close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

לא נשכח ולא נסלח

יוני לביא/ חברים מקשיבים  יד אב, תשסה  8/19/2005

"נסענו באוטובוסים כשהלב קרוע והעיניים הנוצצות מבכי צמודות לשמשה, מנשקות ממרחק את חולות הזהב של גוש קטיף. אנשים עם שלטים עמדו לאורך הדרך. אחד מהם תפס את עיניי – 'לא נשכח ולא נסלח' " – הרהורים ומחשבות בעקבות הגירוש

זהו. זה נגמר. נגררנו אל האוטובוסים כואבים ומושפלים, כשהלב כואב, העיניים דומעות והשכל ממאן להבין את הפשע הבלתי נתפס המתרחש לנגד עינינו. חיילים יהודים מחריבים יישוב יהודי בארץ ישראל, כשהמחבלים בעזה ובחן יונס מרקדים על הגגות. קיווינו שאת המחזות של גירוש יהודים מביתם השארנו מאחורינו כשעזבנו את הגלות ועלינו לארץ ישראל, אבל כנראה שטעינו. הדורסנות, האטימות והרשעות הצליחו במלאכתם הפעם, ואנשים טובים וצדיקים נאלצו לשלם את המחיר.
לא, איננו מיואשים. "עם הנצח – לא מפחד מדרך ארוכה", אינה סתם סיסמא שאנו מפריחים לחלל האוויר. אנו מאמינים בה בכל ליבנו. ידענו מאז ומעולם שהתקופה הזו לא הולכת להיות פשוטה. הלכנו לקראתה בגבורה, נחישות ועם סבלנות רבה, בידיעה שבאמונה בסופו של דבר ננצח. אפילו את עצמינו הפתענו כל פעם מחדש, כשגילינו אילו כוחות ותעצומות נפש חבויים בנו.
אנו בטוחים מעל לכל ספק שגם אם בסיבוב הזה הפסדנו, במלחמה הסופית בסופו של דבר אנחנו ננצח. יום אחד אולי גם נבין כיצד דווקא מתוך החושך הזה צמח אור גדול. אך גם בינתיים אנו מתחזקים באמונה ובידיעה שריבונו של עולם משגיח בכל רגע ומנהל את הדברים על הצד הטוב ביותר. לנו לא נותר אלא להרים את הראש בגאווה (ובאמת מותר לנו להתגאות במאבק המדהים, האצילי והטהור שניהלנו בשנה האחרונה), לסמן את המטרות הבאות, ולהסתער קדימה בעוצמה.
לא, איננו מיואשים כלל וכלל. לא מהעם, לא מהמדינה וגם לא מהגאולה. ידענו מאז ומעולם שהדברים עשויים להיות קשים ומורכבים, מסובכים ואיטיים, והיינו מוכנים לזה. "כך היא גאולתם של ישראל". בדיוק כך.
אין ספק, יש צורך בחשבון נפש. להתכנס, להתבונן במה שהיה ולעשות חשיבה מחודשת על כמה דברים. אך מעבר למסקנות הפרטיות, הכיוון הכללי יישאר זהה. הלאה. קדימה. בראש מורם. כנראה שדווקא בגלל שכל כך התקדמנו והצלחנו, היו כוחות וגורמים שנבהלו וניסו לעשות הכול כדי לשתק ולהחליש אותנו. אך דבר אחד אנחנו יכולים להבטיח להם. לא תצליחו. על כל יישוב שחרב, יוקמו חמישה. על כל ישיבה או בית כנסת שנהרסו, יבואו עשרה תחתיהם. על כל משפחה שגורשה, יצמחו מאות חדשות שישובו. אנחנו לא התנתקנו מגוש קטיף ומהשומרון. רק נפרדנו. זמנית! עוד נשוב לשם, ובכוח כפול ומשולש.
____________________
כשנסענו באוטובוסים כשהלב קרוע והעיניים הנוצצות מבכי צמודות לשמשה, מנשקות ממרחק את חולות הזהב של גוש קטיף, ראינו לאורך הצמתים מאות יהודים טובים שעומדים ושלטים בידיהם, מנסים לעודד ולנחם את האנשים שגורשו מביתם ואת האלפים שבאו לעזור להם. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "אוהבים אתכם", "תודה!" קראו השלטים, והפנים המאירות של מחזיקיהם שיגרו ליטוף אוהב ומנחם ללבבות שבורים. את עיניי תפס דווקא שלט אחר, שעורר בי כמה מחשבות:

"לא נשכח ולא נסלח"

וחשבתי לעצמי באותו רגע – אכן, לא נשכח ולא נסלח!
לא נשכח את הקדושים שמסרו את חיים על ההיאחזות בארץ בדביקות על-אנושית ממש
ולא נסלח על עקירת קבריהם והפרעת מנוחת ישיני עפר
לא נשכח את מסירות הנפש של אלפי המתיישבים במשך עשרים שנה להמשיך ולהיאחז למרות אינספור פיגועים ופצמ"רים
ולא נסלח למי שימסור את בתיהם למחבלים ולרוצחים
לא נשכח את הערבות ההדדית ואת מפעלי החסד המדהימים של גוש קטיף
ולא נסלח למי שהשליך אותם ללא סידור מתאים של מגורים,עבודה ולימודים
לא נשכח את תפקידה של התקשורת "ככלב השמירה של הדמוקרטיה"
ולא נסלח על כך ששירתה את הדורסנות והדיקטטורה ושמרה על "האתרוג" כבצמר גפן רק כדי שיבצע את משימתו הנפשעת
לא נשכח את בית המשפט שתפקידו לשמור על הצדק והיושר ולהגן על החלשים
ולא נסלח על שירות ותמיכה בפשע הנורא, על רדיפה של צדיקים ומשלוח נערות בנות 14 למעצר של חודשים עד תום ההליכים כדי שלא "יסכנו את שלום הציבור"
לא נשכח את מאמיני "דת הדמוקרטיה" וסוגדיה
ולא נסלח על שירדו לשפל כזה שהיו מוכנים לבגוד בכל עקרונות "דתם" רק כדי לנסות לרסק את הציונות הדתית
לא נשכח את החיילים והחיילות שניסו להסתתר מאחרי משקפי שמש, עיניהם דומעות וליבם שבור על המעשה הנורא שהם שותפים בו
ולא נסלח למי שהפך גם אותם לקורבנות של הרודנות הדורסנית שלו והשתמש בהם ככלי שרת לביצוע זממו
לא נשכח את אלפי האזרחים, שומרי חוק, משרתים בצבא ומסורים בכל מאודם לעם ולמדינה
ולא נסלח למי שהפך אותם ל"פושעים" במסע מחושב היטב של דה-לגיטימציה והשמצות
לא נשכח את הגוש – גוש שידע לחבר בצורה כה מופלאה תורה ועבודה, אמונה כבירה וחיי מעשה מפוארים
ולא נסלח למי שביצע בו קטיף נורא ואיום שכזה
לא נשכח לרגע את שבועת האמונים שנשבע לארץ ישראל בכלל, ולגוש קטיף ולצפון השומרון בפרט,
ונבטיח דבר אחד - בעז"ה עוד נשוב ונחזור אליכם. והפעם לתמיד!

לפני שעלינו לאוטובוס התכופפתי לעבר האדמה, ולקחתי איתי שתי אבנים קטנות מאדמת גוש קטיף. הן יהיו שמורות אצלי כפיקדון. מִשְמֶרֶת ליום בו נִזְכֶה לשוב חזרה ולקומם את כל מה שנהרס. אז אחזיר אותן למקומן ויתקיים בנו הכתוב: "ושבו (אֲ)בָנִים לגבולם". אמן.



כתב: יוני לביא, חברים מקשיבים
www.makshivim.org.il

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה