close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

חוויות מגוש קטיף

יוני לביא/ חברים מקשיבים  יד תמוז, תשסה  7/21/2005

איך מסתדרים יומיים שלמים בלי שירותים מסודרים, מקלחת ואוכל רגיל? אך מחזיקים מעמד בחום של מעל 30 מעלות, בצפיפות, ובחברה של יתושים וזבובים טרדניים? לשאלות האלו יש תשובה אחת שהיא גם המפתח לניצחון

דבר כזה מדינת ישראל עוד לא ראתה. לא יום אחד, וגם לא יומיים. בחום כבד ובלחות גבוהה. בתנאים לא נורמאליים ובקשיים גדולים. זה היה פשוט מדהים. מפגן מסירות הנפש הגדול ביותר בישראל. אלפים אלפים של צעירים ומבוגרים, משפחות עם ילדים, זקנים ונשים בהריון. מקריית שמונה ועד אילת. עיר של אוהלים שיש בה הכול. מנייני תפילות ושיעורים מהבוקר עד הערב, שמחה וריקודים, מפגש עם מכרים ושיחות רֵעִים, ומעל הכול אחדות גדולה, ערבות הדדית וידיעה ש"באמונה ננצח".
אפילו בשביל להגיע לשם, היית צריך להיות חייל קרבי. יכולת לראות אותם זורמים, לאורך הכבישים ולצידי הדרכים, דרך השדות והפרדסים, מטפסים על ההרים ומדלגים מעל הקוצים והסלעים. עוקפים את כל מחסומי המשטרה ומוכיחים דבר אחד: שום דבר לא יעמוד בדרכו של אח שיוצא לעזרת אחיו!
ובכפר עצמו התנאים לא פשוטים בכלל. איך מסתדרים יומיים שלמים בלי שירותים מסודרים, מקלחת ואוכל רגיל? אך מחזיקים מעמד בחום של מעל 30 מעלות, בצפיפות, ובחברה של יתושים וזבובים טרדניים?
שתי תשובות בדבר:
א. מסירות נפש עצומה, שכמותה ראינו בשלושת הימים האלו בכמויות ענק, שוטפת ושוצפת ומטביעה את כל דיבורי הסרק על אדישות, ייאוש או חוסר מוטיבציה.
ב. ערבות הדדית מדהימה - הן מצד המפגינים שסייעו זה לזה, והן מצד אנשי כפר מיימון הצדיקים שפתחו את ליבם ואת ביתם - והרשו לאלפי האנשים להיכנס פנימה, להשתמש בשירותים והמקלחת שלהם, לשתות ולאכול משהו, ולהרגיש ממש בבית.
מי שלא ראה את תפילת מנחה הציבורית בעצרת שלפני הצעדה, כששישים אלף איש אומרים ביחד קדושה, לא ראה קידוש ה' מימיו.
מי שלא שמע את ר' דודי דודקביץ' מספר על האב שניגש לשאול אותו על האירוסין של בנו שמתקיימים מחר – האם עדיף שילך אליהם או שיישאר בכפר מיימון להמשך המאבק, לא ראה מסירות נפש מימיו.
מי שלא ראה את היחס המדהים לשוטרים ולחיילים שנאלצו להיגרר בעל כורחם על ידי שליט רודני וחסר מוסר למאבק עם אחיהם ששרים להם ללא הרף ("שוטר! חייל! אני אוהב אותך"), לא ראה מה זה אהבת ישראל מימיו.

אחינו הגיבורים מגוש קטיף והשומרון, אל דאגה, אנחנו אתכם! (ודרך אגב, תודה על המשלחת מאתכם שהגיעה אתמול לכפר עם פירות וירקות מתוצרת גוש קטיף, ופרחים לחלוקה לחיילים ולשוטרים). מסירות הנפש שלכם בשנים האחרונות מול אלפי הפצמ"רים והטילים נותנת לנו כוחות בלתי רגילים ואמונה גדולה באמת הענקית שלנו, שתנצח בסופו של דבר. יש לנו סבלנות ואנו חמושים בגבורה ובאורך רוח. העתיד הוא שלנו בעז"ה, וגם אם זה יארך זמן ויהיו קשיים וסיבוכים לא נירתע. אם יחסמו אותנו מצד אחד, נשתחל מצד אחד. אם יבלמו מכיוון אחד, נחדור מכיוון אחר.

ולסיום, נקודה למחשבה: האם מחלקי הסרטים ה'כחולים' גם כן מסוגלים למסירות נפש שכזו? האם גם הם יכולים להוציא מאה וחמישים אלף איש לשרשרת לאורך עשרות קילומטרים? האם גם הם מסוגלים לארגן הפגנה שתארך יותר מכמה שעות, שלא תתקיים במקום נוח בלב תל אביב וימלאו אותה עשרה זמרים ואומנים שתפקידם למשוך את הקהל? האם הם מסוגלים לגרום לבני נוער לוותר על החופש הגדול שלהם ולצאת לשבועות עבודה מתישים, לילדים בני עשר לחלק סרטים בצמתים, ולאנשים מבוגרים בעלי משפחות לנסוע בערבים לעיר אחרת לעשות שם "פנים אל פנים"?
בשבילי התשובה פשוטה, והיא גם התשובה לשאלה - בסופו של דבר איזו אמת תנצח. כי ההיסטוריה כבר הוכיחה שוב ושוב - בכל המאבקים הגדולים מי שניצח זה לא דווקא הרבים או בעלי האמצעים. מי שניצח זה מי שהיה לו יותר אמונה בצדקת דרכו ומסירות נפש עליה. ואת זה ראינו בכפר מיימון בלי גבול ממש!

לאתר חברים מקשיבים


הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה