close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

את אחי אנוכי מבקש

יהונתן/ חברים מקשיביםד אדר ב, תשסה15/03/2005

"השם 'מתנחל' הפך לשם גנאי. אדם עם פיאות ארוכות וזקן שאנחנו רואים ברחוב הוא באופן אוטומטי 'מתנחל קיצוני' שמוכן לירות בכל חייל שיבוא לירות בו. אם יש לו גם תכלת בציצית וגיטרה על אחת הכתפיים כדאי להיזהר, כי בתיק שעל הכתף השנייה יש לבנת חבלה!" – איך זה קרה?

תמיד ידעתי שלא כולם אוהבים אותי. השלמתי עם זה. יש לי דרך בחיים, מטרה מסוימת, אידיאלים מסוימים שלא מקובלים על כולם, ואין מה לעשות עם זה. אמרו לי כמה פעמים בעבר שזה לא שלא אוהבים אותי, פשוט לא מכירים אותי, אבל לא כל כך האמנתי. הרי רואים אותי בכל כך הרבה מסגרות, בכל כך הרבה מקומות, ובכולם אני מתנהג כמו שאני, לפי הדרך והאידאלים שלי, אז בטח הם סתם מגזימים. נכון, כאשר לא מבינים אותי ובכל זאת מנסים להסביר ולהציג אותי הדברים יוצאים מעוותים, אבל זה בגבולות הסביר ולא צריך להיסחף.

כך חשבתי עד השבוע. קרה המקרה והשבוע, אחרי הרבה זמן, יצאתי מהבית להסתובב

בארץ. באחד המקומות פגשתי את אחי, אח קרוב שמזמן לא ראיתי אותו, ופתאום הוא הסתכל עלי אחרת. כאשר שאלתי אותו 'למה? מה קרה?' הוא התחמק בהתחלה, אמר שאני לא אבין. התעקשתי ובסוף הוא ענה לי שהשתניתי, שאני כבר לא מי שהייתי, שעברו עלי כל מיני דברים בתקופה שלא נפגשנו, והיום הוא כבר לא מרגיש קרוב אלי. שאלתי אותי מניין לו זאת והוא ענה לי את התשובה הכואבת, התשובה שאני כותב בגללה את המאמר.

הוא אמר לי שהוא שמע את זה בחדשות.


הסיפור הוא אולי סיפור דמיוני לגבי האישיות הפרטית של רובנו, אבל באמת, השבוע גיליתי להפתעתי שהוא נכון לגבי הציבור שלנו בכללותו.

התקשורת מגמתית. הביטוי 'הימין הקיצוני' שנשמע בחדשות באופן עקבי, התיאורים על מעשים שלא היו, על 'נוער גבעות' שרומס כל ערך לאומי, על רבנים שמכוונים נגד המדינה, אנשי ציבור שקוראים למלחמת אחים, כל הדברים האלו פשוט קורים וקורעים אותנו.

האסון הגדול הוא שהדברים כבר הגיעו לתוך הבית שלנו. אנשים בתוך הציבור כבר לא מכירים זה את זה ולא מבינים זה את זה. התקשורת כבר הצליחה לעוות את מחשבתנו, לנטוע בתוכנו ידיעות שאינן נכונות, תחושות שאינן אמיתיות, לזרוע מחלוקות שאין להן כל שחר בתוכנו, ואנחנו מאמינים כמו פתאים.

כיצד זה ייתכן שאנשים מוכנים לפנות את גוש קטיף? איך זה קורה?

השבוע גיליתי את התשובה הפשוטה. יד התקשורת במעל.

אנשים מהציבור הרחב פשוט לא יודעים על מה מדובר. חוסר ההבנה במצב הביטחוני, במצב המקומות האלו ותוכנם, בדרכי פעולה אחרות, כל הדברים האלו פשוט לא מובאים לידיעת הציבור.

נכון, יש קשיים במצב הביטחוני. האם שמעתם לאחרונה כמה פעולות טרור סוכלו? כמה ידינו משגת בהצלחת מניעת פעולות הטרור?

נכון, ישנם קראוונים ביהודה, שומרון וחבל עזה. האם זהו כל תוכן היישובים? האם על זה מדובר? מתי לאחרונה ראיתם סרט שמראה בהרחבה את החיים הפורחים במקום? את המבנים היפים, הגינות המוריקות, מספר המשפחות שבכל יישוב? האם ראיתם תוכנית טלוויזיה שעסקה בדורות שחינכו שם והראתה את השורשים העמוקים שלהם למקום?

במבצע 'פנים אל פנים' שהיה לפני המשאל בליכוד הייתי אחד מאלפי האנשים שעברו מדלת לדלת. רבות הן הדלתות שלא נפתחו בפנינו מתוך 'ידיעה' מה יש לנו לומר. רבות הן הדלתות שנפתחו, אבל בעוד שהדלת פתוחה הלב נשאר סגור, מתוך 'ידיעה' כמה רע אנחנו מעוללים לעם ישראל, כמה כספים מושקעים בהתנחלויות.

אבל היו כמה דלתות אחרות, כמה דלתות שפתחו את הדלת ואת הלב והסכימו. . . . לפתוח את הטלוויזיה ולראות איתנו סרט בוידאו, סרט על גוש קטיף. פתאום ראיתם אנשים אחרים, עם תגובות אחרות. אנשים שאלו אותנו 'מה?, ואת זה רוצים לפנות?'

כשיצאנו לפעילות לא כל כך הבנו מה החשיבות של הסרט הזה. בדיעבד פתאום תפסנו שזה ממש ככה. אנשים לא יודעים על מה מדובר בכלל. הם מביעים דעה בלי לדעת בכלל על מה מדובר, בלי להסתכל על מפה. התקשורת הראתה להם תמיד את שני הקרוונים שבקצה היישוב, עם הילד הזה ששכחו לקנח לו את האף והאיש שקצת מגמגם ואומר בדיוק את מה שהתקשורת רוצה לשמוע, דברים מתלהמים משובצים בדברים לא ברורים עם נטייה מרובה למשיחיות. אף פעם לא הראו את הצילומים המוקדמים יותר, של האנשים שיודעים לדבר קצת יותר, על רקע בתי הקבע וגני הילדים שבהם אמהות וילדים משחקים בשלווה. תמיד הראו לכם את הכביש המשובש ליישוב ואת החיילים עם השכפ"ץ. זה פשוט הגיע למצב שבו האחים הקרובים שלנו, ממש קרובים, אנשים מהציבור 'שלנו', מירושלים, לא יודעים מה יש ביישובים סמוכים כמו עפרה או בית אל וחוששים לנסוע לשם בלי ליווי, כי הרי יש יריות בדרך, כך אומרים בתקשורת. . .
מתי יורים, כמה, איפה, האם מצליחים לסכל ארועים אלו, כל העניינים האלו של לתפוס קצת פרופורציות – זה לא העניין של התקשורת. הם מעוניינים בחדשות, באירועים המעניינים שתואמים את דעתם. כמה אנשים נוסעים בציר ירושלים עפרה כל יום? האם הם צריכים שכפ"ץ? האם יורים עליהם?

השם 'מתנחל' הפך לשם גנאי. אדם עם פיאות ארוכות וזקן שאנחנו רואים ברחוב הוא באופן אוטומטי 'מתנחל קיצוני' שמוכן לירות בכל חייל שיבוא לירות בו. אם יש לו גם תכלת בציצית וגיטרה על אחת הכתפיים כדאי להיזהר, כי בתיק שעל הכתף השנייה יש לבנת חבלה! דמות ציבורית שאומרת שהיא תבין מי שישתמש בכוח כאשר יפנו אותו היא באופן ישיר דמות שקוראת לשימוש בכוח, כי כך הפרשן בתקשורת רצה להבין את הדברים, למרות שלכל מי שיודע עברית ברור שלא זה תוכנם. . .

לא באתי לומר פיתרון לבעיה. אני בא להציג אותה.

רבותי, אנחנו מוזנים בנתונים לא נכונים ומאמינים להם. אסור לנו לתת לתקשורת לעשות לנו את זה!!!

********************************************************************************************************

נתתי לחבר לקרוא את מה שכתבתי בשורות האחרונות, להעביר ביקורת – אתם יודעים.

הוא שאל שאלה פשוטה וחשובה – אז מה כן? לסגור את התקשורת? תפקיד התקשורת הוא לחפש 'סיפורים', 'סקופים', חדשות כמו שחדשות צריכות להיות. זה טיבה של התקשורת – מה אתה רוצה ממנה?

בהתחלה לא כל כך הבנתי את השאלה. עד כדי כך נראתה לי תפיסת העולם הזו מוזרה – האם זה תפקידה של התקשורת? לעניין? נכון, ישנן תחרויות רייטינג בין הערוצים, אבל בעניין הזה הגולם קם על יוצרו, פשוטו כמשמעו.
צריך להבין שהתקשורת היא כלי לאומי. היא פונה אל הציבור ולכן היא צריכה להיות קשורה לאידיאלים הציבוריים, להפחת רוח בעם, עידודו, דחיפתו קדימה. ערוץ שיעשה את זה טוב יותר הוא הערוץ הטוב יותר (היה פעם ערוץ כזה, אחד, וגם אותו סגרו). תפקיד התקשורת הוא תפקיד לאומי.

כדוגמא אפשר לדון בשתי בעיות שמייצרת התקשורת: בעיית הטרור ובעיית הקיטוב בעם.

אם נשאל אדם מן הרחוב, אדם הניזון מן התקשורת, איזו בעיה חמורה יותר, הטרור או העישון, הוא לא יבין כלל את השאלה. מה ההשוואה בכלל?
ובאמת, מה ההשוואה בכלל???
אם נסתכל במבט סטטיסטי יבש, מהטרור נהרגו ב- 5 השנים האחרונות מעט יותר מ1200 בני אדם. מהעישון מתים 10,000 בשנה אחת!
כל אחד מבין שעיקר עוצמתו של הטרור היא בפאניקה שהוא יוצר, בתחושת הפחד, היאוש. אם מתייחסים אליו, יש לו השפעה הרסנית, והתהליך הזה גם מזין את עצמו, כי אוירת הפחד בציבור יוצרת מוטיבציה אצל עושי הטרור מתוך תחושה וידיעה שמטרתם מושגת והציבור בפאניקה. ההתמקדות בסקופים, הדיווח כמה נהרגו ואיך, הטון הזה שבו כתבי החדשות מטיחים האשמות באנשי הצבא העושים ימים ולילות עבור בטחון האומה, וודאי שכל הדברים האלו גורמים רק לייאוש.
לעומת זאת אם משאירים למי שאחראי לטפל בטרור את הטיפול, ולא עוסקים בו ובגרורותיו מערב עד בוקר, כמו שעושה התקשורת, הטרור מאבד את כל כוחו, ולגורמיו אין מוטביציה כי עיקר מטרותיהם, הדיון הציבורי והלחץ שבעקבותיו, לא מושגות. זה בדיוק ההבדל בין ילד קטן שיבכה כשמציקים לו, לבין ילד שלא יתייחס. כל גננת יודעת את הסוד הזה, אבל התקשורת לא, והיא משדרת את הייאוש ההרסני שלה לעם כולו.

ומכאן לקיטוב בעם. גם כאן, התקשורת היא שם המשחק.
ברור שאם כאשר אדם אחד התבטא בהתבטאות מסוימת, קיצונית כלפי עמדות שאר הציבור, או עשה מעשה מסוים, מעשה קיצוני, (ואין הכוונה דווקא למעשים של 'קיצוני ימני'), והתקשורת תדווח על זה בראש מהדורות החדשות, ותעסוק בתגובות ובתגובות לתגובות – הדבר ייצור אוירה של קיטוב בעם.
אבל אם התקשורת תהיה מאוזנת יותר, אם היא תדווח על כך שכנגד כל התבטאות חריפה יש מאות או אלפי מעשי חסד מידי יום ביומו בין יהודים, ובלי הפרדה ל"דתיים" ו"חילונים" ו"שמאלנים" "וימנים", כל האוירה בציבור תהיה אחרת. גם במבט אובייקטיבי פשוט, יש אלפי אנשים בעם שעיקר עיסוקם הוא לעשות טוב לאנשים אחרים – עוד לא שמעתי על אדם אחד שעיסוקו מוגדר בלעשות לאחרים רע. עוד לא ראיתי ברחוב שני אנשים הולכים מכות בגלל דעותיהם.
פתאום מגלים שכל הקיטוב בעם זה רק בתקשורת.

אלו הן שתי דוגמאות, אבל אפשר ליישם אותן ביחס לכל דבר שהתקשורת עוסקת בו.
זה המצב כאשר בתקשורת שולטים אנשים חסרי אמונה, שמשדרים את חוסר האמונה שלהם לכל עם ישראל. אולי לא בכוונה, אבל זה לא פותר את הבעיה.

יש איזו נטייה לאדם להתעניין ברע, לראות אותו, ונראה לי שמיותר להסביר כמה הדברים שליליים.

הדיווח על ההתדרדרות של הנוער, על כך שיש פחות, ולא משנה ממה, כי תמיד זה פחות, תמיד פעם היה טוב יותר והחיים היו אמיתיים ונחמדים יותר, שלווים יותר, הכל פעם היה יותר והיום הכל פחות, הגישה הזו אל החיים, הפסימיות הזו, פשוט אין לשער את הנזק שתקשורת שכזו עושה לעם.

ראיתי פעם תוכנית טלוויזיה לנוער, משהו נחמד, והיה שם מסר שדווקא אהבתי. סיפור התכנית היה פשוט – ערוץ טלוויזיה לקח אדם מן הרחוב, סתם אדם פשוט, וביקש ממנו לחוות דעה על תוכניות טלווזיה כדי לדעת מה לשדר. בהתחלה הוא בחר בתוכניות אידאליות, חשובות, סרטי מדע וכו'. אח"כ הוא בחר בסתם סרטים עלילתיים. אח"כ הגיעו תוכניות השעשועים, אח"כ תכניות הילדים. התהליך הפשוט של ההתעצלות לחשיבה ועיסוק בדברים שאינם מגרים אותה הודגש שם מאוד. לבסוף, ה'עוקץ' של התכנית, הוא ראה בטעות את הפסים האלו של סוף השידורים (עוד יש אותם?), סתם פסים, רצועות בצבעים שונים, ופשוט 'נדלק' על זה. שידרו את זה לכל האומה. . .

זה אולי תיאור מוגזם, אבל הוא מתאר מציאות קיימת. התקשורת מנסה לא להרים את העם אלא לרצותו. העם מרגיש בדבר, מתרגל אליו, ומתרצה לדברים שנוח לו לראות ולשמוע. אולי זה אבסורדי, אבל נוח לעם לרדת ברמה, לרדת באידאלים. הרבה יותר נוח להתייאש, לוותר. בשביל דברים כאלו, ייאוש וחוסר אמונה, צריך סיבה, צריך שהמצב באמת לא יהיה טוב. התקשורת מקבלת את השדר הזה ו'עולה על הגל', תרתי משמע. משדרים לעם ייאוש, חוסר תקווה מהמצב בארץ, כי הרי יש ירידה בכל התחומים – תרבותית, לאומית, ערכית, ביטחונית, ממש בכל התחומים. המסקנה של הירידה מהארץ היא מסקנה מתבקשת!

האם ידעתם שהמצב הביטחוני בארץ עדיף מהמצב הביטחוני בהרבה ארצות שרבים מאיתנו יורדים אליהם, וגם ארצות אירופה הנאורות בתוכן? שברוב הארצות האלו מתים יותר אנשים מפיגועים (כן! קראתם טוב), ממחלות, תאונות וכו' מאשר בארצנו היקרה?

האם ידעתם את ניסי הניסים שמתרחשים יום יום לנגד עינינו כגון אלפי פצצות המרגמה שנפלו בגוש קטיף לעומת מספר ההרוגים (ורק לשם השוואה, מפצצת מרגמה בודדת נהרגו עשרים חיילים בעיראק, אצלנו נפלה פצצה במרכז בית כנסת בזמן תפילה – איש לא נפגע)?

האם ידעתם כמה ילדים נולדו השבוע או ששמעתם רק את החדשות הרעות, כמה אנשים מתו בתאונות דרכים?

האם שמעה אוזניכם אמירה כל שהיא בהקשר למספר פעולות הסיכול שעשה צה"ל או ששמעתם רק אמירות על הכישלון והטחות אשמה במערכת הנפלאה הזו?

האם התקשורת מנסה להסתכל על דברים גם במבט טיפה יותר רחב מעבר למבט המצומצם של כאן ועכשיו, מבט שרואה את ההתקדמות האדירה של מדינת ישראל מאז הקמתה, ושל עם ישראל אם נשווה אותו למצבו לפני מאה שנה?

איזו מדינה הצליחה להקים מערכות תברואה, מערכות כלכלה ומערכות ביטחון נפלאות שכאלה בזמן קצר שכזה?
הרי מעצמות עולם רבות מי יקנה את ההמצאות הישראליות בכל התחומים – מדוע לא להשתבח בזה ולנצל את זה – מדוע לגרום לירידה מהארץ, להורדת המורל ולהפסדת הכוחות הנפלאים האלה?

אני לא אומר שאין קשיים. אני לא אומר שלא צריך לדבר עליהם. ביקורת היא דבר חשוב, אבל זאת דווקא כאשר משתמשים בה בצורה הנכונה, כשהביקורת היא בונה ולא הרסנית. תפקיד התקשורת הוא לתת הכוונה לאומה, להיות הכלי שדרכו פונים אל האומה, מראים לה את המצב כמו שהוא, בין לטוב ובין למוטב, בין את הדברים הטובים ובין את הדברים שאינם כאלה, אבל וודאי שהדגש צריך להיות על הטוב, והרי כשחושבים על זה יש כל כך הרבה טוב. ומתוך השמחה על הטוב, אפשר גם לעסוק בביקורת בונה.

עוד נקודה חשובה היא שכשיש דברים שאין להם פיתרון מיידי, אין צורך לדוש בהם בלי סוף. העיסוק החוזר בבעיות שכרגע אין לחברה הישראלית כוח להתמודד איתן רק מחליש אותנו, כמו באדם הפרטי מחשבה על בעיה שאין הוא יכול לפתור. (אגב, באמת כל הדברים האלה נכונים גם אצל האדם הפרטי).

עד כדי כך התקשורת קיצונית באוירת היאוש שהיא משדרת, שהיא כבר רואה זאת כאידיאל שהיא כבר מזמן שכחה, או שאולי היא מעולם לא ידעה, את סיבתו. כל מי שיש לו איזו תקווה, שמאמין ביכולת הישראלית להתנער מהמצב ולקום כארי, כל אדם כזה הוא קיצוני, משיחיסט, מתנחל מהימין הקיצוני ושאר תארים שמראים שאין לקחת את דעתו ברצינות שהרי בינינו, מי שמאמין שיש סיכוי לעם הזה הוא סתם משוגע . . .

הדברים נכתבים בכאב ובתקווה.

הכוח נמצא בידי הקוראים, בידי הצרכנים. אם נדע לפקח על עצמנו בתחילה, ואחר כך גם על התקשורת, פתאום נגלה שיש לנו כוח לשנות. בראש ובראשונה אנו צריכים להפסיק עם הייאוש, להתנער ממנו. השלב השני הוא לומר לתקשורת את האמירה הזו באופן ברור – אנחנו לא קונים את שקר הייאוש. אנחנו מאמינים.

את השקר הזה אנחנו לא מוכנים לקנות!

כמה רעיונות למי שמזדהה עם הדברים, או שהם "הוציאו לו את המילים מהפה" – אפשר לתלות את המאמר הזה בלוח המודעות, אפשר להעביר על פיו פעולה, אפשר לשלוח אותו לחבר באמייל. ובטח יש לכם עוד רעיונות. בסופו של דבר, אי אפשר לשבור את רוח העם. רק תזכרו – אפשר וצריך לייצר תקשורת אחרת, וההתחלה היא בכל אחד מאיתנו.

לאתר חברים מקשיבים
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה