close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

צדק חברתי/ חלק שני של המאמר "חינוך ילדינו לצדקה"

הרב יונה גודמןכח שבט, תשסה07/02/2005

הקורא הממוצע יתפלא על הנאמר לעיל. וכי אני שר אוצר?! האם ביכולתי לקבוע את המדיניות הכלכלית של המשק הישראלי? הרי סוגיות אלו מטופלות על ידי האוצר וההסתדרות! בחלק מהנושאים אני אפילו לא מבין על מה בדיוק הם דנים.

לפני זמן מה, העלנו את החלק הראשון של המאמר, בשל אורכו חלקנו אותו לשני חלקים. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן ולפניכם החלק השני.

ד. צדק חברתי

בבואנו לבנות מדינה יהודית ובה חברה בריאה, יש בעיה עקרונית בהסתפקות במצוות הצדקה. האביון מגיע לפתח ביתי, ואני בטוּבי מעניק לו נדבה. אך האם עצרתי לשאול את עצמי מה מאלץ אותו לאסוף נדבות מדלת לדלת? מה בשיטה יוצר רבבות אנשים שאינם מצליחים למצוא פרנסה?
במובן מסוים, המציאות הנוכחית נוחה לי. הוא נשאר

אביון ואני נשאר נדיב, המעניק לו מטבע ומרגיש נפלא. מכיוון שלא עשיתי מאומה לשינוי השיטה, הוא יישאר אביון, ואני אוכל להמשיך בטובי להעניק לו מטבע גם בשבוע הבא .
דוגמא זאת נועדה להבהיר את ההבדל בין צדקה לבין צדק חברתי. בצדקה, כפי שהיא נעשית בדרך כלל , אני משאיר את העניים במצבם ומחלק להם נדבה, שלה הם ישובו להיזקק שבוע אחר שבוע. הביטוי צדק חברתי הוא ביטוי לשאיפה לשנות את עצם השיטה. ליצור מדיניות כלכלית-חינוכית-חברתית, שתצמצם את הפערים הקיצוניים ההולכים וגדלים בין חלקי החברה.
להבהרת הנושא נדמיין מצב שבו שכר כל השכירים במשק מגיע מקופה אחת. לצורך הדוגמא, נניח שיש בקופה מאה אלף ₪ ובמשק יש עשרה עובדים. כעת צריך לחלק את השכר בין עשרת העובדים. בשיטה הכלכלית הנהוגה כיום, לוקחים מחצית מסכום זה, ונותנים אותו כשכר לשני הפועלים האמידים. את המחצית השנייה מחלקים בין שמונת הפועלים האחרים. כלומר, שני עובדים מתוך העשרה מקבלים יחד חמישים אלף ₪, ושאר שמונת העובדים מחלקים ביניהם את חמישים אלף השקלים הנותרים! זאת ועוד, הפער בין שכר העשירים ושכר העניים, הולך וגדל משנה לשנה. בחודש אב התשס"ד, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה , כי בשנה הקודמת חצי מיליון אזרחים ישראליים ויתרו על קניית אוכל או תרופות חיוניים עקב מצוקה כספית. בו זמנית, 50% מהאזרחים דיווחו שהם מרוצים ממצבם הכלכלי ולא חסר להם דבר. האם פער כזה יתכן בתוך עם ישראל? האם אין לתורה עמדה כלפי פערים כה גדולים? האם מבחינה תורנית, אנו וילדינו מוטרדים מהעובדה שישנם מאות אלפי מובטלים שאינם מוצאים עבודה ונאלצים "להתפרנס מצדקה"?
אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה - למשאוי שעל החמור: עודהו על החמור - אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו.
(רש'י על "כי ימוך אחיך" ויקרא כה, לה)

ה. כשאהיה שר אוצר...

הקורא הממוצע יתפלא על הנאמר לעיל. וכי אני שר אוצר?! האם ביכולתי לקבוע את המדיניות הכלכלית של המשק הישראלי? הרי סוגיות אלו מטופלות על ידי האוצר וההסתדרות! בחלק מהנושאים אני אפילו לא מבין על מה בדיוק הם דנים. כל שכן שילדיי יהיו מנותקים מנושאים אלו. אם אחד מילדיי "יזכה" ויגדל להיות שר אוצר, אזי תפקידו יהיה לברר את עמדת התורה כלפי המדיניות הכלכלית הרצויה.
טענת זו נובעת במקרה הטוב מהרגל וחוסר מודעות, ובמקרה הרע מהתחמקות מודעת. ניתן להוכיח את דברינו בנקל, מסוגיית ארץ ישראל. גם במישור המדיני של יישוב הארץ וגבולותיה, יש תפקיד אישי, שאותו ניתן למלא על ידי התיישבות מבורכת באזורים שבהם עדיין לא זכינו לגאול את האדמה. במקביל, יש מדיניות לאומית, הנקבעת על ידי ראש ממשלה ושריו. האם לנוכח הסכמים מדיניים אמרנו שאין לנו עמדה כי אנו עדיין לא "שר הביטחון" או "שר החוץ"? בתחום זה הבנו בנקל שתפקידנו וחובתנו התורניים הם להביע עמדה ברורה גם במישור הלאומי. אף עשינו כמיטב יכולתנו להשפיע על עצם מדיניות הממשלה. הכלים היו מגוונים: הפגנות ועצומות, שרשרת ותהלוכות, הבעת עמדה בכלי תקשורת כלליים וסטיקרים על המכוניות. ברגע שרצינו להשפיע על הדרג המדיני והחלטותיו, מצאנו דרכים מגוונות.
והנה, במישור של "צדק חברתי", אנו מעדיפים להיות "ראש קטן". את חובתנו הפרטית נמלא נאמנה על ידי מתן צדקה, ובעזרת מעשי חסד אישיים. אך במישור הלאומי של עצם המדיניות, אנו לעתים קרובות מתעלמים. הרי מי כמונו יודעים שאין שאיפתנו רק ליישב את כל מרחבי ארצנו, אלא בע"ה לייסד בה חברה צודקת, המבוססת על אדני מוסר התורה. כל שצריך הוא שהנושא יבער בעצמותינו.
לא צריך להיות ד"ר לכלכלה, בכדי לגלות מעורבות ואכפתיות כלפי תופעות של אבטלה, פערים כלכליים ועוני משפיל. הרי רובינו אינם בעלי תואר ד"ר למדעי המדינה, ובכל זאת פעילים בצדק למען יישוב הארץ כולה. רובינו לא בוגרי פו"מ ובכל זאת יש לנו עמדה, כיצד ראוי היה להכריע את מלחמת הטרור הקשה.

ו. חינוך ל "צדק חברתי"

יקל עלינו להציג את היכולת לחנך לצדק חברתי, על ידי דוגמאות מעשיות:
1. מודעות
המשפחה נוסעת ברכב וברדיו מדווחים על שני חיילים שנהרגו בפיגוע. לרגע משתתקים כולם, ומקשיבים לדיווח. מייד לאחר מכן, מתחיל דיון במכונית. כולם כואבים את המצב וכולם מביעים דעה כיצד היה על הממשלה לפעול בכדי להדביר את הטרור. סוף הדיון עוסק בתפקידנו האישי בהפעלת לחץ על הממשלה למען תשנה את מדיניותה. האבא אומר: "חייבים ללכת להפגנה ביום חמישי". הצעירים מקשיבים להורים, ולמדים מה חשוב לנו ומתי עלינו לקום ולפעול. בינתיים, השדרן עובר לידיעה הבאה. עוד מפעל נסגר בקריית רימונים ושני חקלאים ניסו להתאבד עקב חוב לבנק. מה עכשיו עושה המשפחה? האם סוגרים את הרדיו כי זה "סתם כלכלה" או שמקשיבים וכואבים, חושבים מה ניתן וראוי לעשות, ומחליטים להצטרף להפגנה למען התעסוקה ביום רביעי? מה קולטים הילדים ממעשינו?
2. לימוד ועשייה
א. במישור המדיני, לא כולנו בקיאים באותה מידה. יש הקוראים ומתעניינים, יודעים לצטט חוק בינלאומי ותקדימים מדיניים. אחרים יונקים מהררי קודש, ויודעים לנמק את זיקתנו הסגולית לארץ הקודש. יש המסתפקים בידיעה שטחית של רקע היסטורי, ויש היודע לנמק, באמירה רוחנית ברורה ובעזרת מקורות תורניים מגוונים, את חובותינו כלפי הארץ. יש מי שיודע שהיא שלנו, ואין ביכולתו להביא אפילו נימוק תורני אחד. אלו ואלו פועלים יחדיו למען חיזוק אחיזתנו בארץ. כך צריך ויכול להיות במישור של החברתי. מי שרוצה ומוכן, יעמיק בתכנים. אחרים יסמכו על המשכילים, אך יפעלו אתם יחדיו, להקלת מצוקתם של העניים.
ב. במישור המעשי, ישנם תחומים רבים שבהם אין נדרשת הבנה כלכלית רחבה, בכדי להבין שנעשית עוולה גדולה הפוגעת בדמותה היהודית-מוסרית של החברה. כבר חצי שנה ויותר שעובדי המועצות הדתיות אינם מקבלים את שכרם . במקביל, ישנן רשויות מקומיות רבות שבהן העובדים לא קיבלו משכורת כבר שמונה חודשים ויותר. בשני המקרים מדובר בעובדי ציבור, שביצעו את עבודתם נאמנה וקופחו משכרם. יש כאן הלנת שכר ציבורית, בהיקף רחב ולמשך פרק זמן ארוך. כל אחד, גם מי שאינו דוקטורנט בכלכלה, מבין שנעשה כאן עוול משווע כלפי אותם עובדים. חובתנו הדתית היא למחות. להצטרף להפגנות העובדים, לחתום על עצומות, להפעיל לחץ על המנהיגות ולנקוט באותן פעולות שבהם אנו נוקטים בעת מאבקינו הצודק בעד חיזוק ההתיישבות בארץ ישראל כולה.
3. כחול ולבן
חלק מההשפעה על תהליכי המַקרו, מושגת על ידי מאמץ פרטי של כל אחד במקומו. אם כל אחד מבני הנוער בבית ספר מסוים יקבל על עצמו להקפיד לקנות בגדים מתוצרת "כחול לבן", הם יוכלו במעשיהם לגרום לתעסוקה לעוד כמה יהודים . הכניעה למרדף אחרי מוצרי הלוגו הבינלאומיים, מחלישה את השוק הישראלי, מקטינה את כמות מקומות העבודה במדינה, ושוחקת את ערך השקל. במקום לפרנס עוד כמה אינדונזיים על ידי רכישת מוצרי ייבוא המיוצרים בארצם , ראוי שנחנך את עצמנו ואת ילדינו לרכוש תוצרת הארץ, מעשה הקרוב לדרגת הצדקה הגבוהה שמנה הרמב"ם .
4. מאבק ציבורי
בתחומים לאומיים הקשורים לארץ ישראל ואחיזתנו בה, מצאנו דרכים להשפיע על הרמה הלאומית. מהפגנה ועד סטיקרים במכוניות, מהחתמת עצומות ועד מפגשי פנים אל פנים, מצאנו את הדרכים בכדי לעודד דעת קהל בעד כל היקר לנו. אף שיש המפקפקים בתועלת של פעילות זו או אחרת, אלו הם כלי העבודה של ציבור במדינה דמוקרטית, והשפעתם המצטברת משפיעה הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב. עלינו לגייס כלים אלו (או טובים מהם...) למען המאבק בעד צדק חברתי. אם כנים אנו, עלינו למצוא את הזמן והנכונות, להצטרף להפגנות או עצרות, לחתום על עצומות או ליטול חלק בכל פעילות ציבורית אחרת הנראית לנו יעילה.
למשל: לאחרונה היו מספר ערים בגוש דן שבהן החלו לראשונה לפתוח קניונים בשבת. הציבור הדתי התארגן ומחה בצורות שונות. האם אין חובתנו התורנית למחות גם על אופי הפעלת החנויות, עת מתעקשים להשתמש בפועלים מחברות כוח אדם, נטולי זכויות יסוד בסיסיות? דוגמא נוספת ניתן להביא כהמשך לנושא שהוזכר לעיל. קיים מנהג נפסד שעל פיו הבנקים מאפשרים לך לבצע משיכות יתר בתמורה לריביות גבוהות. ניתן וצריך להפעיל לחץ בכדי להביא לשינוי חקיקה אשר יאסור משיכות יתר. מצב זה, צריך להיעשות בהדרגה (עקב הַתְלוּת הנפשית שחלק מהאנשים פיתחו כלפי האובר דראפט שלהם), ובכוחו להציל עשרות אלפי משפחות משֶבֶר כלכלי נוראי. בידינו הדבר .
5. מישור קהילתי
בנייה של חברה צודקת מתחילה במעגל הקהילתי הקרוב. האם ילדיי שותפים בקייטנה שמחיריה מאפשרים רק לילדי העשירים ליטול בה חלק? האם בית הכנסת או היישוב שלנו מארגנים טיול שאליו רוצים לבוא כולם, אך רמת האכסניה והאוכל שנקבעה מאלצים רבים לוותר בצער על הגיבוש הקהילתי, שנהפך לגיבוש של העשירים עם עצמם? האם אנו די רגישים ליכולות של כל מרכיבי הקהילה שבתוכה אנו חיים? האם אנו מקפידים להציע פעילויות שבהן הרוב יכולים להשתתף? במילים אחרות, בבואנו לטפח חברה צודקת, יש לתת את הדעת לא רק לפערי הכנסות, אלא גם לפערי הוצאות. לפעול, כיחידים וכקהילה, תוך נאמנות לצו של "הצנע לכת". זאת לפחות בעת אירגון אירועים לקהילה שלימה.
היבט אחר של התחשבות ו"הצנע לכת" במישור הקהילתי, קשור לאיכות הכלכלי של שמחות (ברית, בר מצווה, חתונה וכו'). האם אנו שותפים בקביעת נורמה ציבורית המבליטה את המוחצן על חשבון התוכן? המציבה "רף" הוצאות שאחרים מתביישים להפחית ממנו, והדבר עולה להם בדמים (תרתי משמע…).

6. הלנת שכר.
במקביל לכל הנ"ל, צריך כל אחד מאיתנו לבחון: מהו מוסר התשלומים שלו כלפי פועלים חד פעמיים הבאים לתקן דבר מה בבית? הם אני מקפיד שלא להלין את שכרם? ואכמ"ל.
7. מתנות ילדים
כאשר ילדינו אוספים כסף למתנה עבור חבר, האם הסכום האישי שעל כל אחד לתת מרושש את הכיס של חלק מהחבורה? האם קובעים "לרדת לעיר" לרצף של פעילויות וקניות, שעצם עלותן מונעת מחלק מהחבורה ליטול חלק בהנאה? תפקידנו לשוחח על נושאים אלו עם ילדינו ולחנכם לרגישות חברתית ראויה. להניעם למצב שבו אם אחד מחבריהם יציע שכולם ילכו לקנות "בורגר" בשרי, ילדי יציע בשקט שאולי יסתפקו בפחית שתייה, מפני שהוא יודע שאם ילכו למקום היקר, חלק מחבריו ייזכרו לפתע שעליהם לפרוש לביתם...

סוף דבר

1. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אנו נותנים צדקה כי זו מצוה. אך תקוותינו היא שהחינוך לצדקה לא יסתפק במישור המעשי, אלא יבנה קומה נוספת במידות האדם ובאישיותו. כבר הזהיר הרמב"ם (הל' מתנות עניים פרק י) ממצב שבו מתן צדקה תיעשה כמצוות אנשים מלומדה:
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים – איבד זכותו והפסידה.
ממילא יובן, שעלינו ללוות את החינוך למתן צדקה ועשיית חסד ואת הפעילות למען צדק חברתי – במאמץ ליצור הפנמה של תכונות כגון חמלה ורגישות, אכפתיות ואחריות.

2. מי כמונו יודעים שאין סתירה בין הנאמנות לארץ ובין הנאמנות לעם. לא נוכל ליישב את הארץ כולה, מבלי לייסד בה חברה צודקת. לא נוכל לייסד בה חברה צודקת, אם נעמוד מנגד עת רוצים לגרש יהודים מביתם. כבעבר, עלינו להרים על שכמינו את המשימות כולן: להמשיך לפעול למען העם וארצו, וזאת תוך מודעות לקשיים הכלכליים העצומים הפוקדים את המשק כולו, ויחידים רבים בתוכו. מודעות זו תוליד תוספת מאמץ לתרום ליכולתו של כל אזרח להתפרנס בכבוד, על ידי תמיכה באנשים בודדים ועל ידי שינויים מבניים עקרוניים.

3. כבכל תחום אחר, התיקון הגדול ביותר מתחיל מהתיקון הפרטי, שלי ושל ביתי. חינוך יומיומי לצדקה ולצדק חברתי במישור הביתי הוא מעשה הכרחי.

לסיכום נספר, שבחורף תשנ"ז, קבענו בבני עקיבא שהנושא השנתי של שבת הארגון יהיה "צדק חברתי". מניסיון של אותה שנה ניתן להעיד, שהנושא ניתן להבנה וליישום על ידי צעירים בכל הגילאים כולל הצעירים. נדרשים רק מדריכים ובוגרים שהנושא בוער בעצמותיהם...
באותה שנה ביקשנו מהחניכים להציע סיסמא קצרה שתלווה את העיסוק החינוכי. הנוסח שהם בחוכמתם הציעו היה: "צדק זה לא רק כוכב...". משפט זה נכתב על קירות הסניפים ובער בכתובות אש בכל רחבי הארץ במוצאי אותה שבת ארגון.
אכן, צדק אינו חייב להיות רק גורם שמימי. בכוחנו ומחובתנו להופכו למציאות חיים של עם ישראל השב לארצו ולעצמו וכנדבך מרכזי נוסף בדרך לגאולתנו.

תניא רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ישעיהו נו,).
(בבא בתרא י, ב)


הערות למאמר יתקבלו בברכה:
יונה גודמן.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה