"ל אומרים כי "הרשעים מלאים חרטות...". תחושת החרטה התמידית יכולה להוות אבן נגף בפני ההתקדמות, אם נתן לעצמנו להרגיש "בסדר", פשוט בגלל שאנו לא מרוצות מעצמנו. החרטה חייבת להיות שלב ראשון בתהליך של תיקון, ורק אז נוכל לומר שתחושת האשמה לא רק שאיננה שלילית, אלא היא חיובית ובונה.

ופדויי ה' ישובון ובאו ברנה
נוסיף כאן אבן בוחן נוספת לבדיקת תחושות האשמה שלנו, אם הם נובעים מקדושה, או חלילה להיפך. הרב קוק באורות התשובה (פ"ג) מתאר את תהליך התשובה כך: "והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא, ונפשו מטפסת ועולה עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה ... והוא הולך ומתרפא ... והוא הולך ומתאשר, הולך ומתמלא עונג ודשן פנימי, יחד עם לב נשבר, ונפש שחה מדוכא שהוא מרגיש בקרבו, שגם רגש זה עצמו, הנאה לו לפי מצבו, מוסיף לו עונג רוחני פנימי ושלמות אמיתית...". כל אחת יכולה לבדוק את עצמה, האם תחושת האשמה שלה שלובה בד בבד בתחושת עונג ושמחה, שהן תולדות התשובה, או שהיא משאירה אותה עצובה ומדוכאת (תחושות המקפיאות התקדמות רוחנית, כידוע...).
אמנם, הרב קוק אף מדגיש את מה שאמרנו לעיל, שגם תחושת המרירות על מצבי הנוכחי יש בה מתיקות ועונג, היות והיא כסכין ביד המנתח, שנועדה לרפא אותנו...
גם בעל התניא (פרק לא) אומר שאין להיבהל מהעצבות הנולדת כתוצאה מ"חשבון נפש" נוקב. אלא, שעם זאת ברור שמצב זה נמוך ממצב של שמחה אמיתית וקדושה, ולפיכך כותב האריז"ל שהעונה הראויה לחשבון זה היא רק בשעת וידוי, ולא בשעת תפילה או תלמוד תורה.
העצה המעשית שמובאת בתניא, והיא מופיעה גם ברמח"ל (פרק ג שנזכר לעיל), היא לקבוע עתים מוגדרות לחשבון נפש. אם נזכיר את משל הסוחר של הרמח"ל, הבודק את רווחיו והפסדיו, נבחין בקלות בכך שסוחר שעוסק רק בזה כל היום, לא ימצא לעולם זמן לעבוד על מנת להרויח! בעל התניא מוסיף עוד עצה מעשית ל"שעת הכושר" הנכונה ל"חשבון הנפש" - בשעה שאנו ממילא מרגישות מדוכדכות ממשהו גשמי, או "בלי שום סיבה" (כלשונו!). כך ננצל את המצב הטבעי הזה, המתעורר בנפשנו, לקדושה... ושוב נדמה לי, שהמצב הזה קצת שונה מ"רגשי האשמה" המציפים אותנו 24 שעות ביממה (כמעט), ואולי דווקא בשל כך הם אינם פוריים כל כך.
לסיכום, בריחה מתחושת חרטה ואשמה, הסתפקות ברגשות אלו לעצמן, או דכדוך נפש ומרירות תמידית כתוצאה מביקורת עצמית - הן כולן הרסניות. "חשבון נפש" אמיתי וחיובי הוא על פי אמות מדה תורניות, בעתים מזומנים, כזה המכוון לתיקון ובניה, ועל כן הוא מביא גם לעונג ושמחה.
מטרת המאמר איננה להוסיף עוד משהו לרשימת הסיבות לרגשי אשמה, אלא לנתב את הנטייה הטבעית והברוכה שלנו לבקורת עצמית, לכוון של חשבון נפש אמיתי, ולפתוח פתח לשחרור מרגשות אחרים שהנם שליליים. ועוד יש מה להוסיף בנושא.
יהי רצון שנזכה לתשובה שלמה מאהבה, ונזכה שמתוך "שובו אלי" יתקיים בנו "ואשובה אליכם".

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה