close
חזור
תכנים
שו"ת ברשת
מוצרים
תיבות דואר
הרשמה/ התחברות

התורה שבעל פה כתורת חיים

גיל הוכמן  ז חשוון, תשסד  11/2/2003

מאמר שהגיע לתחרות המאמרים שלנו- נשמח לראות את תגובותיכם.

תגיות:
ראשי פרקים: א. תורה שבע"פ – חיים ב. תורת חיים נכתבת – היתכן? ג תושבע"פ נכתבת בענווה מוחלטת לתושב"כ ד. תושבע"פ הנכתבת נשארת חיה ה. 1. החיים בששת הסדרים. 2. סדר זרעים 3. סדר מועד 4. סדר נשים. 5. סדר נזיקין. 6. סדרי קדשים-טהרות ו. סיכום – מחיי הפרט לציבור א. תורה שבע"פ – חיים "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (רס"ג). התורה כוללת שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ודאי שהן משלימות זו את זו, כל תורה במהותה ובתפקידה המיוחד. "ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו". התורה שבכתב היא דבר גמור וחתום, הכוללת כללים נצחיים, ולצידה חיה ותוססת מערכת עיבוד, היא התושבע"פ, המתאמת ומיישמת את הכללים למציאות המשתנה של כל דור ודור. השלמה זו הינה מחוייבת, ומביאה לכך שהתורה חיה ומתחדשת על ידי גדולי ישראל הראויים לכך. שתי התורות ניתנו למשה בסיני, וד' הראה למשה בהר כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. כותב השו"ע: "ברכה אחרונה: 'אשר נתן לנו תורת אמת' – זו תורה שבכתב, 'וחיי עולם נטע בתוכנו' – הוא תורה שבע"פ". ומוסיף ה"משנה ברורה": "ע"ש הכתוב דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים". רש"י בקהלת עומד על הקושי היאך מסמר מתכת דומם, נטוע כעץ חי, ומבאר: "מה מסמר זה קבוע – אף דבריהם קבועים, ומה נטיעה זו פרה ורבה – אף דבריהם פרים ורבים למצוא בהם טעם". שני פנים, אפוא, לתורה, קבוע מחד גיסא, ופרה ורבה מאידך גיסא. עולה מכאן, כי התורה ה"חיה" בין השתיים היא התורה שבע"פ. ב. תורת חיים נכתבת, – היתכן? רבי יהודה הנשיא, בגשתו למלאכה האדירה של כינוס וכתיבת התורה שבע"פ, ודאי מודע היה לבעיתיות העצומה של מעשהו. שהרי ברגע שהתורה שבע"פ תכתב, תהפך היא בדורות הבאים, לשוות ערך בקדושתה לתורה שבכתב, תגרור פרשנויות שונות, ספרים נוספים ומחלוקות כתוצאה מאי מסירה ישירה בלימוד חי, מאב לבן ומרב לתלמיד, ותעשה התורה ח"ו ליותר משתי תורות, דבר שיעמיד בסכנה את שלמות העם ואת הסיכוי למלא את יעודו האלוקי. כתוב בגמרא באופן ברור ומוחלט: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב..". האמירה היא ברורה: תורה שבכתב הינה קבועה ללא שינוי, חובתך לקוראה מהכתוב ולכן התורה קרויה מקרא. לעומתה, תורה שבע"פ משתנה ומתחדשת, חובתך לקבלה מרבותיך ולשנן, ולפיכך קרויה משנה. ועוד: "…ויותר מהמה בני, הזהר ממה שניתן בסיני בכתב, שהוא עיקר, בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר, אלא לכך לא נכתבו, שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה ". על אף הסכנות ניגש רבי יהודה הנשיא ומחליט באומץ לכתוב, כי לעומת חשש שכחתה של התורה, עקב פיזור גוף האומה, – הסכנות האחרות הן בבחינת הרע במיעוטו. לפיכך צריך להבין מה הניע את רבי יהודה הנשיא לערוך את התושבע"פ ולהוציאה מסודרת וכתובה, בדמות המשנה שבידינו? רבי יהודה הנשיא היה בדור האחרון של תנאים, שהם בעלי המשניות. בתקופה זו השלטון הרומאי בארץ, כ-100 שנים אחרי חורבן בית שני, שלט באופן מוחלט, ועם ישראל החל יוצא לגלות באופן הולך וגובר. כל התנאים היו בארץ ישראל , ואף אחד מהם לא התגורר בחו"ל. מדורו של רבי ואילך, בסוף תקופת התנאים הופיעו ב"מרכז הבמה" – האמוראים, בעלי הגמרא. האמוראים הלכו והתרבו בחו"ל, ותוך חמישה דורות, לא היו קיימים אמוראים בארץ ישראל, וכל התורה מצויה היתה בידי האמוראים בבבל. עם סיום תקופת האמוראים, מופיעים הסבוראים לתקופה קצרה, ומיד לאחריהם – 500 שנה של גאונים, וכולם נמצאים בחו"ל. ולסיכום: [מרכז-] ישראל בבל תנאים - אמוראים אמוראים - סבוראים - גאונים [-מרכז] את התהליך הזה ראה רבי יהודה הנשיא, המנהיג המוביל משושלת הנשיאות, בגדלותו וברוח הקודש שליוותה אותו. רבי היה מוטרד שהתושבע"פ תיעלם ח"ו, ויש, אפוא, הכרח למצוא לכך פתרון מהיר לפני שיהיה מאוחר. כתפיו הרחבות של המנהיג הענק נתנו לו את האומץ לכתוב, אמנם רק אחר שמצא מקור, ואותו כתב בסיום המסכת הראשונה, ברכות : "ואומר: 'עת לעשות לד' – הפרו תורתך' ". לשם הבנת הפסוק יש לסרסו ולדרשו: "הפרו תורתך" משום "עת לעשות לד'", דהיינו, לעתים ביטולה הוא קיומה. רבי יהודה חידש: התורה שבע"פ נכתבת. ועתה, עולה בכל תוקף הבעיה דלעיל: מה יעלה בגורל מרכזיות הלימוד החי ומסירת התורה, מאב לבנו ומרב לתלמידו, המאפשר את מרחב ההתחדשות וההתאמה, כדי שהתושבע"פ לא תהפך, ח"ו, לתורה שניה? ג. תושבע"פ נכתבת בענווה מוחלטת לתושב"כ לרבי יהודה הנשיא היה ברור, שעליו למנוע כל אפשרות שהמשנה תהפוך למקור המעודכן של התורה, והתורה שבכתב תיעלם חלילה לקרן זוית, שהרי באמת לא השתנה שום דבר במהות, שתי התורות משלימות זו את זו והתושבע"פ, למרות כתיבתה, נשענת ונסמכת קשורה ומחוברת לתורה שבכתב. לפנינו שתי המחשות ברורות, מתוך המשנה המוכיחות, עד כמה היתה תובנה זו נטועה עמוק בתודעתו של רבי יהודה הנשיא, והוא ביצירתו "הקדים רפואה למכה". א. מתוך ששת סדרי המשנה, הסדר הראשון הוא סדר זרעים, העוסק במצוות הקשורות לגידולי הארץ, כך שהאדם יוכל לאכול ולחיות. מתוך אחת עשרה המסכתות של סדר זרעים, ישנה מסכת אחת חריגה, והיא מסכת ברכות. במסכת ברכות ישנם שלושה פרקים שעוסקים בברכות הנאמרות לפני ואחרי אכילת גידולי קרקע. מסכת זו היתה אמורה להופיע אחרי כל המסכתות האחרות, שהרי אחרי כל קיום המצוות התלויות בארץ, רק אז מגיע זמן האוכל?! אולם רבי ערך את מסכת ברכות ראשונה בסדר הראשון, ולמעשה, ראשונה מתוך 63 מסכתות. במסכת ברכות שלושה נושאים: ברכות קריאת שמע ברכות התפילה ברכות הנהנין (אוכל) ראוי היה, לכאורה, לפתוח בברכות הנהנין, אך רבי פתח בברכות קריאת שמע. כל זה נעשה מסיבות רבות, בחכמה רבה ובסייעתא דשמיא הראויה לגדול כמוהו. נציץ ב"מבט על" על שני הפרקים הראשונים של מסכת ברכות, פרקי ק"ש. נראה את הטיות השורש ק'ר'א' כשכיחות ביותר בפרקים אלה, הן מעידות עד כמה עמד המקרא נוכח רבי יהודה הנשיא ביסדו את המשנה, ועד כמה נשענת התושבע"פ על המקרא כתשתית ראשונית לבנין התורה, וכל תוקפה של התושבע"פ בא מן התורה שבכתב. פרק א' ב' – במסכת ברכות [ציטוט-] א. מאימתי קורין את שמע בערבית... ב. מאימתי קורין את שמע בשחרית... אמרו לו: לא קרינו את שמע הקורא מכאן ואילך לא הפסיד אמר להם... חייבים אתם לקרות כאדם הקורא בתורה ג. ... בערב כל אדם יטו ויקראו... כל אדם קורא כדרכו... אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות פרק ב' א. היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא ג. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו... ד. האמנין קורין בראש האילן קרא ולא דקדק באותיותיה... הקורא למפרע... קרא וטעה ה. חתן פטור מקריאת שמע...ח.חתן אם רצה לקרות קריאת שמע מעשה ברבן גמליאל בלילה הראשון קורא שקרא בלילה הראשון... שחתן פטור מקריאת שמע [-ציטוט] נעיין במשנה האחרונה והארוכה, בה חותם רבי את מסכת ברכות (פרק ט', ה'): [ציטוט-] חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך... כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם משקלקלו המינין ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם שנאמר והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ד'' עמכם ויאמרו לו יברכך ד'' ואומר ד' עמך גבור החיל ואומר אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לד' הפרו תורתך... [-ציטוט] במשנה זו הטיות השורש א'מ'ר' – שנאמר, ואומר – שכיחות ביותר. המשנה מתחילה מציטוט של פסוק בק"ש, ומסיימת בפסוקים מהתנ"ך, כאשר הפסוק המסיים הוא כמובן "עת לעשות לד' – הפרו תורתך". היכן מצינו רציפות ציטוטי פסוקים במשנה? שמא בא רבי לרמוז ללומד, כבר בתחילת מפעלו בחיתום המסכת הראשונה – על מה נשענת ואחוזה יצירתו מראשיתה? נאמר במשנה: "ואומר: 'אל תבוז כי זקנה אמך' ". האם לא בא רבי לרמוז ולהזהיר מפני זניחת התורה שבכתב, בדומה ל"לא תטוש תורת אמך"? אני, רבי, מציג בפניך הלומד, תורה שבע"פ חדשה וצעירה. הזהר לא לבוז ולא לנטוש את העיקרית, הוותיקה יותר. דע מי היא האמא ומי היא הבת! ב. המשפט הפותח של התושבע"פ, הוא ודאי משפט שהושקעה בו חשיבה רבה: [ציטוט-] "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן." [-ציטוט] על המשפט הפותח של המשנה באה שאלת הפתיחה של הגמרא, והיא השאלה הראשונה בתלמוד הבבלי: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי?" שואלים האמוראים: במה אחז התנא, על מה הוא נשען כאשר שואל שאלה טכנית זו? מן הראוי שיציין תחילה שיש חובה לקרוא קריאת שמע, ורק אחר כך יעסוק בנושא הזמן?! על כך עונה הגמרא את [מודגש-] ה [-מודגש] תשובה הראשונה בכל הש"ס: "תנא אקרא קאי". התנא, רבי יהודה נשען על התורה. בתורה, בפרשה הראשונה של ק"ש כתוב: "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". דהיינו כל אדם שלומד משנה ובודאי גמרא, יודע שהכל מתחיל מהתורה שבכתב, מהמקרא. אחרת אין התחלה, ואין מקום לקומות נוספות. ובודאי כל אדם יודע שחובה לקרוא ק"ש, מלימודו בתורה שבכתב, והחידוש של התושבע"פ הינו פרטי הזמנים. ברור לגמרי שעומק השאלה הראשונה והתשובה הראשונה בגמרא, מציין באופן ברור שהתנא של המשנה, שהוא התורה שבע"פ, נשען ונסמך על התורה שבכתב. ד. תושבע"פ הנכתבת – נשארת חיה במשנה דלעיל (ברכות א', א') מובאות שלוש דעות בנושא סוף זמן ק"ש של ערבית: רבי אליעזר – "עד סוף האשמורה הראשונה" חכמים – "עד חצות" רבן גמליאל – "עד שיעלה עמוד השחר". בזה היתה צריכה להסתיים המשנה, אך אנו רואים שמובא אח"כ סיפור מהחיים, "מעשה שבאו בניו מבית המשתה". נשאלת השאלה: לשם מה הובא במשנה המעשה בבניו של רבן גמליאל? תשובתנו – אתה הלומד, סבור היית, שיש כאן שלוש דעות. המעשה בא לומר לנו – יש בעצם שתי דעות בלבד: ר' אליעזר – עד סוף אשמורה ראשונה. רבן גמליאל – עד שיעלה עמוד השחר. סיבת המחלוקת היא, כי מילת "בשכבך" יכולה להתפרש בזמן שאנשים הולכים לשכב, או בזמן שאנשים שוכבים בפועל כל שנתם. הדעה השלישית, דעת חכמים, נועדה להרחיק את האדם מן העבירה בלבד, ואינה דעה עצמית. דבר זה מתגלה רק ע"י שמוש תלמידי חכמים, שבני רבן גמליאל שמשוהו. והוא ענה לבניו: "כל מה שאמרו חכמים עד חצות – מצוותן עד שיעלה עמוד השחר". מה המסר אותו מעביר לנו רבי יהודה ע"י הבאת הסיפור? ר' יהודה רוצה להבהיר מיד במשנה הראשונה, שהדברים אינם חתומים וברורים, ויש צורך בשמוש ת"ח, על מנת להבין את דבריו. כאומר: הדגמתי ששמוש ת"ח מבהיר את המחלוקת ומעמידה באור שונה מאשר לכתחילה. להבא, כשאכתוב מחלוקת ללא מעשה, יהיה מישהו שיצטרך לעשות מעשים כדי לברר המחלוקת. מהן הדעות, טעמיהן והשלכותיהן. זהו שימוש ת"ח של מה שיכתב במשנה. ומהו שמוש ת"ח? – הגמרא. כך בונה רבי יהודה הנשיא את קומת הגמרא במשנה הראשונה וזורע את יסוד החיות בתורה שבע"פ, היסוד שאבד לה, לכאורה, ברגע שנכתבה. מה שהיתה עד כה התושבע"פ לתורה שבכתב, תהיה מעתה הגמרא לתושבע"פ הנכתבת. תפקיד הגמרא, אפוא, הוא: א. לחבר המשנה עם המקור בתורה שבכתב – "תנא אקרא קאי!" ב. ליישם את המשנה ולחברה למציאות, ע"י בירור הדינים והמחלוקות. כך נשמר יסוד החיוניות של העברת התורה מאב לבן ומרב לתלמיד, אותו יסוד שעליו ריחפה סכנה עם כתיבת תורה שבע"פ. רבי שותל במשנתו את יסוד חיוניותה של תורה, שתמשיך לפרות ולהתחדש בכל דור ודור, ע"י משא ומתן של תורה, שקלא וטריא של רבנן ותלמידיהון. ה. 1. החיים בששת הסדרים ברור שששת הסדרים, אינם סדרים כתובים, אלא סדרי חיים. מהם החיים אליהם מכוון אותנו רבי יהודה הנשיא? זרעים – מצוות התלויות בארץ, שקיומם מאפשר לאדם את המצרך הבסיסי – אוכל. מועד – האדם אוכל וחי, אך מערכת חייו, שנה אחרי שנה, חייבת להיות מלווה בחיים רוחניים. בסדר מועד – מתקבלת תמונה של המצוות במעגל השנה. נשים – האדם הפרטי אוכל וחי חיים רוחניים. כל זה עדיין לא נותן את אחד היסודות המשמעותיים של החיים, והם ההפריה וההתרבוּת. נזיקין – האדם אינו חי לעצמו, כזוג באי בודד. האדם הוא חלק מחברה. יש צורך בניהול נכון של החיים. לקבוע אחראי "פנימי" – זו האשה ואחראי "חיצוני" – זה האיש. קדשים – האדם חי חיים רוחניים כזוג ומשתלב בחיי החברה. אדם כזה ראוי לעלות ולהתקרב לעבודה העיקרית בחיים היא עבודת הקודש והמקדש. עבודת שמים ולא רק עבודת ארץ. סדר זה עוסק בהתקרבות לד', ע"י עבודת המקדש. טהרות – "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" (מתוך ברכה מעין שלוש) אי אפשר קדושה בלי טהרה. ומדרגות שונות בטהרה, עד שנזכה לטהרה האידיאלית, שהיא הפך הטומאה החמורה ביותר – טומאת מת. נזכה לכך, כשנחזור למצב של אדם הראשון לפני החטא, בחיבור תמידי לעץ החיים, ושם אין מוות כלל. "ובלע המוות לנצח ומחה ד' אלוקים דמעה מעל כל פנים". אלו סדרי מערכת חיים של אדם יהודי בעולמו של הקב"ה. ראוי להקדיש מעט הרחבה לכל סדר. 2. סדר זרעים הסדר, למעט המסכת הראשונה, ברכות, עוסק בפרנסה. כל ענין האדם – שהוא יכול לאכול. "...מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו...". מה צריך האדם לעשות כדי שיוכל לאכול? – להותיר לקט שכחה ופאה, להזהר מערלה דמאי וכלאיים, להפריש תרומות ומעשרות, חלה וביכורים ולשמור שביעית. כל המצוות התלויות בארץ – הכל לצורך האכילה, כללים הקובעים את אופן אכילת האדם. מכאן מיקומה של מסכת ברכות בסדר זרעים, שהרי כדי שתוכל לאכול – עליך לברך. אמנם, תמהנו לעיל מדוע מסכת ברכות מוקמה בתחילת סדר זרעים ולא בסופו, שהרי הברכות הן שלב אחרון טרם אכילה?! אכן, טכנית, מצד סדר הזמן, הברכות הן שלב אחרון. אך ערכית, הברכות המבטאות את הרעיון של "לה' הארץ ומלואה" הן חלק מקבלת עול מלכות שמים. רבי שפתח את משנתו בנושא קבלת עול מלכות שמים, הראשון בחשיבותו, הסמיך אליו, כפועל יוצא, את דיני ברכות האוכל. יש לדעת למי מברכים, ואחר כך לברך. על כל פנים, תפקידו הבסיסי של האדם – האכילה. נאמר: "ויצר ד' א-לוקים את האדם... ויטע ד' א-לוקים גן בעדן מקדם... ויצמח ד' א-לוקים מן האדמה, כל עץ נחמד למראה וטוב [מודגש-] למאכל" [-מודגש]. אם קיים אדם בעולם – נדרש מזון לקיומו. גם בפרק הראשון בבריאה, הנבראים הראשונים בארץ, הצומח למינו, הינם לצורך אוכלו של האדם. הנברא ביום השלישי לבריאה – נברא לצורך יום שישי, לצורך האדם. רבי יהודה הנשיא רומז לכך שהאוכל הוא אחד מיסודות הבריאה. במאמרו במסכת אבות: "בעשרה מאמרות נברא העולם". אם נמנה את המאמרות, דהיינו כמה פעמים נכתב "ויאמר א-לוקים" בסיפור הבריאה, כולל בראשית ("נמי מאמר הוא") נגיע לסך תשע פעמים. להיכן נעלם המאמר העשירי? שתי תשובות בדבר: א. המאמר העשירי מופיע ביום השישי.. "ויאמר א-לוקים הנה נתתי לכם את כל עשה זֹרֵע זֶרַע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרֵע זָרַע לכם יהיה לאכלה". החידוש ב"מאמר" זה הוא, שהצומח משלים את האדם [מודגש-] מבריאה לחיים. [-מודגש] מאפשר את קיום האדם. כלומר, בנוסף למאמר-הבריאה של עצם יצירת הצומח, בא מאמר בריאה של התאמת הצומח לקיום האדם. אם התורה שבכתב דאגה למאכל האדם, גם התורה שבע"פ צריכה לדאוג לכך... ב. המאמר העשירי מופיע בבריאת האשה. "ויאמר ד' א-לוקים לא טוב היות האדם לבדו...". ענין המאמר – סדר נשים של בין אדם לחבירו. שניהם, המאכל והאשה, הם השלמת האדם וקיומו. וכן האשה נקראת אוכל כמו אצל יוסף: "ולא ידע אתו מאומה, כי אם את הלחם אשר הוא אוכל". כל שאר הנבראים, מלבדו, נגמרו בעצם יצירתם, לכן לא דורשים מאמר נוסף. האדם, לעומתם, נברא במאמר, אך לא נשלם עד ליצירת מזונו ואשתו. אחר הדאגה למאכל (סדר זרעים) תבוא השבת (סדר מועד), ראש וראשון לזמנים המקודשים. כמו כן, ל"ט אבות מלאכה בשבת פותחים בחורש וזורע. תחילה אוכל ורק אח"כ מלאכות הקשורות בעשיית הלבוש. ללא לבוש – אפשר עדיין להסתדר, כאדם בטרם חטא, ללא אוכל – אי אפשר. אדם המתחיל לעבוד את בוראו – צריך לדאוג לדרך ארץ במובן הראשוני והפשוט ביותר, פרנסה. אין זה אומר שעליו לעבוד כל זמנו, אלא לדאוג שיהיה לו. זו סוגיא של אמונה והשתדלות. "והיה אמונת עתיך" – "אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע". 3. סדר מועד סדר זרעים קשור לפרנסה ולמקום – עבודת האדמה בארץ ישראל – ואילו סדר מועד קשור לזמן. אמנם ניתן לומר שסדר זרעים קשור לזמן היומי של האדם, שהרי עבודת-הפרנסה ממלאת את יומו של האדם, התר אחר מזונו. מעבר לעבודת-הפרנסה יש לאדם חיים רוחניים סביב עבודת ד' כאדם פרטי. אחרי ששת ימי השבוע באה שבת במעגל שבועי והזמנים המקודשים במעגל שנתי. סדר מועד סוגר מעגל של זמן, מעגל של קיום מצוות שהאדם הפרטי עובר בשנה אחת. זרעים-מועד הם סדר חייו של האדם היחידי, שאין לו עדיין ענייני חברה. טרם הגיע לבן שמונה עשרה לחופה, אמנם הוא חי ודואג למזונו, וגם מקיים את מצוות ד'. 4. סדר נשים ביחסים בין אדם לחברו יש, כאמור, שני מעגלים: המעגל הראשון – האשה והמשפחה. זו רשות היחיד שעל האדם לבנותה. "בן שמונה עשרה לחופה" ורק בן עשרים לרדוף, דהיינו פרנסה ו/או צבא. דהיינו, אחרי ששנתיים נוספות האדם ארגן לעצמו את רשות היחיד שלו, עם ה"עזר כנגדו", הוא יוצא לעולם החוץ – לרדוף. מדוע לצאת? על האדם מישראל להיות קשור ומחובר לציבור. להיות אדם כללי. האדם היחיד מתפתח לקראת חיבורו לכלל. לפני שגומר את בשלותו והתפתחותו – הוא נושא אשה ומתחיל את הביחד, את החיבור לכלל. 5. סדר נזיקין הסדר כולל את כל תחומי ה"חוץ" בחיי אדם, היחיד והציבור. ההתמודדות בעולם החיצוני. החל מאלימות והזקים בארבע אבות נזיקין (בבא קמא), בעיות נורמליות וסבירות כמו טענות בין בעלי דין, פקדונות ושכירות וארבעת השומרים (בבא מציעא), חיים של שותפים ביחד, בעלויות, קנינים, מקח וממכר (בבא בתרא) וכלה בסנהדרין ומערכות בתי המשפט, מלך וכהן גדול – המערכות הציבוריות הכלליות. ראוי לציין שאף כי שם הסדר הוא "נזיקין" – דהיינו מתן פתרונות בדיעבד למצבים לא נעימים או לקונפליקט בין שני צדדים, הרי אם לדון בדברים מכיוון חיובי – של בניין חיי אדם – עלינו להדגיש את הצד החיובי בהתקשרות בין בני אדם. מכירה וקניה הם דבר נפלא. הקב"ה רצה שבני אדם יתקשרו ויתחברו, וזה נעשה באמצעות עסקאות. כדי לרומם את יחסי "בין אדם לחבירו" – אין להתייחס לאדם שמולך כאל אויב, בחשדנות ובהרגשה שרוצה לרמותך, אלא לגשת בשמחה. היחס צריך להיות חיובי. אנו מתקשרים כיוון שהאמצעים בעולם נחלקים לאנשים רבים וניתן להגיע אליהם ע"י התקשרות. אם היא תהיה טובה – יהיה ניתן לערוך עסקאות נוספות ולהתקדם ביחסי אימון, הגינות ויושר, בכיוון של תיקון העולם. אם תרמה אותי – אולי תרויח הפעם, אבל לא יהיה המשך להתקשרותנו. איני מעוניין רק בחפץ, אלא להתקרב לזולת ולשכלל את יחסינו. כמו כן אם הזקתי למישהו זאת הזדמנות מצוינת בה הוא יכיר אותי ואני אותו, כמתמודד בשעות עומס ולחץ. אם ינווט האדם את מהלכי חייו הפרטיים כראוי, ואת המהלכים החברתיים באופן הגון – הרי כשיר הוא לעלות בית ד'. 6. סדרי קודשים-טהרות קודשים – זו מערכה אחת, הקשורה לעולם הזה שלפני התיקון, בעבודת בית המקדש. הטהרות, לעומת זאת, בעומק ענינן, שייכות לעולם עתידי של אחר התיקון. כיצד נדע מהי הטהרה הגדולה? – מהטומאה הגדולה, טומאת מת. לזה רומזת המשנה הראשונה בש"ס, כשהכהנים, אחרי טומאתם, נכנסים לאכול בתרומתן. כאשר לא יהיה מוות בעולם, אחר תחיית המתים, יחזור האדם למדרגת גן עדן המקורית שלו, של טרם חטא, ויזכה בחייו הנצחיים לטהרה הגדולה מן המוות. סדר טהרות עוסק בטומאות רבות, אך בהסתכלות של לעתיד לבוא. לעומת סדר קודשים – בו מתקשר האדם לד', ע"י קורבנות, וזה מצב עכשווי של חטאים ועוונות, הרי בעתיד לא יהיו קורבנות בעלי חיים, ויובאו קורבנות מהצומח. "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים" ומנחה היא קורבן מהצומח. וזהו ה"לעובדה ולשמרה" של גן עדן. ואכן מסיימת המשנה האחרונה בסדר טהרות בעולם עתידי " – עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות שנאמר: 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא' ". ו. סיכום ניסינו, בס"ד, לתת במאמר זה ביטוי כלשהו לסדר הנפלא שהושקע ע"י רבי יהודה הנשיא בעריכת המשנה – סדר של תורת חיים. אין המשנה קודקס הלכות המחולק לסדרים ומסכתות לפי נושאים, גרידא. המשנה סודרה במקביל לתורה, ולפי התקדמות חיי האדם. מבנין הפרט עד בנין החברה והציבור, ומחיי הציבור ועד בנין בית המקדש, לב הכלליות הישראלית. מקיפה היא את כל מעגלי חייו של האדם – בינו לבין עצמו, לבין החברה ולבין קונו. כמו כן ראינו, כיצד נטע רבי יסודות חיים, כבר בפתח חיבורו. יצירת זיקה והישענות על התורה שבכתב מחד גיסא ובנין קומת תושבע"פ, הגמרא, יסוד ההתאמה וההתחדשות החיה, מאידך גיסא. נמצינו למדים, כי כשם שבכל בעל חיים מצויות התכונות של סדר, שלימות, התאמה (הרמוניה) והתרבות (התחדשות), כך גם התורה שבעל פה, בעלת חיוניות הפרה ורבה תמיד. הנושא רחב מאוד, ולא באנו להקיף ולמצות אותו, אלא לעורר הסקרנות ולגרות המחשבה, ונקווה, בע"ה, שהצלחנו בכך.
הוסף תגובה
שם השולח
תוכן ההודעה