דילמת החרד"ל (2) :שאלת סירוב הפקודה

שורות אלו נכתבות בשעה בה עולה הכורת על אחרוני יישובי גוש קטיף, ערב עקירתם של יישובי צפון השומרון. הלב כבד והצער עמוק: להתעלם מהכל, להפטיר כדאשתקד – זוהי אטימות. מצד שני, לחזור ולדוש בבעיות השעה המיידיות זה סתם מדכא. אנסה, אם כן, להרחיב קצת בנושא עליו כתבתי בגליון הקודם, כאשר אקח כדוגמה את אחד האספקטים של המאבק.

יאמר מראש: סביר להניח כי כשלונו המצער של מאבקנו יגרור הרבה ביקורת מצד אינטרסנטים שינסו להציג את הכשלון כ"פשלה" שנבעה מכך שלא תפסו את שיטתם. אלו יאמרו שהמאבק היה צריך להיות אלים יותר (אם רק היינו פורצים בכפר מימון / עולים על הר הבית....), ואלו יסבירו כי היינו צריכים לפעול ביותר אהבה. אלו יבארו כי רק החזרה בתשובה של כלל העם תביא את הישועה, ואלו ילמדו כי צריך להסתגר יותר ויותר מפחד תרבות המערב הקלוקלת. הצד השווה שבהם הוא הנסיון לצבור כח ציבורי באמצעות ניגוח הנהגת המאבק: מועצת יש"ע, הרבנים וחברי הכנסת. הכשלון הוא יתום, וכל אחד מעדיף לראות עצמו מנצח במשחק ה"אילו".

אישית אינני מאמין בסיפורים האלו. בסופו של חשבון, הפסדנו בגלל שקמו נגדנו כוחות פוליטיים חזקים שלא יכולנו לעמוד בפניהם. אשמת הגירוש אינה מוטלת על מועצת יש"ע, לא על ח"כי המפדל ולא על מארגני ההפגנות. האחריות למעשה הנורא מוטלת כולה, כולה, על כתפיהם של אריאל שרון, שמעון פרס, הרב אלישיב ועושי דברם הפוליטיים. ברגע בו הופנתה נגדנו כל האינרציה של המדינה, הכנסת, צה"ל והמשטרה לא נותר לנו שום סיכוי, ופטנטים כאלו או אחרים לא היו יכולים להשיג מאומה.

בכל זאת יש עניין, לדעתי, לדבר על קמפיין סירוב הפקודה. שוב אדגיש כי אינני תולה בקמפיין הזה ובכשלונו (או אולי הצלחתו, אם מישהו רוצה לחשוב כך) שום אשמה או אחריות הנוגעת לעיקר העניין. כל שאני סבור הוא שמסע השכנוע לסרוב פקודה נשא בתוכו מסר בעייתי ביותר, בדיוק בנקודה עליה דיברנו בפעם הקודמת, אותה "דילמת החרד"ל", שכן כאן מדובר על אחת משאלות הגרעין המפרידות בין המחנה הדתי לאומי למחנה החרדי: האם ייתכן שיתוף פעולה וארגון משותף עם יהודים שאינם שומרי מצוות?

יודגש כי לכותב שורות אלו אין שום בעיה עם סרוב הפקודה כשלעצמו. אישית השתתפתי, בימי שרותי הסדיר, בסרוב פקודה ובנפקדות פלוגתית (גם ישבתי בכלא על כך) ללא שום סיבה אידאולוגית חלילה, רק מפני שמפקד פלוגה אידיוט עלה לנו על העצבים, וזהו בהחלט לא מעשה שאני מתבייש בו. כל מי שמכיר את הצבא יודע כי שרות ביחידה קרבית הוא בעצם מעשה התנדבותי – כל אחד יכול לספר מעשיות או לעשות בעיות ויקבל ג'וב נאה בקריה – ולכן איני רואה שום סיבה לכפות על חייל לנהוג בניגוד למצפונו, בין לימין ובין לשמאל. הצבא מספיק גדול וחזק והוא לא יתפרק מעבירת משמעת פה ושם.

הבעיה שלי, אם כן, אינה עם סירובי הפקודה עצמם אלא עם ההנמקה שליוותה את הקמפיין. לאורך כל ימי ההכנות, ולאחר מכן הגירוש, הועלתה הטענה הבאה: נסיגה ופינוי יישובים הם איסור תורה, וכך אין הפקודה לפנות ישובים שונה, לכאורה, מפקודה לאכול חזיר או לגנוב, וכשם שחייל דתי יסרב לכל פקודה מן הסוג הזה כך עליו לסרב לפקודת הפינוי, בחינת "אין עצה ואין תבונה נגד ה'". טיעון זה, לדעתי, משמעותו החרבת כל הבסיס לדו קיום ולשיתוף פעולה שנוצר בארץ מאז פעילותו של הרב קוק.

שהרי על מה מדובר? מזה שלושים שנה שאלות חוץ, בטחון והתישבות, קביעת גבולותיה של המדינה והקמת או החרבת התנחלויות הן השאלות המרכזיות בכל מערכת בחירות. שלשים שנה מודיע השמאל את דעתו, הימין את דעתו, הולכים לקלפי ואחר כך מקימים ממשלה על בסיס התוצאות. והנה, יום אחד מתברר כי ישנו רוב מוצק בכנסת להחרבת ישובים ולגירוש תושביהם. מה הלאה? אפשר לטעון עדיין טענות רבות, כלפי הליך ההחלטה, כלפי השחיתות במשפחת שרון או כלפי רמיסת זכויות יסוד – הכל טוב ויפה (גם אם לא תמיד נכון). אבל לא ייתכן שיעמוד רב נכבד, הרב אברהם שפירא, ואחריו ציבור שלם, ויאמר כי מדובר באיסור תורה, כי החרבת יישובים היא כמו אכילת חזיר !!

מה נאמר כאן? בעצם מה שאנו באים ואומרים לחילוניים (או לשמאלנים) הוא פשוט מאד. אכן כל ארבע שנים מתנהלת כאן הצגה נאה המכונה בחירות, ובה כל אחד זורק פתק לקלפי וכו' וכו', אך שמעו נא רבותי: הכל חוכא וטלולא, שכן אם תצא התוצאה כרצוננו – מה טוב, ואם לא – לא נכבד את ההכרעה, כיון שהיא סותרת את תורתנו הקדושה. נו, מי פתי ויסכים לשחק איתנו במשחק אוילי כזה?

הקשבתי השבוע קשב רב לשידורים מגוש קטיף, עמדתי בהפגנות, ראיתי ושמעתי שוב ושוב את הטלת האשמה על החיל הניצב בפתח ועל השוטר העומד ליד המחסום (שוב מוזרות שקשה להסבירה, נניח אפילו שמדובר באיסורי תורה, מישהו מאמין שהטיעון הזה אמור לעבוד על ז'אקו המג"בניק מרמלה או על יהונתן צפורן הנחלא"י ממנרה?). רבותי, יש מסר אחד העולה מכל הנ"ל: מדינת ישראל, על חוקיה ומוסדותיה, היא כמאן דליתא, אנחנו בגלות הערב רב, בדרך התיירע נילך לקדש שם שמיים ובדרכי הציוינים אין אנו מאמינים. נו, בשביל זה היינו יכולים להישאר במאה שערים ולא לסבול 6000 פצמ"רים על הראש.

אין כאן מקום להתחכמויות, שכן כאן צצה אותה שאלה שעמדה במרכז דילמת "הפרישה" של אגודת ישראל דאז מן המוסדות של "המדינה שבדרך" בשנות העשרים של המאה שעברה. האם ייתכן שיתוף פעולה ארגוני עם פורקי עול תורה ומצוות? האם אנו יכולים להתארגן במוסדות משותפים, על בסיס כלשהו של חיה ותן לחיות, או שעלינו להיפרד? השאלה הזו, בה נחלקו רש"ר הירש והרב במברגר בפרנקפורט של ימי הריפורמה, שעליה נפרדו דרכיהם של קנאי הונגריה מאנשי ה"סטטוס קוו" שם, שעליה התווכחו ראשי המזרחי עם מתנגדיהם החרדים ברוסיה והרב קוק עם קנאי ירושלים בארץ, חוזרת אלינו כעת עם קמפיין סרוב הפקודה, שכן משמעותה של הקריאה לסרב פקודה על בסיס השלחן ערוך, בשאלה שכבר 30 שנה מהווה שאלה פוליטית מרכזית, היא לא רק שבירת חוקי המשחק אלא פשוט הכרזה על כך שהמשחק לא קיים.

כמובן שהעמדה הזו חושפת אותנו גם ללעג וקלס מוצדק מן הצד החרדי, החל בכל מיני "פתרונות הלכטכניים" (שהרי אם באמת מה שמציק לנו הוא שאלה פורמלית – הלכתית גרידא של מצוות לא תעשה במקום דוחק גדול, אפשר לפתור אותה ולעשות את הפינוי באמצעות מפסק גרמא, בשינוי, בכח כחו או בכל פטנט הלכתי אחר שתעלו על דעתכם) וכלה בשאלה הפשוטה מה נשתנתה מצוות יישוב א"י משאר מצוות (כמו שבת) שעליהן לא פרקנו את השותפות. זוהי שוב הדגמה לכך שהעמדה החרד"לית מן הסוג השני, "חרדים פלוס ארץ ישראל", אינה עמדה רוחנית קונסיסטנטית. בלי לתלות בכך שום אשמה בקשר לעצם הגירוש המזעזע, דומני כי האמת אינה שוכנת בכפיפה אחת עם הקו הרוחני הזה, וחבל שסביבו נתעצבה דמות המאבק שלנו.