close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

אשירה לה'

אורה רבקה וינגורט  יד אב, תשסה  8/19/2005

מה המחשבה הראשונה שעלתה אצלכן בראש, בפעם האחרונה שפתחתן את המקרר? "איפה הקטשופ?" או: "אין ביצים...", או שמא "צריך לנקות כאן, דחוף!". כיצד כאשר אנו פותחים את המקרר, או כל ארון אחר בבית, אנחנו לא אומרים שירה, או לכל הפחות מהרהרים שירה, ולו לרגע אחד?!


מה המחשבה הראשונה שעלתה אצלכן בראש, בפעם האחרונה שפתחתן את המקרר? "איפה הקטשופ?" או: "אין ביצים...", או שמא "צריך לנקות כאן, דחוף!". ראיתי רעיון של הרב פינקוס, שגרם לי הרבה מחשבות. הוא שואל: כיצד כאשר אנו פותחים את המקרר, או כל ארון אחר בבית, אנחנו לא אומרים שירה, או לכל הפחות מהרהרים שירה, ולו לרגע אחד?!
"מקרר ושירה?!" אתן בוודאי שואלות את עצמכן "מה הקשר?". הקשר הוא כל כך פשוט, וממילא גם כל כך מחייב.
חז"ל אמרו "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח,א). ברור לנו מה גרם לישראל לומר שירה על הים, ובוודאי אם היינו ביניהם היינו מצטרפים לשירה הזו, אך משום מה העובדה שיש לנו מה לאכול, שחז"ל תפסו זאת כפלא השווה בגודלו לקריעת ים סוף, לא מעוררת בנו התפעלות עצומה המולידה שמחה ושירה...
אך אולי נעזוב מעט את המקרר ונשוב לקריעת ים סוף ולשירת הים, עליה נקרא בעיצומו של חדש שבט, בשבת "שירה". מכאן נוכל להתחיל את עיוננו במהות ועבודת השירה ובמקומה בחיינו.

"שירה חדשה שבחו גאולים"
חז"ל אומרים ש"מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל" (שמו"ר כג, ד). קריעת ים סוף, אם כן, פתחה בעולם וב"נפש" את השירה לה'.
מהי בעצם שירה? מגדיר הרש"ר הירש (שמות טו, א): "לצור צורה חיצונית למחשבות ולהרגשות שהתעוררו בלב פנימה, ובדרך כלל לתת מבע נלהב למה שהתרחשות חיצונית גילתה ללבו של האדם, דבר שאינו גלוי לעין הבשר, אך נראה בבהירות בעיני הרוח". ועוד קודם לכן, בבראשית (ט, כ-כא), הוא מגדיר: "שירה מבטאת את הכוח הא-להי הנעלם בחביון ההווה...". במלים אחרות, השירה היא הבעה נלהבת להכרה פנימית של האדם בכך שהקב"ה מנהיג את העולם, וכלשון חז"ל "שבשכר אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה" (מכילתא דר"י בשלח פ"ו). ברור אפוא, כיצד נס בסדר גודל של קריעת ים סוף עוררה את השירה. וכמוהו גם אירועים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל, כגון "שירת הבאר" על הנס בנחל ארנון.
השירה איננה רק עניין יפה, אלא אנו לומדים מחזקיהו המלך, שכאשר האדם או האומה חווים נסים, הם נתבעים לומר שירה, שכן הקב"ה רצה לעשות את חזקיהו מלך המשיח, אך מדת הדין קטרגה עליו, שנעשו לו כל הניסים עם סנחריב ולא אמר שירה (סנהדרין צד, א). וממילא אפשר להבין מכאן שאמירת שירה היא מפתח לגאולה!
אך באמת, כיצד אפשר להבין שגדולי עולם לפני קריעת ים סוף (ולאחריו) לא אמרו שירה, הרי ברור שהם היו מלאי הכרת הטוב ואמונה?
מבאר הרבי מסלונים, שיש כמה דרגות באמונה. לפעמים אנו מכירים בשכל בכך שיש מנהיג לבריאה, ולעתים אף אנו חווים זאת בצורה רגשית בלב, אך המדרגה שאליה הגיעו בני ישראל בים סוף, היא אמונת האברים, בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך...", וממילא יכלו לפתוח את פיהם ולומר שירה (לעומת קודמים ששרו ב"מוח" וב"לב" – כלומר, הכרה פנימית בלי הבעה חיצונית). הוא מבאר שלמדרגה הזו יכלו להגיע רק לאחר הזיכוך שעברו במצרים. אך מהי המדרגה הזו של האמונה?
העצמות הם החלק הקשה – החומרי – ביותר בגוף, המקום הכי חשוך (הכי פחות מואר באור הנשמה – "נר ה'") באדם. כאשר "העצמות מאמינות" הכוונה היא שההכרה במציאות ה' היא כל כך חזקה ומוחשית עד שמכירים בכך שהוא מהווה גם את החושך והרע. ובלשונו של האדמו"ר: "ענין השירה הוא כאשר רואים את הגילוי הגדול, שכל הנהגת הבורא היא אך טוב וחסד. שמתגלה איך שכל היסורים והצרות הם רחמים והכל לטובה..." (נתיבות שלום שמות, קיא-קטז).
רק בעומדם על ים סוף ראו בני ישראל כיצד כל היסורים והצרות שהחלו במצרים, והמשיכו עם רדיפת המצרים אחריהם עד שפת הים, הובילו למעמד האדיר של קריעת הים, בה אפילו השפחות זכו לגילוי שכינה ברמה של "זה א=לי ואנוהו", וכמו שמדייק השפת אמת, חלק מהשירה הוא גם הפסוק: "אמר אויב ארדוף אשיג..."!
אלא שכאן אנו עלולות לומר: גם כאשר אנחנו נראה איך הכל מסתדר, בגאולה השלימה, נאמר שירה... אלא שכנראה שהזרעים של האמונה הגדולה הזו, שהתגלתה על הים, טמונים עוד הרבה לפני כן, במעמקי הגלות – במצרים. ואת הזרעים הללו אנו מגלים דווקא על ידי הנשים.
מיד לאחר שירת הים מספרת התורה (שמות טו, כ) "ותקח מרים הנביאה ... את התוף בידה, ותצאנה כל נשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים שירו לה'...". על הקושיה – מנין היו להן תופים ומחולות – עונה רש"י: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים...". הכוח הזה, להכין כלי שירה עוד במצרי הגלות, הוא בוודאי כוח האמונה. ועל אף שבמקור (במכילתא) מובא "שמובטחים היו הצדיקים...", בוחר רש"י לשנות ולומר "צדקניות", וזאת כנראה כמענה לפשט בו מסופר על תופים רק בהקשר של הנשים. הנשים, ומרים בראשם, הוכיחו את כוח אמונתן גם בהקשרים אחרים במצרים - "תחת התפוח עוררתיך..." בפעולת הנשים בכלל, ובהשפעת מרים על אביה בפרט, להמשיך ולהביא ילדים לעולם, וכן בפעולת המיילדות (שאף הן כדברי חז"ל יוכבד ומרים) להחיות את הילדים.
אם אמרנו, בהקשר של חזקיהו, שהגאולה תלויה בשירה, ברור מכאן שהאמונה שהיא הבאר ממנה פורצת השירה, היא הפתח לגאולה, ואכן "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", והדבר מחייבנו, שכן "אין הדורות נגאלין אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור" (ילקו"ש רות, תרו).
חשוב לדעת שהדברים נכונים לא רק במישור הכללי, בגאולת כלל ישראל, אלא גם בגאולה הפרטית של כל יחיד מהצרות בהם הוא נמצא, ל"ע. מובא במקומות רבים בשם ר' יהודה החסיד ש"על כל צרה שלא תבוא, לקבל האדם על עצמו שכשיהיה ניצול ממנה, לזמר 'נשמת כל חי' בתודה וקול זמרה בפני עשרה" (מובא בין היתר ב"כף החיים" או"ח רפא). ומובא בשם צדיקים רבים, שהמליצו על הסגולה הזו, ואף העידו שרבים ניצולו ונושעו על ידי כך. עדיין אני נרגשת כאשר אני נזכרת במעמד השבע-ברכות שלי, בזמן בו אבי קם ואמר שקבל על עצמו את העניין הנ"ל כאשר אתחתן בע"ה, ובאותו מעמד הוא אמר את "נשמת כל חי..." (ראיתי, כי נשים יכולות לומר "נשמת" בפני עשר נשים, או לחילופין למנות שליח לאומרו בפני עשרה גברים).
נסיים קטע זה בהערה נפלאה של הרב פינקוס על הפסוק באיכה (ב, יט): "קומי רוני בלילה לראש אשמורות ... שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות". שואל הרב פינקוס כיצד משתמש הנביא בלשון "רינה", שמשמעה תפילה הבאה מתוך שמחה ושבח לה', בהקשר של עוללים הגוועים ברעב? והוא משיב: "כשנסגרו שערי שמים וצריכים לפתוח שערי ברכה, אין לך פותח שערי השפעה טובה מן השמים כמו שירות ותשבחות..." ("שערים בתפלה" עמ' נו). ומעבר ליסוד אותו בארנו, שכוח האמונה הרואה את האור בחושך, בכוחה להפוך חושך לאור (שכן אין עוד צורך בחושך!), הוא מוסיף שהדבר עובד על העיקרון של "ה' צלך", שה' מנהיג את העולם כשיקוף לדרך הנהגתנו למטה, וכן ש"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" וממילא אדם השרוי בשמחה מביא עליו את הברכה והשפע הא-להי.

שיר של יום
עד כאן עסקנו בעבודת השירה ומקומה החשוב בשני הקשרים קיצוניים של החיים: במרומי פסגות הניסים, ובמעמקי מסתרי הצרות, ל"ע. אך רוב החיים שלנו בנויים מרגעים קטנים יותר, והרבה פחות דרמטיים, האם גם בהם יש מקום ל"שירה"?
למעשה, שירת הים היא חלק מן התפילה היום-יומית, ומסתבר שיש לה מקום גם במסגרת שגרת החיים. חז"ל אף אמרו "כל האומר שירה בכל יום זוכה ואומרה לעולם הבא" (סנהדרין צא, ב). על מה ולמה לומר שירה בכל יום?
הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) מלמדנו יסוד גדול: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד". החיים של כולנו מלאים ברגעים קטנים של חסד, שהרמב"ן קורא להם "נסים", וממילא חלה עלינו החובה לשיר גם עליהם.
בחודש טבת סיפרתי על תרגיל "תודה לה' על..." שאני עושה עם ילדיי לפני השינה, ובמהלך החודש החלטתי – למה שלא אעשה זאת בעצמי? פשוט התחלתי לפני השינה לעבור על היום שהיה, ולהודות על הנקודות הטובות שחויתי, הן ביחס לעצמי והן ביחס לסובבים אותי. שמחתי מאוד למצוא השבוע עדות על ה"חפץ-חיים" (המובא בספר "מאורות הגדולים" עמ' שיח אות קנה), ש"הוא היה רגיל על משכבו בלילות להודות לה' על הטובות שגמל איתו, והיה הולך ומונה את כל פרטי חסדיו שהטיב עמו במשך כל ימי חייו, שעזר לו ביתמותו, שסייע בידו ללמוד תורה ולחבר ספרים, שנתן לו חתנים טובים וכו'".
יש גם כמה נקודות ביום-יום שחז"ל השוו לנס קריעת ים סוף. אחת מהן, כפי שהזכרנו בפתח הדברים היא הפרנסה, וכאמור – על פי דברי חז"ל נראה שצריך לומר שירה בכל פעם שפותחים את הארון או המקרר... חז"ל (פסחים קיח, א) גם אמרו: "קשין נקביו של אדם כקריעת ים סוף", על הפלא הזה אמנם יש ברכה, אך השאלה היא האם האופן בו אנו אומרים "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים" מזכירה במשהו את ההתלהבות של בני ישראל כשהם שוררו "וברוח אפיך נערמו מים"?
ועוד אמרו חז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". מתי הפעם האחרונה שהודינו לה' על בן-הזוג שלנו? (ואלו שעדיין לא זכו, לגביהם נכונים הדברים דלעיל על קבלה אמיתית לומר שירה לכשיוושעו, ועוד נוסיף שהיו צדיקים שגזרו לעשות סעודת הודיה עוד לפני הישועה, ואחר כך הנזקקים נושעו!).
אלו נקודות שעולות כמעט מדי יום ביומו, ויש עוד שירה נפלאה שאפשר לשיר באופן ממוקד יותר על כל תקופה בחיים, והמיוחדות שבה. על דוד המלך, נעים זמירות ישראל, מספרים חז"ל (ברכות י, א) שקרא עליו שלמה המלך - בנו - את הפסוק "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" – "שדר בחמשה עולמים ואמר שירה: דר במעי אמו ואמר שירה, יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, נסתכל ביום המיתה ואמר שירה...".
כאשר קראתי את המדרש הזה חשבתי לעצמי – שלש מתוך חמש חוויות החיים הנמנים כאן קשורים באופן ישיר ועצמי דווקא לנשים. אם דוד המלך שורר עליהם שירה, לא כל שכן אנחנו – החוות את המציאויות הללו על בשרנו, את הפלאים האלו של הריון, לידה והנקה מתהווים בגופנו שלנו, האם אנו לא נאמר שירה?! (ובאמת זו דרשת חז"ל על פסוק מ"אשת חיל"!).
קראתי גם דברים של הרבנית חנה הנקין המעוררת לדבר הזה (Expecting Miracles עמ' 147-153). על אכילת עגבניה אנו מברכות, ובכך מכירות אנו שה' הוא מקורו של הירק ואף מודות לו על כך, אך האם אנו עוברות תהליך כזה ביחס לכל המחזוריות המבשרת את כח החיים, ועל גילויו בהריון, בלידה ובהנקה? על כן היא קוראת לנשים למצוא דרכים והזדמנויות, בחוג המשפחה או חברות להודות ולהלל על הדברים העצומים הללו אותם אונו חוות. על השאלה מדוע חז"ל לא תיקנו ברכות על הארועים הגדולים הללו (שהחיינו/הטוב והמטיב זו ברכה על הוולד, ברכת הגומל – על ההצלה והרפואה, אך אין ברכה על הלידה עצמה) היא נותנת כמה תשובות. ונראה לי להוסיף, שאולי חז"ל רצו דווקא להשאיר כאן פתח לשבח ספונטאני ואישי של כל אשה – שזו מהותה של השירה, הפורצת ממעמקי הלב...
עד כאן עסקנו בשירה על הוויות החיים והרגעים הגדולים והקטנים שהם מכילים, אך ישנו סוג נוסף של שירה, והיא שירת ההוויה בעצמה.

"וכל החיים ... יהללו את שמך באמת"
את שירת ההוויה ניתן לשמוע בקלות בתקופה זו של השנה, בחודש שבט בו מתחילה התנוצצות התחייה של הבריאה. אם יצאתם החוצה במהלך השבוע בוודאי שמעתם אותה – בשירת הציפורים, בדשאים הצומחים, ואולי מי מכן ראתה כבר את השקדיה הפורחת...
למעשה, הבריאה שרה כל הזמן, והדבר בא לידי ביטוי באופן נפלא ב"פרק שירה", המספר על השירה הייחודית של כל חלק בבריאה – החל מהשמים ה"מספרים כבוד א-ל", ועד הכלבים שאומרים "באו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". אמנם, אנו לרוב לא שומעים את שירתה של הבריאה. סיבה אחת לזה היא קהות החושים שלנו שנוצרה מהרעש הממלא את חיינו, בבחינת "קול המונה של רומי", שאלמלא הוא היינו שומעים את "קול גלגל חמה" (יומא כ,ב). ברם, חלק מזה נעוץ גם בחוקיות שקבע הבורא בעצמו:
ה"דומם" אכן נראה לנו "דומם" ושקט לחלוטין, לפחות עד שקורה משהו בלתי-רגיל כמו ה"צונאמי" שמגלה כי גם בדומם יש תנועה, וממילא קול רם, שדרכו אפשר לשמוע קול רם עוד יותר, בבחינת "קול ה' על המים...". בצומח ובחי קל יותר לשמוע את הקולות, והם נעשים ברורים יותר בהדרגה. אך ה"צליל הטהור" הוא רק קולו של האדם. האדם הוא גם היחיד שקשת הקולות והאפשרויות שהוא יכול להשמיע היא כמעט אין סופית, והוא גם בחירי לחלוטין, ובכל אלו יש הד לבריאתו בצלם א-להים (וביתר הרחבה ב"יודע נגן", דניאל שליט, עמ' 46-48).
מכל האמור לעיל ניתן אולי להבין מדוע חז"ל הפליגו בגודל חשיבות אמירת "פרק שירה" – "תניא ר' אליעזר הגדול אומר: כל העוסק בפרק שירה זה בכל יום, מעיד אני עליו שהוא בן העולם הבא, וניצול מפגע רע ומיצר רע ומדין קשה ומשטן ומכל מיני משחית ומזיקין..." (הקדמה לפרק שירה).
כלומר, הבריאה שרה באופן טבעי לה', כל בריאה בדרכה היא מגלה את חלקה בתמונה השלמה של "הכל ברא לכבודו", כששירתו מבטאת את "שרש חיותו ומציאותו" (כלשונו של הר' פינקוס). אך כשהאדם אומר פרק שירה, ושר אותה ביחד עם הבריאה – הוא הופך את השירה למודעת ולבחירית, ואין כבוד לקב"ה כמו זה.
ר' נחמן מברסלב דבר הרבה על שירת העשבים, ועד כמה חשוב לאדם לצאת לשדה ולהתחבר לשירה שלהם: "כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה, ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה יודע נגן, היה רועה... וזה בחינת 'מכנף הארץ זמירות שמענו', היינו שזמירות ונגונים יוצאים מכנף הארץ, כי על ידי העשבים הגדלים בארץ נעשה ניגון ... ועל ידי שהרועה יודע הנגון, על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש לבהמות לאכול. וזה בחינת הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, היינו שהנצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והנגון השייך להם כנ"ל" (לקוטי מוהר"ן תנינא, סג).
עולה מדברי רבנו כי ישנה הפריה הדדית בין האדם והבריאה כשכולם מתמזגים לסימפוניה נפלאה בשירה לה' – "משירת העשבים נעשה ניגון של רועה", ועל ידי שירת האדם העשבים גדלים... אולי ניתן להציע הסבר לכך, עפ"י המובא במדרשים, שהמלאכים - שכל עבודתם בשירה - אינם יכולים לשיר למעלה עד שישראל שרים למטה. והיות שלכל עשב יש מלאך האומר לו "גדל"! נמצא ששירת האדם (הנותן הד לשירת הבריאה ואף שר מעצמו) מעוררת שרשרת שירים, שכתוצאה ממנה הצמחים גדלים, וחוזר חלילה...
כנראה, שלא בכדי "שבת שירה" יוצאת תמיד בסמיכות לט"ו בשבט, בו עולה השרף באילנות, ובו נהנים מכל הטוב של "זמרת הארץ" – הכוללים בין היתר בטנים ושקדים... (כדברי רש"י בבראשית מג, יא).
אך כנראה שבכוחו של השיר להניע לא רק את צמיחת העשבים. חז"ל מדייקים שבשעה שרצה יהושע לעצור את השמש בגבעון, הוא לא קרא לו "עמוד" אלא "דום", וזאת משום ש"כל שעה שהוא מהלך הוא מקלס להקב"ה, וכל שעה שהוא מקלס יש בו כח להלך, דמם – עמד" (תנחומא, אחרי). השירה היא, אם כן, הכוח המניע של הברואים והחיים כולם, ועל כן נראה לי לומר שאם שירה מגדלת עשבים, כל שכן שתגדל ילדים! ומכאן עצה חדשה ופשוטה לחינוך הילדים ולגידולם הגשמי והרוחני – לשיר! להודות ולשבח, קודם כל עליהם (שזו בחינת "הנקודות הטובות" שבליקוט שלהם נעשים ניגונים, עפ"י לקוטי מוהר"ן רפב), ואולי נראה פלאים גם בעצם השירה, ובשימוש החופשי הזה בקול שלנו, ועוד הרבה יש להוסיף בכוחו של הניגון...
ואם כך בחיים בכלל, בוודאי הדברים נכונים ברגעי הופעת החיים בעולם. ראיתי פעם בעלון בקופת חולים המלצה לנשים לשעת הצירים: לשיר. הטיעון בכתבה היה שזה מרפה ומשחרר וכו'. על אותו משקל, מבחינה רוחנית, קראתי על הרבה נשים שממליצות להשתמש בכוח הניגון והשירה בשעת הלידה (אם יש לאשה כח – בעצמה, ואם לא – על ידי הסובבים אותה...). ואולי לכל אלו מרמז ר' נחמן (לקו"מ תנינא, ב) באמרו ש"מזמור לתודה" הוא סגולה למקשה לילד (וכידוע שיש גם קשיים בלידת עצמנו...).
יוער, כי הרש"ר הירש בהגדירו את המלה שיר (כנ"ל), מציין כי מלה קרובה למלה "שיר" היא המלה "שגר", ומשמעות שתי המילים קרובה: השגר הוא הוולד המגיח מבטן הבהמה - בלידה הגופנית, והשיר הוא היצירה הרוחנית היוצאת ממעמקי הלב.

סיום
ראינו כי השירה מלווה את האדם בכל רגע מימי חייו – בנקודות הגאות והשפל, ברגעים הגדולים והקטנים, והיא אף הכח המניע של החיים – בבחינת "כל הנשמה תהלל י-ה" – וכדרשת חז"ל: "על כל נשימה ונשימה", על עצם החיים.
בחדש שבט, ובפרט בשבת שירה, יש לנו הזדמנות להצטרף לשירה הגדולה הזו. להצטרף לנשים שיצאו בתופים ובמחולות על שפת הים, ולעוללים, ליונקים ולעוברים ששרו אף הם באותו מעמד (ילקו"ש בשלח). להצטרף לשירת דבורה, שהיא תוכן ההפטרה בשבת זו – המשמשת צינור לכלל ישראל בהודאה על הנס, אך כוללת בשירתה גם את רגעי הקושי והצרה, ואף את מסירות נפשה של יעל שהביאה לישועה... להצטרף לשירת חנה, שבעת שנפקדה הכריזה "אין צור כא-להינו" – אין צייר כמותו, שצר צורה בתוך צורה ונותן בה רוח ונשמה (ברכות י,א). להצטרף לשירת דוד, מצאצאי רות, שנקראה כך על שם שיצא ממנה דוד "שריווהו לקב"ה בשירות ותשבחות" (שם ז,ב). ומסתבר שאף הוא "ינק" ממנה, שמגילתה "כולה חסד" - המהווה בסיס לשירה, כהגדרת האדמו"ר מסלונים "כי ענין השירה הוא גודל ההרגשה שהנהגת הבורא כולה טוב" (נתיבות שלום, שמות, קכא). להצטרף ל"שיר השירים", שירת כנסת ישראל לדודה, בגעגועיה לגאולה, בבחינת "השמיעני את קולך כי קולך ערב", ואף לשמוע את "קול דודי הנה זה בא".
"וט"ו בשבט הגיע – הלא זה היום המסמן מפנה כביר בחיים ... ומעבר אלי יום חמשה עשר בניסן, בו תאיר השמש במלא זיוה ... בו האדם יסביר פנים לכל היקום, וגם בארץ ירקום עור וגידים החזיון המופלא: כי הנה הסתיו עבר ... הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע" (רש"ר הירש, במעגלי השנה, שבט).
[מקורות נוספים: הרב פינקוס, "שערים בתפילה" - "רינה"; הרב בר-שאול, "מן הבאר", בשלח; "מטה אהרן על נשמת כל חי", ניתן להשיג בטל: 025324143. תודה רבה לאבי מורי שליט"א על ההארות בכל הקשור ל"פרק שירה" ול"נשמת כל חי"].

הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה