תפקידנו החינוכי בימים אלו

ט' תמוז התשס"ה

לעיתים, יש צורך במאמר של עשרים עמודים בכדי לנסות ולהגדיר את תפקידנו החינוכי נוכח מציאות מסוימת. הפעם, אין צורך במילים רבות.

למען האמת, די בחמישה:
קחו את הילדים, ותתחילו ללכת.

תלכו, כי כעת, המסר החינוכי הכי עמוק והכי אמיתי שניתן להקנות, הוא דרך הרגליים.
מסר חינוכי וערכי, שייזכר אצלם לכל החיים.
מסר פשוט וצלול. מסר האומר שברגעי אמת – אנו אמיתיים.
תלכו, למען ידעו שכל מה שניסינו לחנך אותם במשך

השנים, אינם סתם מילים בעלמא.
תלכו, מתוך אהבה לעם הזה ולעתידו.
תלכו, למען יחוו "מעמד הקהל" של אלפים, הצועדים מתוך אמונה בעתידנו בארץ הזאת.
תלכו, למען ילמדו שיעור נצחי באחריות ומחויבות, ערכים ומסירות.
תלכו, למען ידעו שתפקידו של יהודי הוא לפעול ולהשתדל, ולהתפלל שהקב"ה יצרף את ברכתו.
תלכו- למענכם. למען תדעו מה לענות בעוד שנים, עת ישאלו אתכם האם בזמן שרצו לגרש אלפי
יהודים מביתם, המשכתם לשבת ספונים בביתכם.
תלכו, למען ילמדו פרק בערבות ישראל, ובמחויבות לאח, הנמצא במצור.
תלכו, למען ידעו שלא התברגנו ולא התנוונו, אנו מאמינים והולכים.
תלכו, למען ידעו שאין מחסום לַכיסופים.

ושלוש הערות לסיום:
א. עשרה אנשים העומדים במרכז כביש כיסופים, עלולים להיחשב ככוחניים. עשרת אלפים איש הניצבים במרכז אותו כביש, ייחשבו כציבור אמיתי, המביע כיסופים ונאמנות לעתיד של כולנו.
ב. די בזרנוק מים אחד, בכדי לפזר המון אלים ומוסת, צועק ומתפרע. אך נגד המון שקט ובוטח, של המוני משפחות האוהבים את עמם וארצם, אין מי שיכול להפעיל מים, וכל מים שבעולם לא יכבו את האהבה.
ג. תביאו דגלי ישראל, והמון כלי נגינה. ציבור מושפל ושותק הוא ציבור הקרוב לתבוסה. ציבור הצועד, ושר את אהבת עמו וארצו, הוא ציבור חי, שהעתיד לפניו.

קול קורא והלכתי
הלכתי כי קרא הקול
הלכתי לבל ניפול
(חנה סנש)